מאת: חלי לבקובסקי; עטרת חיה (צילום: אודליה ש)

היה שווה. היה שווה לקום מוקדם ולעלות ירושלימה עם כל נשות העם, לחפש חניה, להצטופף כדי להיכנס למעלית ואחר כך עוד פעם ושוב… עד שבאמת היינו כבר בתוך המעלית עם עגלה שדוחקת את הרגליים (כי זה 'הקהל', אז צריך 'טף'). ואז להידחס בכניסה ועוד להידחף, להידחק ולהתדיין עם נשים שישבו לנו במקום… ולשבת סוף סוף.

כל זה היה שווה רק בשביל הרגע הזה באמצע הכנס שהקרינו ווידיאו של הרבי. מלך. עומד זקוף, ובקול נחוש ומתחנן כאחד, מדבר על משיח ולמה לא זועקים מספיק?! ואת רואה רבי, נחוש, דבק במטרה אחת שעומדת כל הזמן מול עיניו. כל הזמן בראש סדר העדיפויות. אצלנו סדר העדיפויות משתנה כל הזמן. ואצלו – לא. הגאולה תמיד בראש. בהתחלה, בסוף ובאמצע. הרבי בוכה. בקול משתנק שמעורר נימים, הוא מודיע שה' מחכה שבאמת נאמר ובאמת נתכוון במילים "זה היום קיווינו לו". נו אז מה אתכם???

ותוך שנייה, וזה מדהים כי זה קורה ברגע, הרבי מתגבר על הקול הנשבר, על הבכי, ובטון הרבה יותר מעודד וחי הוא מסביר שהצפייה, הדרישה, הבקשות וההתחננות – הכול חייב להתבצע בשמחה. שמחה אמתית! מדגיש הרבי. אל תעשו סתם כאילו אתם שמחים ואז תסמנו 'V' על "בקשת הגאולה בשמחה" ותרגישו טוב עם עצמכם… עבודה היא דורשת – השמחה. כדי שתהיה אמתית, ופנימית. אפילו שאיך אפשר לשמוח כי הגאולה עוד לא הגיעה?! ומבחינת הרבי (וגם מבחינתנו!) זה הדבר הכי עצוב שיש! ועדיין, מדגיש הרבי בצורה נפלאה, צריכים לעבוד על שמחה אמתית.

ואפילו שהייתי יכולה, אולי, לראות את הווידאו הזה במחשב הביתי – לא הייתי חווה אותו כמו בכנס. כי יש מילים של הרבי שצריך להקשיב להן יחד עם עוד רבבת נשים באצטדיון ארנה.

מבחינתי, בווידאו הזה, הכנס בנושא "כי בשמחה תצאו" השיג את מטרתו, כל השאר היו קישוטים.

ועל אף שהווידאו הנ"ל היה הרגע העצמתי והנוגע ביותר, היו עוד. עוצמתיים פחות, ועדיין.

חני שמולביץ למשל. שעומדת זקופה, ובקול גדול שיוצא ממנה מספרת על האדם הכי מדהים והכי קרוב אליה שהלך. על הזקן שנשר וגרם לאנשים לא להכיר אותו אבל הוא עשה מזה בדיחה וכל המשפחה שלו צחקה. על איך לקח את המחלה שלו כהזדמנות "להראות לאנשי בית שאן איך חסידים של הרבי מתמודדים עם מחלה" – ככה הוא שינן לילדים שלו. צמרמורת.

והיא ממשיכה האישה הזו, לתאר את הבן שלה, שעומד ליד אביו ברגעיו האחרונים, מבקש מהרבי ברכה, ומקבל מענה ב'אגרות קודש' על הרמב"ם שלמרות חייו הקשים והמרים היה אופטימי תמיד. ומה הוא עושה לאחר הפטירה, אם לא זועק: "טאטי! אני מבטיח לך שעכשיו אנשי בית שאן יראו איך חסידים של הרבי מתמודדים עם אבל!" והוא מכריז את זה גם בלוויה, ומיישם אחרי השבעה.

ואני, אשכנזייה קשוחה שלא בוכה אף פעם, אבל פה אבדה השליטה על הדמעות. כי חני גם מספרת על הכתבה שכותרתה הייתה: האור של השליח הראשי לבית שאן, הרב יעקב שמולביץ, כבה". והבת שלה שהתעקשה לשנות את זה ל"האור של הרב יעקב שמולביץ – ימשיך להאיר!" טוב, אני מכירה את הסיפור הזה. אבל בכנס הבנתי אותו.

