מאת: דפנה חיים

נחשוניות

בשלהי שנות היו"דים כשמפעל השליחות עוד היה בחיתוליו, אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת את השלוחים, שהתנדבו, במסירות נפש ובאומץ ראוי לציון, לצאת לשליחות.

הימים ימי פוסט–שואה כשעם ישראל עדיין מלקק את פצעיו מהטרגדיה שחווה, התקבצו סביב הרבי בעיקר חסידים פליטי שואה או יוצאי רוסיה הקומוניסטית, שנרדפו על ידה עד חורמה. אחרי שהסתדרו סוף סוף במדינת רווחה, סמוך לדמותו האוהבת של הרבי, אף אחד, לא רצה באמת לעזוב את החממה הנעימה ולצאת שוב אל ארץ לא זרועה. מה גם שרעיון השליחות היה די נועז וחדשני, וכמובן שלא היה משרד שלוחים ברקע, שלא לדבר על כינוסי שלוחים או שלוחים וותיקים שעימם אפשר היה להתייעץ.

אותם בודדים שהסכימו לקפוץ למים, היו חסידים מזן מיוחד. דור נפילים, ענקי רוח, שבערו בלהט אש קודש ובקרבם נשבה רוח עזה של התקשרות והתמסרות טוטלית לרבי. הם עמודי האור, החלוצים שלפני המחנה שסללו את הדרך לאלפים הרבים שבאו אחריהם, ובכוחות משותפים, טוו יחדיו רשת חובקת עולם, אימפריה מפוארת ותוססת ששולחת את זרועותיה כמעט לכל פינה על פני הגלובוס וניתן בהחלט לומר, שהיום היא זו שמחזיקה על כתפיה האיתנות והרחבות, את יהדות העולם כולו.

בין הנחשונים הללו, שקפצו ראשונים למים ובקעו את ים ההעלמות וההסתרים, היו הרב גרשון מענדל והרבנית בתיה גרליק שנשלחו בחודש כסלו תשי"ט על–ידי הרבי למילאנו שבאיטליה, מבלי שידעו מילה באיטלקית. "באותם ימים לנסוע לאיטליה היה כמו לנסוע לירח", אומרת הרבנית גרליק, "אבל קיבלנו את ברכת הדרך מהוריי, וזה כשלעצמו היה דבר נדיר, ועל אף שלא ידענו לאן אנחנו הולכים, ומה מצפה לנו שם, יצאנו לדרך בלב שלם ומלא שמחה, כמו שהרבי רצה.

מה שמחוללת נערה אמריקאית

הרבי מצדו רווה מהשלוחים הצעירים, הרבה נחת ואף ציין בכמה הזדמנויות את מסירות נפשו של הזוג הצעיר, ועבודתו הברוכה. לדוגמה: כשפתחו את "קעמפ גן ישראל", הראשון באירופה, הרבי מלך המשיח דיבר עליהם [בנקבו את שמו של הרב גרליק] בהתוועדות בהערכה רבה, אודות נערה אמריקאית ונער רוסי, שהגיעו מחוסרי כל וכבר פעלו בעיר יותר מכל העסקנים באירופה…

הערכה נוספת למשל, עולה מהתכתבות הרבי עם האומן הנודע ז'אק ליפשיץ, מי שעמד בקשרי מכתבים עם הרבי, ואף השתתף בלא מעט התוועדויות.

בתשכ"ב עבר ליפשיץ לגור באיטליה והרבי הציע לו להיות בקשר עם השלוחים במילאנו הרב והרבנית גרליק, במכתב עצמו מפליא הרבי בשבחים על השלוחים הצעירים, שוויתרו על חיי נוחות באמריקה הדשנה והענוגה לטובת הפצת יהדות באירופה הקרה והמנוכרת, וב"ה מצליחים וזוכים להערצה רבה הודות להתמסרותם לטובת העם היהודי, חרף הקשיים הרבים. הרבי חותם את המכתב במילים המדגישות את המשותף בעבודתו של כל יהודי, כל אחד עם כישרונו הוא, להאיר את העולם.

