מערכת היחסים בין כלה וחמות הם ללא צל של ספק סוגיה עדינה ומורכבת שנידונה ונחקרה רבות. ניתן לומר, כי מערכת זו היא אחת מהמורכבות שבמערכות היחסים ועלולה להשפיע באופן ישיר על מערכת היחסים הזוגית. האם מדובר בקשר שנידון מראש לכישלון? או שיש סיכוי לכלה וחמותה לחיות זו לצד זו בשלום?

לעיתים יש תחושה שלא משנה כמה מאמצים יושקעו בקשר, ה'פלונטר' הרגשי תמיד יהיה שם. האומנם? על מי מוטלת האשמה או האחריות על כינון היחסים? על הכלה או החמות? אולי על הבן? ומהי המחויבות ההדדית של הכלה והחמות זו כלפי זו?

"בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו בפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה" (סוטה מ"ט, ע"ב).

הסיפור של נעמי ורות המופיע במגילת רות הוא אחד היפים בעיניי. נעמי יורדת מנכסיה ומאבדת את בעלה ושני בניה, היא מתכוננת לחזור לארץ ישראל ואליה רוצות להתלוות שתי כלותיה האלמנות — רות ועורפה. נעמי מפצירה בהן לשוב לבית אביהן. עורפה אכן שבה, אבל רות לא מוותרת "באשר תלכי אלך, עמך עמי ואלוקייך אלוקי". הן מגיעות לארץ ישראל עניות ומרודות ומתחילות מחדש.

רצה ה', ותוך זמן קצר רות זוכה להתחתן עם שופט הדור בועז, ולימים מהם יצא דוד המלך. ניתן לראות בסיפור הנהדר הזה את התכונות המיוחדות שיש בכל אחת מהנשים הללו. רות עושה חסד עם חמותה בכך שלא עוזבת אותה בצרתה ולא נותנת לה לשוב לארץ ישראל לבדה, "רק המוות יפריד ביננו" היא אומרת לה. ונעמי מצידה שמה לב שכוונותיה של רות טהורות "ותראה כי מתאמצת היא ללכת". היו ביניהן יחסי אמון ותקשורת טובה, הן השכילו להבין, להרגיש ולראות אחת את השנייה בעין טובה. אז אולי, כאן טמון הסוד של היחסים הטובים בין אדם לחברו ובין כלה לחמותה.

ביקורת ברבים
— הורסת!

דבורי (שם בדוי) רעייה ואם לשלושה ילדים וכמובן גם כלה לחמותה, משתפת אותנו באחת ההתמודדויות אותה חוותה ביחסיה עם חמותה:

הקושי: "ייתכן שתאמרי כי זוהי התמודדות קטנה או כלל לא התמודדות", היא מקדימה, "אך ההרגשה שחוויתי באותם הרגעים לא הייתה נעימה ואפילו קשה (למרות שאני מאוד אוהבת ומעריכה את חמותי). לקראת חתונת אחי תפרתי שמלה בסכום מכובד ביותר, השקעתי עד הפרטים הקטנים כדי שהשמלה תהיה מושלמת. לאחר החתונה רציתי למכור את השמלה על מנת לכסות הוצאות נוספות שהיו לנו כמשפחה מתרחבת ברוך ה'. חשבתי שלדרוש עבורה מחצית מהעלות זה הוגן.

כאשר התארחתי אצל חמותי, שיתפתי אותה בכך שאני מוכרת את השמלה, גיסתי שהייתה שם (עם עוד כמה גיסות לצידה) התלהבה מהרעיון ורצתה לקנות אותה. לשאלתה נקבתי בסכום שעליו חשבתי. חמותי מהצד הישירה אליי מבט תמוה ואמרה בנימה ביקורתית: "נו… לגיסה נותנים הנחות משמעותיות יותר, את דורשת על זה יותר מדי! הרגשתי מושפלת".

מה עזר לך להתמודד עם זה? "חשיבה חיובית" היא מסכמת, "הרי אני יודעת שהיא אוהבת אותי וכוונותיה לא היו חלילה לפגוע. האמנתי שהיא לא חשבה על ההשלכות שיהיו מאמירה זו ויחד עם זאת מאוד רצתה בטובת בתה ובצדק — מצבה הכלכלי אינו מזהיר".

