ב"ה

אריאלה דאשיף, עטרת חיה

זמן איכות

שיגרה יומיומית: קמים בבוקר בשעה 06.00, מארגנים קצת את הבית, מרוץ החיים מתחיל, מעירים את הילדים, מזרזים, מכינים כריכים, שולחים לבית הספר, לוקחים את הקטן לגן או למעון, מתארגנים ויוצאים לעבודה. הבית דומם. בשעה 18.00 נפתחת הדלת ואמא חוזרת הביתה עם ארבעה ילדים אסופים מן הצהרונים. שוב מרוץ. שניצל צימחי, פירה, סלט ירקות, (אין צורך להכין בשרי, כבר אכלו ארוחה מבושלת בצהרון). מקלחת, חצי שעה מול המסך ולמיטה.

את השגרה הבודדה והאומללה הזו חיים מאות אלפי ילדים, גם במדינה החופשית והדמוקרטית שבה אנו חיים. חופשית אמרנו? איך? את אמות המידה קובעת התקשורת; הטלפון החכם (שככל הנראה, ככל שהוא חכם יותר – בעליו חכם פחות…), האינטרנט, הקניון… במדינה החופשית, אתה חופשי לקבוע איזה ערוץ ישטוף את מוחך לאותם ערכים קלוקלים, לאיזו עבודת עבד אתה בוחר להקדיש את תמצית חייך, איזו מטפלת בלתי מוכרת (על ידך או בכל אמת מידה אחרת! כי אין שום פיקוח על מי נבחר לעבוד בעבודה הכי חשובה של סייעת–צהרון!!!) תטפל בילדך? חינוך? משפחה? בוודאי!!! לפי הסטנדרטים המחמירים של השמאל הישראלי, לא עלינו!!!

הרשימה שלמעלה היא רשימת גזלני הילדים: עבודה מתמשכת, פיזור נפש בדמות סמרטפון צמוד, פיזור במוסדות, פזרנות כספית (מה רע אם יהיה לילד פלאפון נוקיה 105 ולא גלקסי דור 15?) ועוד.

•

שגרה יומיומית. קמים בשעה 06.00. מארגנים קצת את הבית, מעירים את הילדים עם שיר של שמחה, מחמאות על הזריזות שהייתה להם אתמול, קצת 'צחוקות', קצת 'חיבוקי' במיטה, אפשר לבחור: מי שלא נוטל ידיים אולי ירצה ליטול רגליים במיטה (כמו הכוהנים)? ואולי ליטול אזניים?… ארוחת בוקר במטבח, עוד מחמאות. וכל הזמן להסתכל לילדים בעיניים – את שם בשבילם, גם אם השעון מתקדם!!! דרך ארץ קדמה לעבודה!!! בשעה 08.00 כולם יוצאים. ילדים – למוסדות (שטוב להם שם – צריך שיהיה להם טוב שם!!!), אבא ואמא – לעבודת השליחות או לשליחות שבעבודה. הבית שקט. בשעה 13.00 או 14.00 הדלת נפתחת, אמא חוזרת עם ילדים אסופים מן המוסדות. ארוחת צהריים. "איך היה היום בגן?", "עם מי שיחקת בתלמוד תורה?", "מי החבר הכי טוב שלך?", "איך הייתה הפעילות של צבאות–ה'?" אחרי פינוי שולחן והכנת שיעורי בית, מתחילים החיים. הבנים, איך לא, קופצים על הספות, קופצים מהקירות, גם רבים הלוך ושוב (זה בריא, לומדים לפתור קונפליקטים בפליקים… סתם! תפקיד האם הוא ללמד לפתור קונפליקטים בשיחה, אבל גם אם לא מתערבים ביניהם, יש להם שם הרבה לימוד מיומנויות חברתיות בסביבה בטוחה, צריך רק לשים לב שלא יגזימו). אחר–כך הולכים לחברים ברשות אמא (היא יודעת עם מי הם משחקים ולאיזה סוג בית הם הולכים). ארוחת ערב ב–19.00, עוד קצת בלאגנים, כדי לגמור את הבטרייה המובנית באורגניזם, שיניים, נטלה, 'שמע', וסיפור חסידי (מחקרים מראים ששעת ההרדמות היא שעה מצוינת כדי להחדיר מסרים טובים, חיוביים ורעננים לתת–המודע, כשגלי המוח משתנים לגלי חצי עירות) – במיטה.