(מעניין לציין כי לאחר מותו נתרם רכושו של ליפשיץ לחב"ד, והוא משמש כיום את "קעמפ גן ישראל").

הנוכחות היחידות בהדלקה

לאורך השנים זכו בני הזוג ליחס של קירוב וחיבה גדולה מצד הרבי, שתמיד התעניין במצבם בגשמיות וברוחניות, דאג כמו אבא טוב ואוהב, והרעיף עליהם משפע ברכותיו, בגשמיות ורוחניות.

בשיחה מרתקת עם הרבנית בסי גרליק תחי' שמעתי בעיקר על היחס האבהי של הרבי לאורך השנים, מן הסיפורים עולה התעניינותו הכנה של הרבי עד לפרטי פרטים, ובעיקר בולט האמון הרב של הרבי בשלוחים והנחת הגדולה מהם; מכל סיפור אפשר ללקט מרגליות של תובנות ועצות לכל תחום בחיים.

הפעם הראשונה שנסעתי לרבי הייתה אחרי שנה וחצי בשליחות.

כשאחותי התחתנה והמשפחה רצתה שאגיע לחתונה, כתבתי לרבי על כך וציינתי שאם אסע לחתונה, גן ישראל ייסגר באותו קיץ — כי אין מישהו אחר שיעשה זאת, הרבי הורה לי להישאר במילאנו והרעיף עליי ברכות בלי די.

אחרי שבע שנים בהן לא נסעתי לרבי, ביקשתי מהרבי רשות לבוא לביקור, בחצרות קודשינו. היו לי אז כבר שישה ילדים — הקטן היה בן שישה חודשים והגדולה הייתה בת שמונה. התכנית הייתה לנסוע עם הילדים, כשבעלי יישאר במילאנו, להמשיך בעבודת השליחות.

הרבי השיב מיד במברק שאם הרופאים מאשרים לטוס עם ילדים רכים בשנים, אז ניתן לבוא. קיבלנו אישור רפואי, וטסנו לרבי מי"ח כסלו עד לאחרי י"ג שבט.

שהינו אצל הבני דודים שלנו משפחת מרוזוב על 'איסטערן פארקווי' בקירוב ל–770, ומידי יום הייתי לוקחת את הילדים ל–770 לתפילות. באותם ימים, התפילות היו ב'זאל' הקטן למעלה, ולא היה מקובל שנשים תגענה לתפילות; אך היות ומטרת כל נסיעתי עם הילדים הייתה אך ורק הרבי, ניצלתי כל הזדמנות שניתן היה לראות בה את הרבי. והייתי עומדת בפרוזדור בכדי לראות את הרבי כשהיה נכנס ויוצא לתפילות.

בנר ראשון של חנוכה, עמדתי, עם ילדיי ליד פתח ה'זאל' הקטן, בידיעה שאחרי מנחה תהיה הדלקה. הרבי, שעמד בבית המדרש בדלת סגורה, אבל במרחק מטרים ספורים מאיתנו, הבחין בנו ופתח את הדלת לרווחה כדי שנוכל לראות ולשמוע, כך שיכולנו לחוש שותפים להדלקה. בני לוי שהיה אז בן שבע, נכנס להתפלל בתוך ה'זאל' ואני עמדתי עם בתי רבקי בפרוזדור, יתר הילדים נשארו אצל הוריי בפיטסבורג. מאחוריי עמדו שתי אחייניותיי שבאו איתי, היינו הנשים היחידות שנכחו בהדלקה.

בתום התפילה יצא הרבי לחדרו, ולפני שנכנס עצר, הסתכל על לוי — שבינתיים יצא גם הוא מה'זאל' ונעמד לידי, אחר כך הפנה הרבי את מבטו אליי ושוב הסתכל על לוי, ואז הוציא מכיסו שש מטבעות של דולר ונתן 'חנוכה–געלט' (=דמי חנוכה) עבור כל הילדים ונכנס לחדרו.