לך, חמות יקרה: תוכחה או אמירה ביקורתית במלל או מבט, גם אם היא קטנה, ליד המשפחה המורחבת היא גדולה וקשה. במידה ומה שהכלה אמרה לא מוצא חן בענייך, ניתן בארבע עיניים להבהיר לה את חשיבתך בנושא תוך דגש על תקשורת נכונה ולא פוגעת ומתוך חיוך: "חשבתי על מה שאמרת בנוגע לתשלום השמלה. ראשית, את צודקת שיש לדרוש עליה תשלום כל שהוא כי וודאי השקעת בה מאמצים כספיים רבים. לדעתי, הסכום שנקבת הוא גבוה מדי עבור חיה. אשמח מאוד אם תוכלי לבוא קצת לקראתה. תודה".

כלה, הושיטי יד

חנה (שם בדוי) אישה בעלת קומה, חייכנית ונעימת סבר, הספיקה להכניס ברוך ה' את כל תשעת ילדיה לחופה וכעת רווה מהם נחת יהודי חסידי בנכדים ונכדות מקיר לקיר כן ירבו. היא הסכימה לשתף אותנו באחת מההתמודדויות אותה היא חווה ביחסיה עם כלותיה:

הקושי: "השנה חיתנו את הבת הקטנה מתוך תשעת הילדים", היא משתפת ופניה קורנות, "מטבע הדברים, בעלי ואני מארחים בשבתות את הילדים והנכדים הרבים, ברוך ה'! בשבתות שאני מארחת (שזה כמעט כל שבת) איני חוסכת בדבר! מכינה 18 סוגי סלטים, 3 סוגי דגים, בשר ותוספות וכמובן קינוחים. אני שמחה לעשות זאת. זו הנחת שלי! לראותם שמחים במחיצת בני המשפחה, נהנים מהאוכל שהכנתי וגם… מהנופש.

אני מודה שהתברכתי בכלות נהדרות ומלאות בטוב לבעליהן ולילדיהן, וכנראה שדווקא בגלל זה קשה לי לראותן במשך שבת שלימה יושבות ונופשות, ללא עזרה בסיסית מצידן בהגשה לשולחן, פינוי הצלחות וכדומה. שלא תטעי", היא ממהרת להבהיר, "אני מודעת לכך שגם הן זקוקות למנוחה מהשבוע שעבר עליהן, אבל מינימום עזרה, זאת לא בקשה גדולה ובלתי אפשרית! קצת הכרת הטוב על ההשקעה".

מה עוזר לך להתמודד?

"עוזר לי לראות את שמחתן בבואן לשבת, לחוש את ההשקעה שהן משקיעות בחינוך ילדיהן. כאשר אני מתבוננת בטוב שבהן, אוטומטית לא קשה לי עם כלום ואני מוותרת וסולחת!".

לך, כלה יקרה! "אמת. את מותשת משבוע מלא וגדוש בריצה אחר קטנטנים ועבודה. גם חמותך שכבר עברה מזמן את שנות העשרים והשלושים לחייה — עייפה. היא השקיעה למענך ולמען בעלך וילדייך את כל כוחותיה, כדי שיהיה לכם טוב ומהנה בשבת. הושיטי יד. עזרה לא תמיד מתבטאת בשטיפת כלים ורצפות. היא יכולה גם להיות בהגשה ופינוי מהשולחן (פשוט וקל), בסידור המשחקים בהם ילדייך שיחקו ובהעברת משכנם של הטיטולים מרצפת החדר אל פח האשפה.

הציעי עזרה, שאלי במה את יכולה לעזור על מנת להקל מעליה. אם אינך חשה בטוב, התנצלי בפניה והסבירי מדוע אינך יכולה לעזור כעת – היא בוודאי תבין!

