הילדים ערבים או מתערבים?

ילדים עוזרים, עד כמה?

חינוך הבנות לאימהות, נעשה על ידי כך שכאשר הן קטנות הן משחקות בבובות. הרבי שליט"א מה"מ מביא בליקוטי שיחות חלק י"ד שזה על מנת לחנך אותן לטיפול בילדים הפרטיים שלהן בבוא העת. כשהן גדלות קצת יותר הן עוזרות לאימן בארגון הבית, בהכנת חלות לשבת, בהכנת הבית לשבת ובסדר בכלל. כל זאת על מנת שיתרגלו לעתיד בו הן תנהלנה ברמה את ביתן שלהן, בעזרת השם.

זוהי אכן תמונה אידיאלית המצטיירת במוחה של כל אם יהודיה: ילדים מסורים, הנענים לכל קריאה של האם וממהרים לעזור בכל אשר מתבקש מהם.

והמציאות? לא תמיד הולמת את החלומות, יש ילדים שעוזרים יותר ויש ילדים שעוזרים פחות. הרבה משעות החשיבה על החינוך, אנו מקדישות לנושא הזה, איך ללמד ילדים לעזור.

לעתים, נראה שזכינו בילד חלומות. לכל קריאה הוא נענה, כל בקשה הוא מיישם עוד לפני שנתבקשה. הוא או היא שמים לב לפרטים, מעצמם דואגים לאחים, מקפלים כביסה, מטאטאים, שוטפים ותולים. משתדלים לעשות הכל־הכל כדי לעזור. ילד/ה נפלאה, אפשר להתרווח בנחת על הכורסא וליהנות.

האמנם?

עזרה בבית כמפלט

"בתי בת האחת־עשרה הייתה מאז ומעולם יד ימיני" מתארת שרה. "כל שעות אחר־הצהריים שלה היו מוקדשות לבית ולעזרה. קיפלה כביסה, טאטאה, סדרה, דאגה לאחיה הקטנים. נהניתי מאד מהעזרה שלה, וכמובן תמיד החמאתי לה וצ'יפרתי אותה מפעם לפעם במתנות קטנות.

"הנורה האדומה הראשונה התחילה להבהב אצלי כאשר נודע לי בדרך אגב מחברתי, שיש לה בת בגילה של ביתי, על פעילות כיתתית שנערכה אחר הצהריים. התפלאתי, כי בתי לא אמרה לי מאומה על הדבר. כשניסיתי לשאול בעדינות הרגשתי שעליתי על קצה קרחון.

"אט־אט התחלתי לשים לב לעובדה שבתי נמנעת באופן קבוע ממפגשי חברות. פתאום הבנתי שנוח לי מאד שהבת שלי ילדה 'ביתית' שאוהבת לעזור, אך מרוב שהתרגלתי למצב ונהניתי ממנו, לא שמתי לב לעובדה שהדבר מחפה על קושי של הילדה".

במקרה של שרה, היא הבינה כי עליה לוותר על חלק מהשעות בהן הילדה עוזרת בבית, לטובת טיפוח הקשרים החברתיים שלה. אם גם את מרגישה שהבת שלך מעדיפה באופן מובהק את השהייה בבית על פני בילוי עם חברות, נסי לבדוק את המצב החברתי שלה, ולעזור לה לשנות אותו.

הילד המרצה

לפעמים, ילד שעוזר הרבה מדי הוא ילד שמרגיש צורך לרצות את ההורים ואת הסביבה כל הזמן. הילד המרצה, אמור להדאיג אותנו פעמים רבות, הרבה יותר מאחיו שאינו אומר 'כן' לכל בקשה ואינו נענה לכל קריאה. נכון שכולנו היינו רוצות להתברך בילדים נפלאים שמצוות כיבוד הורים היא נר לרגליהם. אך כולנו בני אנוש ואנחנו יודעות היטב את נפש ילדנו ויודעות שבדרך כלל – למעט אולי יחידי סגולה בודדים – אין ילד שתמיד יסכים לעשות את מה שההורה אומר בכל מצב, בכל רגע נתון, ובכל בקשה שהיא.

אם את שמה לב שהילד או הילדה שלך כזו, נסי לבדוק:

האם היא שמחה במה שהיא עושה? או שהיא עושה זאת רק כדי לרצות אותך? האם היא תוותר על הנאות אישיות שלה? משחק עם חברות למטה, קריאת ספר וכו' רק כי את ביקשת? האם גם לאחיה ולאחיותיה היא נענית תמיד? האם נדיר מאד לשמוע אותה מתלוננת?

אם זה כך, כנראה שהילדה שלך היא טיפוס מרצה. זה יכול לנבוע מאופי, זה יכול להיות תוצאה של מקום במשפחה, או מצב שגרם לה ללמוד שזו הדרך לקבל את ההערכה ותשומת הלב. כך או כך, צריך להיזהר מזה.

