עטל בוחנק, עטרת חיה

הן לא העפילו אל פסגת האוורסט, ולא יצאו לגלוש בים סוער. הן לא חובבות צניחה חופשית, ואף אינן מתכננות לבקר באזורי מלחמה באפריקה. אבל יש להן אומץ. אומץ אמיתי. אומץ דקדושה. אומץ להתעלות מעל לכל החשבונות של השכל ושל הנפש הבהמית ולבטל את רצונן לפני רצון ה'.

הכירו שתי נשים חסידיות אמיצות, שעשו מעשים נועזים ומעוררי השראה והצליחו – אורלי כהן, שיצאה לשליחות בניר ישראל, ופתחה מדרשה דיגיטלית, וטובי קעניג, שנולדה לתוך השליחות באופקים, ופתחה מוסד חינוכי על טהרת הקודש.

"ופרצת" בשליחות

את אורלי כהן פגשתי לראשונה בצפת הקסומה, בימי 'צוק איתן'. היינו 'פליטים', והתארחנו אצל ידידים צדיקים, משפחת ליפשיץ. השרב נסוג, ורוח נעימה החלה לנשב. ישבנו על ספסל מתחת לבניין, אי שם בכנען, ושוחחנו מעט. סיפרתי לאורלי שאני מנחלת הר חב"ד, ואורלי סיפרה לי שבקרוב הם עוברים לאזור שלנו. היא דיברה על המעבר ברוגע מעורר התפעלות.

חלפו מאז שבע שנים, שבמהלכן כמעט לא הזדמן לנו לשוחח, אף שבנינו לומדים באותה כיתה. ואולם, מייד כשהוטלה עליי המשימה לכתוב על צעדים אמיצים של נשים, נזכרתי, בהשגחה פרטית, בשיחה שלי עם אורלי, באותם ימים רחוקים. ביקשתי שהיא תספר לי על האומץ שנדרש ממנה כדי לצאת לשליחות, ותוך כדי השיחה גיליתי שיש עוד כמה צעדים אמיצים שהיא עשתה לאחרונה.

"אני ובעלי בעלי תשובה. שנינו התקרבנו לדרך התורה בהודו. בעקבות חוויות העבר שלנו, תמיד חלמנו להגיע למקום נידח, שאין בו שום חב"דניק, ולפתוח בית חב"ד. לפעמים היינו מדברים על כך, אך לא עשינו דבר בעניין",  מספרת אורלי. "האמת, הרגשנו במשך תקופה מסוימת שיש לנו שליחות בעיר מגורינו, צפת. בעלי עבד ב'אסנט' ואני לימדתי בכמה מקומות. בשלב כלשהו, עקב שינויים מסוימים שחלו בחיינו, התחלנו להרגיש שהשליחות שלנו בצפת נגמרה, והגיע הזמן להתקדם הלאה.

"הבנו שזהו, צריך לחפש את מקום השליחות שלנו. חיפשנו והתלבטנו וכמעט התייאשנו, אך אז עלה בראשו של בעלי רעיון – לפתוח בית חב"ד במושב הדרומי שבו גדל. אין ספק שיציאה לשליחות דורשת אומץ, אך מהרגע שקיבלנו את ההחלטה, הכול הסתדר באופן מופלא. לא קל למצוא בית ב'ניר ישראל', אך בהשגחה פרטית חבר של בעלי סיפר שהבית של הוריו פנוי, וכך עזבנו את נופי הגליל העליון והגענו למושב השוכן בחוף אשקלון.

"רוב תושבי ניר ישראל אינם מגדירים את עצמם כחובבי מסורת. לא פלא שהופעתנו במושב הפתיעה אותם מאוד. 'מי זה הדתי שמסתובב פה?' שאלו האנשים זה את זה בקבוצת הוואטסאפ. 'זה נדב, הוא גדל פה', הסביר מישהו, ותשובתו קצת הרגיעה את תושבי המקום. היום אני מתגעגעת מאוד לימי הבראשית מלאי האורות וחדורי רגש ההתמסרות. עברנו אז בין בתים, נקשנו על דלתות וחילקנו כל מיני 'הפתעות' יהודיות לכבוד החגים – חנוכה, פורים וכדומה. השתדלנו לנהוג כמו בעל עסק. 'ביזנסמן' הרוצה להצליח בעסקיו לא יישאר לשבת בחנותו בחיבוק ידיים, אלא יפעל עוד ועוד כדי לשווק את הסחורה שלו. בדומה לבעל עסק, התמסרנו לעבודת שטח. עברנו בית בית, ערכנו היכרות עם המשפחות במושב. בעלי הזכיר לאנשים חוויות משותפות מימי הילדות, והלבבות נפתחו.