הייתי כל–כך נרגשת ונסערת מהמעמד המיוחד, ומהקירוב לו זכינו. לבי הוצף ברגשות עזים, שהתפרצו בסערה החוצה: הסתובבתי לאחור טמנתי את ראשי בזרועותיה של אחייניתי ופרצתי בבכי שכולו התרגשות ושמחה.

היחידות הראשונה

כשנרגעתי מעט, ניגש אליי הרב גרונר ואמר לי שהרב חודקוב מחכה לי במשרדו, נכנסנו למשרד הקטנטן שהיה בקצה המסדרון, והרב חודקוב אמר לי שכשהסתיימו היחידויות של י"ט כסלו, הרבי שאל מדוע לא נכנסנו ליחידות. יתכן שהרבי חשב שביקשתי להיכנס ולא אישרו לי. אמרתי לרב חודקוב שלא נכנסתי היות וראיתי שהגיעו הרבה אורחים, והואיל ואני נשארת עד אחרי י' שבט אכנס בעזרת ה' לקראת הנסיעה חזור, וכך באמת היה.

נכנסתי ליחידות לבדי. ביחידות הרבי שאלני אודות הפאות של בני לוי (שהיו ארוכות, שלא כנהוג בחב"ד) מדוע הן ארוכות, עניתי ש–80 אחוז מבני קהילתנו הם ניצולי שואה, שהגיעו אחרי המלחמה לאיטליה בתחושה שהם משאירים מאחור את ה'שטעטל' היהודי באירופה, ומתחילים חיים חדשים. רציתי להעביר להם מסר של גאון יעקב, וחשבתי שכשיראו ילד יהודי מתוק, שהולך בגאווה עם פאות ארוכות באירופה המתחדשת, זה יפעל עליהם יותר מאלף דרשות.

הרבי שאל האם הילד לא שואל מדוע לו יש פאות ארוכות ולאביו אין… שתקתי.

לאט, לאט קיצרנו לו את הפאות וכשהוא עבר ללמוד בישיבת חב"ד כבר היו לו פאות כשל חב"דניק מן המניין.

הרבי שאל אותי מה עם הפרנסה, עניתי שב"ה יש לנו מה שצריך, והרבי שוב שאל: "יש לכם מה שצריך מפני שבאמת יש או מפני שאת שמחה בחלקך?" עניתי שב"ה לא חסר כלום.

באותו זמן בעלי התחיל לעבוד קצת עם חברות הכשרות והרבי שאל על הכסף מההכשרים, עניתי שהשתמשנו בזה לכרטיסים, והרבי השיב שאינו מבין מה הקשר בין ההכשרים לכרטיסים… אחר כך שאל הרבי אודות כסף מהעבודה בבית הדין, עניתי שוב שהשתמשנו בכסף לעניין כלשהו שקשור עם עבודת השליחות, ולא לעניינים הפרטיים. ושוב הרבי הגיב שאינו מבין מה הקשר בין העבודה בבית הדין לזה…

ואז הרבי שאל: "מדוע את לא רוצה פרנסה בהרחבה?" שוב שתקתי… ובליבי הרגשתי, ואחר כך גם כתבתי לרבי על כך, שיצאנו לשליחות מפני שרצינו להיות מקושרים לרבי ולזכות לגדל ילדים 'חסידישע', שיהיו גם מקושרים לרבי! זאת הייתה משאת נפשנו. לא יצאנו בשביל פרנסה בריווח… והבנתי שאי אפשר לקבל הכול, ואם אני צריכה לבחור בין ילדים 'חסידישע', המקושרים לרבי לבין פרנסה בריווח, אני מעדיפה ילדים מקושרים לרבי.

אבל הרבי מצדו כל העת התעניין ודאג לנו גם בגשמיות כפשוטו. תמיד כשה'בעלי בתים' המקורבים שלנו ממילאנו היו מגיעים לרבי, הרבי היה מתעניין במצבנו ומבקש מהם שידאגו לוודא שהכול בסדר אתנו ויש לנו את כל המצטרך לנו בגשמיות…

"איך אני יכול לא להרשות לה?!