אין הכוונה כמובן שתחנכי את ילדתך לא לכבד את ההורים, או לריב עם האחים. אבל שימי לב ללמד אותה להביע את עצמה. למדי אותה שמותר לה להגיד לפעמים 'לא' לאחים שלה ועדיין היא תשאר אותה ילדה חביבה ואהובה. למדי אותה שאם קשה לה, היא יכולה גם לומר לך: "קשה לי עכשיו, אולי אחר כך", או: "המשימה הזו קשה בעבורי". שתרגיש בטוח להביע את מה שהיא מרגישה ותהיה בטוחה שבכל מקרה היא תשאר מקובלת ואהובה. חשוב שהילדה תעזור ממקום נכון, ממקום שבו היא מרגישה שהיא תורמת ונותנת, שהיא שמחה עם מה שהיא עושה. אם ילדה עוזרת כל הזמן אבל בפנים נפולות ובחוסר חשק. הפסדנו משהו. היא לא התחברה לנתינה שלה, ובתוך ליבה מרגישה סתם מנוצלת. אחרי ככלות הכל אף לא אחת מאתנו רוצה לגדל רובוטים שעובדים, אלא ילדים עם לב ונשמה ששמחים במה שהם עושים, מרגישים סיפוק ומרוצים מעצמם. אוהבים את עצמם גם עם הכשלונות והקשיים שלהם.

היפוך תפקידים במשפחה

זהו מצב קיצוני, המכונה גם לעתים "ילד הורי". הילד ההורי הוא ילד שנוטל על עצמו את תפקיד ההורה, או מהפן המעשי – כמו ארגון הבית, טיפול באחים הקטנים, בישול, נקיון וכדומה. או מבחינה רגשית – כמו הבעת אמפתיה, ניחום, עידוד והרגעה.

חשוב להדגיש שאין הכוונה לעזרה בתחומים הללו, שהיא טובה וחשובה כפי שהזכרנו לעיל. אלא מדובר על מצב שבו הילד או הילדה ממש נוטלים על עצמם תפקידים אלו ומבצעים אותם במקום ההורים.

מצב זה יכול להיגרם כתוצאה מחוויות טראומתיות שונות. לדוגמא: חוסר תפקוד של הורה עקב מחלה או חלילה מצב נפשי, יכול לגרום לכך שהילד יטול על עצמו את האחריות למלא את החסר. כמו כן, הורים שאינם זמינים רגשית ומעשית עבור ילדיהם, עלולים לגרום למצב שבו הילד יגיע להתנהגות של ילד הורי – הילד לומד שעד שהוא ימתין להורה שיעזור לו זה יקח זמן, ומחליט לקחת את התפקיד על עצמו.

מעניין לציין, כי גם בספרות המקצועית מבחינים ביתרונות שיכולים להיות למצב כזה. ילד כזה בדרך כלל יפתח מוקדם יותר רגישות, אמפתיה ויכולת הכלה ביחס לבני גילו. עם זאת, המצב עלול לפגום בהתפתחות האישית של הילד, לבגר אותו בטרם עת ולהביא אותו למקום שאין הוא אמור להיות בו בשלב הזה של חייו!

אם את נוכחת, שמסיבה זו או אחרת מישהו מילדייך עונה להגדרה הזו. כדאי לך להתייעץ עם אנשי מקצוע כדי לבדוק איך ל'שחרר' את הילד מהמצב הזה. כמובן, אם מדובר בתקופה קצרה. כמו למשל, אם את אחרי לידה וביתך הגדולה לוקחת הרבה תפקידים על עצמה, אין צורך להלחץ. אך אם מדובר במצב מתמשך, רצוי להתייעץ ולבחון כיצד לשמור על איזון בין הצרכים של המשפחה, לבין הצרכים האישיים של הילד.

כשהילדים מביעים דעה

אמהות, בעיקר לילדים מתבגרים, מכירות את המצב בו המתבגרים, הנוטלים חלק משמעותי בעזרה בבית, מתחילים להכנס קצת לגבולות לא להם. הם עשויים להעיר לך על סדרי העדיפויות שלך, להביע ביקורת על אופן סידור הבית, ועל סגנון הריהוט שלו. את יכולה לשמוע פתאום את הבת המתבגרת שלך, דורשת מהילדים להשאיר את הנעליים בחוץ, משהו שאת לא מחבבת כלל, כדי לשמור על הרצפה נקייה; או מציעה לך להשתמש בכלים חד פעמיים בלבד – למרות שאת אוהבת לערוך שולחן שבת יפה – כדי לחסוך מעצמה את שטיפת הכלים…

צריך לשים לב כשהעזרה הופכת להתערבות, ולתת את הגבולות שלנו. אם את 'זורמת' עם הרצון של בתך, אין כל בעיה בכך. אך שימי לב שהיא תפנים שהיא יכולה להציע רעיונות, אך לא היא זו שקובעת כללים חדשים בבית. אם הכלל ממש לא מקובל עלייך, את צריכה להציב את הגבול בעדינות, אך בנחישות. ולהסביר לה שאת הכללים היא תקבע בעזרת ה', בביתה שלה.