"על כן יעזוב איש"

נישואין בין איש לאישה הוא ללא ספק מאורע שמח עבורם, מרגש וגדוש חוויות. נוסף לקשר הזוגי נוצרת מערכת יחסים חדשה בין כלה לחמות. מה גורם למערכת יחסים זו להיות כה מורכבת ורגישה? הגב' רחל בולטון מאמנת אישית ומפתחת סדנת 'תעצומות' משיבה:

"בנישואין, הכלה וכן החמות עוברות חוויה שונה אחת מהשנייה. בתווך נמצא הבן–החתן שנדרש להיות בקשר הדוק עם הדמות שהכי קרובה אליו כעת — אשתו. לכאורה הוא משלם בכך מחיר יקר…

אנו מתוודעים לעובדה זו מפסוק נפלא ובעל משמעות רבה אשר נכתב בפרשת בראשית (ב, כד) — "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו והיו לבשר אחד". לעיתים התורה מצווה אותנו כאשר הסיבה לציווי לא נראית כדבר טבעי בעיננו. דוגמא לכך ניתן לראות במצות כיבוד אב ואם, אשר בה לא ניתן ציווי לאהוב את ההורים כיוון שאהבתם הינה דבר טבעי ורגיל.

לכן, כאשר התורה מצווה את האדם לעזוב את בית אביו ואמו ולהתחיל בהקמת חיי משפחה, זהו סימן ברור לכך שבאופן טבעי האדם לא היה עושה כן. הרי כיצד אפשר להתנתק מבית ההורים? מאמא הדואגת והעוטפת בחום?! הורים הם הרי לנצח!".

"באימון אישי" היא משתפת "אני נפגשת לא מעט בנשים שחוות את אותה תחושה של ניתוק בנם מהם. ההרגשה שהבן שהיה עד עכשיו שלהן הוא לפתע של אישה אחרת, הוא כבר לא מתנהג איתה כבעבר ולא מתייעץ איתה בלבטיו. לנשים כאלו אני בדרך כלל שואלת שאלה רטורית שהתשובה שלה ברורה כל כך: "האם תירצי אותו חזרה אצלך בבית…?" הרי וודאי שלא! משאת נפשה של כל אם לראות את בנה מקים בית בישראל!"

אם כך,  במה כן החמות מעוניינת?

"היא רוצה שבנה יישאר כפי שהיה לפני החתונה ויחד עם זאת גם יתחתן… החמות צריכה לזכור שרצון כזה לא ייתכן ולא הגיוני. בנה לא יכול להיות אותה הדמות שלפני החתונה גם לאחריה. כעת, יש לו עוד אדם שנמצא במעגל הכי קרוב אליו וזוהי אשתו. הוא מחויב לה כעת בהבנה, בהקשבה, בהתייעצות עימה ובהתחשבות ברצונותיה.

קשר זה מתבטא גם בתיאום רצונותיו לרצונות אשתו ובהסברתם לאימו בצורה מכבדת כגון: "אמא, לא נוכל להגיע השבת אליכם כיוון שאשתי מעוניינת להישאר בבית", או "אמא, אשמח אם תוכלי לא לשים במרק גריסים כי אשתי לא מחבבת" וכדומה.

פתאום, החמות קולטת כי בנה מבקש ממנה להיות אמא אחרת בעבור אשתו! לא עוד אמא כמו שהוא קיבל קרוב ל–25 שנה… ולא עוד אמא שמבינה ויודעת יותר טוב מכלתה. הרגשה כזו היא ללא ספק קשה ומעוררת תחושה לא רק של עיזבון אלא גם של השוואה. היא רואה בבקשותיו של בנה צורך לרצות את אשתו יותר ממנה ולעיתים גם על חשבונה.

גורם נוסף שעלול ליצור 'פלונטר' במערכת יחסית זו, הוא שלב ההסתגלות ההדדית. הכלה מגיעה לבית חמותה עם תבנית חשיבה, התנהגות ולעיתים אף ההשקפה שונה משל חמותה. היא רגילה שבביתה מגישים 18 סוגי סלטים לשולחן השבת ואילו אצל חמותה היא רואה רק 3… היא גדלה בידיעה שאישה היא עקרת הבית ולא יוצאת כמעט לעבוד ולכן גם היא לא רגילה לעבוד כל השבוע. ואילו חמותה מנקה, מבשלת כל יום ארוחות חמות, מוסרת שיעורי חסידות בערב וגם עובדת משרה מלאה בהוראה…

שלב הסתגלות זו יוצרת לעיתים תחרות סמויה בין כלה לחמותה — מי ה'בלעבוסטע' היותר מוצלחת עבור בנה. תחרות שכמובן לא אמורה להיות במערכת יחסים זו.