כשבעלה נפטר, חני איבדה את הטעם בחיים. מה לה חיים ללא בעלה? אבל הייתה לה צוואה ממנו. אז היא הרבתה בעשייה. היא ומשפחתה. ועבדה קשה כדי לשמוח. וחיה.

שלוש נשים מתארות בווידיאו את הקושי הגדול שקיבלו מה' ועל שתי אפשרויות: לשמוח – או למות בעודן חיות. על הבחירה בשמחה. ואז הן הופיעו ב'לייב'.

טוב, נתחיל לפי הסדר. מיטל טרבלסי, מורה למוזיקה שקיבלה ילדה מיוחדת. לקח לה זמן, ואז היא בחרה להמשך וללדת – למרות ועל אף. זו הייתה הבחירה המדהימה הראשונה. הבחירה המדהימה השנייה הייתה להמשיך ללמד מוזיקה. וגם בבית להשתמש במוזיקה כדי לשמוח – כי יש לנו ילדה מיוחדת ואנחנו בית שמח. ואז היא עלתה לבמה ושרה עם המון אנרגיות חיוביות. מבפנים.

אחר כך דיברה שושי בן שטרית, מדריכת כלות מקריית גת. היא גדלה אצל הוריה החרשים אילמים וה… שמחים. 'גם לקחו לנו את השמיעה וגם נפסיד להיות שמחים?' אז הם שמחו, ורואים על שושי שגדלה בבית שמח, היא כולה חיוכים ואנרגיה טובה מתפרצת. אחר כך היא עלתה ב'לייב' עם אבא שלה, הקורן. הוא דיבר. זאת אומרת פיזית הוא לא יכול לדבר אבל הוא כל כך דיבר. כמו ששושי התבטאה על אמא שלה: "היא לא שמעה, אבל היא כל כך שמעה, היא לא דיברה, אבל היא כל כך דיברה" אז אבא של שושי היה ממש המחשה חיה לדיבור הזה. וכדי שתבינו כמה זה מיוחד, תדעו שהוא גם איבד את אשתו. אבל לא את השמחה.

אז שושי תרגמה אותו מילולית: "אם אני גידלתי ילדים בשמחה אפילו ש… אז לכל אחת כאן יש את הכוח הזה".

מה יש להגיד?…

ואז הגיעה על המרקע גננת מכפר חב"ד – שיינדה לואיס. שבפשטות אמרה שהיא שמחה. ככה היא. זה האופי שלה. בעלה היה בחו"ל כשהתמוטט בפעם הראשונה, היא לא נפלה להיסטריה. רק לקחה מטוס והראתה לבעלה פנים שוחקות. באיזו פשטות היא אומרת את זה! הלוואי שאני הייתי מראה לבעלי פנים שוחקות במצבים הרבה יותר קלים מאלה, שלא נדע.

– ואז יצאה החוצה ישבה על סלע והתפרקה. כי אין מה לעשות צריך גם את זה. ויש אנשים שיודעים איפה ומתי.

היא רצתה להמשיך חיים אפילו שבעלה חולה. וגם בעלה רצה, אז נולד להם עוד ילד. בהזמנה. "מה ישמח אותי יותר מזה?" היא שואלת. ובעלה נפטר, אבל היה לה ילד במתנה. והיא כל הזמן מחפשת מה ישמח אותה, כי ככה תהיה לה שמחה לשמח אחרים. והילד גם חלה. אבל היא החליטה שהוא יבריא, אז אין מה להיות עצובים. אנרגיות השמחה הבריאו את הילד הרבה לפני הזמן שהרופאים קבעו. טוב, נו, מה הם יודעים על כוח של שמחה?

ואם כבר בילדים חולים עסקינן, אז הייתה לאחת מהן בת שנולדה עם מום בלב. היא אמרה כל הזמן ש"עוד נרקוד בחתונה שלה". וכולם הרימו גבה, כי מי חושב על חתונה של פעוטה שמכחילה ומתעלפת על בסיס קבוע? – אוף, איך אימהות עוברות דברים כאלו? זה נורא! – "אבל רקדנו בחתונה שלה!" היא מריעה בקול לרקע תמונות החתונה שהופיעו על המסך. אין שמחות כאלה.