בתחילת השליחות, כשהייתי בהריון עם בתי הבכורה, בעלי ביקש מהרבי רשות לבוא ל–770, הרבי השיב שזה צריך להיות "בהסכמתה המלאה של זוגתו שתליט"א ובאם ויזת חזרה בטוחה". אמרתי לבעלי: "אההה… אתה לא יכול לנסוע בלי רשותי", הוא חייך ואמר: "את הרי שלחת את המברק, משמע שאת מסכימה!", — "נו, טוב", אמרתי, "אבל אין לך ויזה," והוא הדגיש שכתוב ויזת חזרה בטוחה, לפועל הוא נסע, ואני טיפלתי לו בויזת החזרה.

חודש אחרי, אחי ר' זושא פויזנר התחתן, בארץ–הקודש, והוריי נכנסו ליחידות לפני החתונה וביקשו עבורי, רשות מהרבי לנסוע לחתונה. הרבי השיב: "איך אני יכול לא להרשות לה לנסוע, רק עכשיו הרשיתי לבעלה לבוא לפה".

הרבי ציין שהשנה היא שנת שמיטה בארה"ק והוא מקווה שאסתדר עם כל המגבלות של שנת השמיטה, הרגשתי שהרבי דואג לי כמו אבא לבת — כאילו שהייתי האישה היחידה בהריון בארץ –הקודש באותה שנה.

כשרבקי, בתי הבכורה, הייתה בת שנה וחצי היא נפלה — לא משהו מאוד רציני — אבל כאימא צעירה נלחצתי ושיגרנו מיד מברק לרבי עם בקשת ברכה. הרבי השיב מיד במברק: "יגדלו כל ילדיהם בבריאות…", כמובן ששמתי את המכתב למראשותיה עד שהחלימה, על אף שהיו כאלה שלגלגו, כשראו זאת.

"האיש שבחר בך, בחר בחכמה"

פעם ביחידות הרבי אמר לבעלי, "שמעתי שליד מילאנו ישנה עיירה של חסידים שאינם לומדים חסידות", הרבי התכוון לעיירה לוגאנו הסמוכה. תושבי לוגאנו אף פעם לא פנו לבעלי בבקשה שילמד אותם חסידות, אבל אני לימדתי שם את הנשים שיחות של הרבי והן הזמינו אותי מעת לעת לדבר בכנסי חנוכה, פורים וכדומה. היו לי יחסים מצוינים איתן, וחשתי סיפוק גדול מכך במיוחד אחרי הדברים שאמר הרבי לבעלי.

פעם אחת הוזמנתי, בסתם יום של חול, למסור שיעור לנערות אחר–הצהריים ושיעור לנשים בערב. הכנתי שתי שיחות של הרבי אותן מסרתי לסירוגין, למקרה שתהיינה אותן משתתפות.

כשסיימתי את השיעור בערב, השתרר שקט ואחת מהנשים ביקשה שאמשיך, "רוצים לשמוע עוד!" אמרה. אבל פתאום, הרגשתי מן 'בלק–אאוט', כאילו שמוחי התרוקן, ולא עלה בראשי שום רעיון לדבר עליו, התחלנו לשיר ואיכשהו העניין הסתיים כך.

בדרך חזרה הביתה, ברכבת למילאנו, במשך נסיעה של שעה ומחצה, חשבתי על מה שקרה, והרגשתי כל–כך רע עם עצמי, כאילו כל עולמי חרב עליי, ופשוט בכיתי כל הדרך הביתה. 'הנה סוף סוף אנשים מבקשים ללמוד ולי אין מה לומר'… העניין העיק עליי מאוד ואחרי כמה ימים של 'מרה שחורה', התיישבתי וכתבתי לרבי, תיארתי את מה שארע והוספתי שאיתי ב"בית יעקב" למדו בנות חכמות מאוד, ואולי אם הרבי היה שולח אחת מהן במקומי, מי יודע מה היא הייתה מצליחה לעשות כאן…

הרבי השיב לי במכתב ארוך ויפהפה באנגלית, מענה שהודפס והתפרסם, בו הרבי מסביר שיש שני סוגי זריעה: אפשר לזרוע חיטה והיא צומחת ומוציאה פירות במהירות, אבל הערך של החיטה הוא זול, ואילו כשזורעים מטע עצים לוקח שנים עד שרואים פירות, אבל ערך הפירות גבוה יותר בהתאם להשקעה, וככל שהפרי יותר משובח לוקח לו יותר שנים לצמוח.