חמה ורגישה

האם יש לחמות אמירה בכל הקשור לחינוך הנכדים?

"חמות יכולה לומר את דעתה. השאלה, איך היא עושה זאת" היא מסכמת. "האמירה צריכה להיות ברגישות ובזכירה כי כלתה מביאה עימה מבית הוריה עקרונות וערכים  שלא קיימם אצלהם".

אשמח לדוגמא.

"בבקשה! החמות רואה את נכדיה הולכים יחפים על הרצפה בימות החורף. היא בחיים לא הייתה נותנת לילדיה ללכת כך. כעת היא צריכה לבחור כיצד להגיב האם בצורה שיפוטית המצביעה על כך שכלתה אינה יודעת להיות אמא, כגון: 'למה את נותנת להם ללכת יחפים. הם עוד יתקררו לך!' או לחילופין, להגיב ברגישות כגון — 'אני אישית מאוד חוששת מהתקררות של ילדים כאשר הם הולכים יחפים. הייתי שמה להם במקרה כזה גרביים".

"חוץ מזה" היא מוסיפה "אפשר גם לשתוק. לא תמיד צריך לומר מה שחושבים ולהתערב בכל דבר. מניסיון – לא קורה דבר".

כיוון שמערכת יחסית זו כל כך רגישה, קורה לא פעם שכלה נפגעת מאמירה של חמותה. האם וכיצד עליה לשתף את הבעל בכך?

"הכל תלוי בקשר הזוגי" היא מאמינה, "אם הקשר בנוי על התנצחויות והוכחות לכך שהמשפחה שלו מחפשת כיצד להפיל אותה אז עדיף יהיה לשתוק ולא לשתף. אך אם הקשר הזוגי בנוי על אהבה ללא תנאי וקבלת השונה בהבנה ורגישות, אפשר לשתף אך בצורה עדינה שלא תפגע חלילה בבעל. ניתן לומר — "הקשר עם הוריך מאוד חשוב לי. אך כיוון שאני רגישה, נפגעתי ממה שאמך אמרה לי בסעודה" וכדומה. גם אם הבעל בוחר לומר זאת לאימו הוא צריך לעשות זאת בעדינות מבלי לפגוע בקשר. אני הייתי ממליצה שהכלה תשתף את חמותה ולא תהפוך את הבן למתווך שלה".

האם בכלל ייתכנו יחסים נפלאים בין חמות לכלה?

"הבעיה הקיימת בין חמות לכלה משקפת בעיות תקשורת שקיימות בכל מקום של שותפות. כלומר, שותפות כגון: אחים ואחיות יכולים לקנא אחד בשני מכיוון שהם צריכים לחלוק יחד זוג ההורים. הקושי יורד, כאשר ההורה יודע לתת את התחושה שלכל ילד יש מקום משלו. גם כאן, חמות נבונה היא חמות שיכולה לתת את התחושה שלכל אחד יש את מקומו למרות השוני הגדול שהוא מביא איתו. הדרך של כלה להביא חיבור עם החמות, הוא להחמיא לחמות על מה שהיא השקיעה בבעל המוצלח שהיא קיבלה — בנה. כלומר, להאדיר את הבן בפני אימו: 'הבן שלך הביא לתוך מערכת הנישואין את היכולת לשמור על הילדים, להיות שותף לעבודות הבית, אני חושבת שזה הרבה בזכותך ואני חייבת לך הכרת הטוב'.

בסדנא שהעברתי פגשתי חמות שכלתה אמרה לה — אני גאה לשאת את שם משפחתכם. החמות קרנה מאושר — היא כביכול קיבלה מדליה על האיכות וכל ההשקעה שלה".