ובחזרה לגננת ששיכלה את בעלה, היא מספרת על לידה של אחת הבנות שלה שהייתה כל כך בקלות שהיא צחקה! (יש דבר כזה?) והתנגן לה בראש השיר על מיכל שצחקה – אז היא קראה לה מיכל, והרי היא מיכל לויטין הידועה והמפורסמת.

וכאן וידוי אישי: כל הכנס התפללתי לראות את מיכל, הסטנדאפיסטית שלא נס ליחה. אבל על הבמה הופיעה יפוש, עם אורגן ועם הניגון "הנשמה יורדת לתוך הגוף". איזה כיף! יפוש! גם עליה התפללתי. עם היכולות הווקאליות המדהימות שלה, יפוש היא תענוג מוסיקלי ערב לאוזן. אז יש את יפוש… ואיפה מיכל? נכנסה באמצע השיר, כמובן, והפריעה ליפוש. וכאן החל מופע משולב ביניהן שהיה מקסים ממש. בתחילתו, הודתה מיכל למארגנות שהביאו את אמא שלה וביקשה ששנה הבאה יביאו גם את אבא שלה, בבקשה! ולאלה מאתנו שעוד לא נפל להן האסימון, היא טרחה לציין שהוא נמצא ממש לא רחוק מפה, בהר הזיתים. רק מיכל יכולה לזעזע ככה. בצחוק.

אז המופע היה כיפי ומשמח. רק לראות את מיכל עם הפאה הבלתי אפשרית ותנועות הגוף שופעות הביטחון, עושה טוב בלב ודמעות צחוק בעיניים. ועדיין, היא כל הזמן הפריעה ליפוש לשיר, אז חבל שלא נתנו אחר כך ליפוש איזה שיר שלם או שניים – המלצה לשנה הבאה. לפחות היה דואט של שניהם בסוף, גם לזה התפללתי. אני אוהבת שמיכל שרה. כי היא שרה בשמחה שופעת.

השרה לשוויון חברתי, ח"כ גילה גמליאל, סיפרה על דולר של הרבי שקיבלה בדרך פלא.

קול שופע דרמה, הקריא את תולדות חיה של השליחה לאה אלבסקי ברוסיה, בליווי תמונות. גם הרבנית אבלסקי החליטה שהאור של בעלה, הרב זלמן ז"ל, ממשיך להאיר, ונשארה בגפה בשליחות כשהיא אחראית על בלי סוף דברים בקהילה. ואז עלתה אביבה שלמדה בעיר בה הרבנית אבלסקי שליחה, ותיארה מה הרבנית אבלסקי בשבילה (הנאום המלא בעמ' הבא). לקראת סוף דבריה, כשכבר הספקנו לתהות איפה נמצאת הרבנית אבלסקי ברגע זה, המסרטות הראו אותה יושבת בקהל, כולה רגש.

אביבה סיפרה איך הרבנית אבלסקי השתתפה בחתונתה, כמו סבתא טובה. וראינו את החתונה על המסך. היא סיימה עם דמעות בעיניים: "תודה לך באבע שלי!!!" ירדה לקהל והן התחבקו. אז הגישה אביבה לרבנית אבלסקי אות הצטיינות על פועלה מטעם 'נשי'.

אני אוהבת את מארגנות הכנס על שהן מביאות לנו רגעים כאלו לכנס עצמו, אם כי לעיתים יש בכך מן המניפולטיביות.

בין לבין שולבו קטעי אומנות שכללו שירה וריקודים מרהיבים. היה את הרב עמרם מויאל שעלה לבמה עם אף אדום ולבוש ליצני, והצחיק בצורה שהזכירה קוסם בתהלוכת ל"ג בעומר, וגם הכניס מידע קבלי-חסידי ומדעי על הצחוק וחשיבותו.

הרגעים של התכנית האומנותית שאהבתי היו קטע ממופע של טלי אברהמי, ואי אפשר שלא לציין את התזמורת המקצועית שפתחה וסגרה את הכנס והיו בה רק נשים! שניגנו עם חיוך על הפנים! זה גרם לי למחשבה הבאה: בעולם רק מדברים פמיניזם, ובצורה שגויה; אצלנו עושים, ובצורה נכונה ואמיתית.

הייתה אנרגיה טובה. היה שמח. יצאנו בשמחה. שנצא בשמחה מהגלות!