עיניים שמדברות אהבה

הכתבה הזו עוסקת ב'צומי', לא מבעי 'צומי' בכך שאנו מקדישים לילדינו זמן, אלא 'צומי' מהלב שהוא חלק מן השגרה, 'צומי' שעושה את דרכו בפרץ אהבה דרך העיניים. 'צומי', הווי אומר, שימי את ליבך אצל הילד, הסתכלי לו בעיניים, בזווית עקימת שפתיו ובאופן דיבורו. מה את רואה שם? שמחה? התעניינות? זריזות? יישוב הדעת? סקרנות? בואו נתייחס למה שאנחנו רואות. ניתן שבריר שנייה כדי להפנים את הרגש הזה ולתת לו מענה הולם. זה זמן איכות!!! והוא לא דורש זמן, נהפוך הוא, הוא חוסך המון המון זמן וכסף, כי הוא החמצן של הילדים, וכשאין מקבלים חמצן עלולים להיות קצת חולים…והרופאים גם דורשים ממון רב…

כמובן שעצם השהייה של הורה עם הילד היא חשובה, אפילו אם אני לא יושבת איתו "אחד על אחד", כי הילד סופג מן האוויר של הבית 'צומי', זה הבית שלו, זו מנוחתו, כאן יושב עדי עד. כאן הוא לומד כיצד מתייחסים לערכים, מהם הערכים הנכונים, וחשוב מאד מאד, כיצד מגיבים בסיטואציות שונות, האם מקפידים על כבוד הזולת גם כשהתנהגותו אינה ראויה? האם כיבוד הורים הוא ערך בעל ערך, שמחנכים אליו? כיצד מגיבה אמא כשאני לוקח חפץ של הזולת ללא רשות? האם היא מגיבה בכלל? מה היא אומרת לעשות? והאם היא עומדת על כך בתוקף אך ללא כעס? ככה נגדל ילדים שאינם צמאי 'צומי', אלא בוטחים ונותני 'צומי'.

שני קווים שלעולם כן נפגשים

באמת נושא השהייה עם הילדים סובב סביב הרגשת ההורים. הורים רבים, בדרך כלל, באופן לא מודע, יוצרים בבית שתי מציאויות מקבילות – המציאות ההורית, שסובבת סביב ניהול הבית, העבודה, החשבונות, ואפילו לימוד התורה וקיום המצוות, ומציאות הילדים, העוסקת בלימוד במוסד, במשחקי ילדים, בניסיון להתברג באופן האופטימלי במציאות החדשה להם כל כך. אחד התפקידים הקריטיים ביותר של ההורים הוא לאחד מציאויות!!! מאמרי חסידות מסבירים שעניינו של עולם התוהו הוא הפרדת מציאויות! יש מודעות של חסד והיא אינה מתחברת לעולם למודעות ההפוכה ממנה, אין לה שיג ושיח עמה, אבל בעולם התיקון יש "קווים" המאחדים מודעויות ומאפשרים קבלה ונתינה ממודעות למודעות. ההורים שהם בעלי דעת, הם המתווכים בין המציאויות השונות, הם המאפשרים קבלה ונתינה ויחס בין המציאויות, ואנו נתפלא לראות שכשאנו יוצרים את הזרימה הזו אנו מקבלים גם כן המון. הזרימה היזומה הזו, היא היא שיוצרת זמן איכות.

האופן לאחד מציאויות נעשית בראש ובראשונה על ידי מודעות ההורה לכך שזו אחת ממטרותיו, לצאת מעצמו, ולחיות עם הילדים שלו. שלב שני, על ידי יצירת סביבה מכילה, והתעניינות בילד בכל אספקט; ריגשי, גשמי, אינטלקטואלי, לימודי, במה הוא אוהב, מה הוא אינו אוהב וגם לידע ולשתף את הילד במה שההורה נהנה ממנו, וממה נהנה פחות וכו'. ושלב שלישי – לעשות!

אגב זמן איכות – כן, כדאי לצאת עם הילדים לזמן איכות…כמובן בתנאי שניתן להם באותו זמן – זמן איכות!

יתן ה' יתברך שנזכה לראות את הזולת.

באדיבות מוסף 'עטרת חיה' מגזין 'בית משיח'