כך גם בעבודה הרוחנית עם בני אדם, אפשר לפעול על אדם ולראות מיד את פירות ההצלחה, אבל ערכם לא יהיה כאותם מעשים שנדרשים שנים עד שרואים תוצאות, אבל כשסוף סוף רואים פירות מבינים את ערכם הרב! והרבי הוסיף "בוודאי פעולותייך בעת זו נמנות עם הקטגוריה השנייה. נראה ממכתבך כאילו עולים ספקות באשר לשאלה האם האיש אשר שלח אותך בחר נכונה, בוודאי שאין בליבך ספקות כאלה ואם כן, לא אקח זאת באופן אישי, אבל מאחר שאני בטוח כי אינך חשה בספיקות כאלה וכי האיש שבחר בך בחר בחכמה, המשיכי בעבודתך ואי"ה תצליחי…"

בהקשר הזה, מן הראוי לציין, שכשיצאנו לשליחות הרב חודקוב אמר לנו: "תתחילו עם בית–ספר ובעזרת ה' התלמידים של היום יהיו השותפים שלכם מחר!" הייתי בחורה צעירה בת 20, וחשבתי לעצמי: 'אוי כמה זמן אצטרך לחכות עד שיהיו לי שותפים'… היום ב"ה, בלי עין הרע, אני זוכה לראות את הילדים של התלמידים שלי שהפכו גם הם להיות שותפים.

משיח, אנחנו מוכנים!

ולסיום, משהו הקשור למשיח, פעם בעלי ביקש ממני לנסוע לרבי כדי לשאול אותו איך לנהוג בעניין שהעסיק אותנו בעבודת השליחות. נסעתי לרבי, נכנסתי ליחידות והצגתי בפניו את העניין שהטריד אותנו. הרבי השיב מה שהשיב ואז לקראת סוף היחידות, החל להרעיף עליי משפע ברכותיו, וסיים במשפט מטלטל: "ביז משיח וועט קומען אדער פריער אין מלבורן אדער מילאנו".

יצאתי מאוד מבולבלת מהמשפט האחרון, שאמר הרבי, למה הוא התכוון? זה שהוא כרך אותנו יחד עם מלבורן הבנתי — כי יצאנו לשליחות באותה תקופה, אנחנו הגענו למילאנו לפני י"ט כסלו תשי"ט והם (משפחת ר' יצחק גרונר) יצאו אחרי י"ט כסלו, אבל מדוע הקדים הרבי את מלבורן לפני מילאנו, זאת לא הבנתי, ואני מודה, הקדימה שהרבי נתן למלבורן על–פני מילאנו, הפריעה לי מעט.

התקשרתי מיד לבעלי, סיפרתי לו על היחידות ועל המשפט האחרון, ואמרתי לו שצריך לעשות משהו גדול באופן יוצא דופן כדי להפוך את המשוואה הזאת… ואז בעלי בא עם הרעיון לבנות דגם של 770 במילאנו. אם הרבי אמר שמשיח יבוא דרך מילאנו, אז מן הראוי שנכין לו מקום מתאים, עם כל מה שנדרש, ובאמת הוא דאג שתהיה שם ספרייה מכובדת, מקוה ועוד. באופן כללי, לא התערבתי בתהליך הבנייה וכו', אבל ביקשתי שתהיה מעלית, כדי שיהיה נוח לרבי, כי הספרייה למעלה והמקוה למטה… ואנחנו מחכים כאן לבואו!