"אספר אפיזודה מרגשת מהשליחות: יש לנו שכנים שיש להם בן עם תסמונת דאון. הוא כבר בחור גדול, כבן עשרים. באחד הימים האב הגיע אלינו ושיתף אותנו במצוקתו – 'בכל פעם שהבן שלי נכנס לבית שלנו, נראה כאילו הוא מגרש שדים. אני חושש שיש אנרגיות לא טובות בתוך הבית. אולי אתם מכירים מישהו שיודע לסלק רוחות ואנרגיות שליליות?' בעלי שאל את הרב מזרחי מגבעתי, והרב מזרחי ענה שהדרך שלנו כחסידי חב"ד היא להכניס קדושה לבית על ידי עריכת התוועדות. 'תשאל אותם אם כבר עשו התוועדות חנוכת הבית', הציע. שאלנו והשכנים ענו שהם גרים בבית שלהם כבר שלושים שנה, אך לא ערכו מעולם חנוכת הבית, והם מוכנים לערוך התוועדות בשמחה. ההתוועדות הייתה מרגשת מאוד. בעלי הביא כמה אנשים שינגנו, וגם קראו באותו מעמד את קטעי הזוהר שקוראים בחנוכת הבית. ניכר שההתוועדות הזו הכניסה קדושה רבה לבית שכנינו. הרבה עניינים הסתדרו פתאום באורח נס. שני ילדים התחתנו, וכל מיני דברים שהיו תקועים השתחררו. 'זה נס של הרבי', אמרה לי השכנה".

המדרשה הדיגיטלית

"אף שיציאה לשליחות אחרי כמה וכמה שנות נישואין ועם כמה ילדים היא צעד הדורש אומץ, הצעד האמיץ ביותר מבחינתי הוא הייסוד של המדרשה הדיגיטלית. בעלי, הרב נדב כהן, הוא מרצה מוכר. כבר שנים שהוא מוסר שיעורי חסידות והרצאות לפני כל מיני קהלים. אני, לעומתו, הסתפקתי בלימוד עם עצמי ועם כמה מקורבות וזהו. לא חשבתי כלל שאי פעם אמסור שיעורים לקהל גדול.

"ואז הגיעה הקורונה, והביאה עימה את בשורת ה'זום'. לפני כמה חודשים בעלי אמר לי שאולי הגיע הזמן שאתחיל למסור שיעורים. ההחלטה לא הייתה פשוטה. היה עליי לצאת מעצמי, להתגבר על מחסומים שונים, ובהם חוסר ביטחון גדול ופחד מחשיפה. למרות החששות אזרתי עוז וייסדתי מדרשה דיגיטלית לנשים. מאז, כבר כמה חודשים, אני מוסרת שיעורים, מזמינה מרצות אורחות ועורכת ראיונות עם נשים מעוררות השראה. בין חמש עשרה לעשרים נשים משתתפות בשיעורים בקביעות, ב'זום', ויש גם הקלטות שמגיעות למאה נשים ויותר ומתגלגלות גם הלאה. בזכות המדרשה נוצרים קשרים עם נשים רבות שלא הייתי מצליחה להגיע אליהן בדרך אחרת, ואני מקבלת כל מיני דרישות שלום מפתיעות ומתרגשת ממש לראות עד כמה גדולה ההשפעה של השיעורים האלו. אני מודה לה' ולרבי מלך המשיח על הכוחות ועל כך שהיה לי האומץ לעשות את הצעד, להשמיע את הקול שלי, לבטא דברים שתמיד רציתי, ולפתוח אפיק חדש בעבודת השליחות.

"אספר על תשובה אחת מיוחדת שקיבלתי מהרבי מלך המשיח בנוגע למדרשה. זה היה סמוך לחג השבועות, בתקופה ששוגרו טילים מעזה. לפני ההסלמה הביטחונית תכננתי לערוך התוועדות עם הגב' מירי שניאורסון, אך בעקבות המצב התלבטתי ולא ידעתי אם להיצמד לתוכנית המקורית או לבטל את ההתוועדות. כתבתי לרבי, וקיבלתי מהרבי מכתב מרגש מאוד, ובו פנייה לגב' כהן (שם משפחתי…), שתראה ברכה בכל מה שהיא עושה. 'וימים אלו שלפני מתן תורה הם ימי הצלחה מיוחדים שבהם מקבלים על עצמנו את העניין של אהבת ישראל לקרבם לתורה ולמצוות, שזה ירד לפועל ובאופן טוב ושמח. בברכה […] ובמיטב האיחולים למרת כהן תחי' (אגרות קודש כרך ט, עמ' פח)".

גיליתי את התניא

"לסיום אשתף בעוד אתגר שהתמודדתי עימו בהצלחה בכוחו של המשלח – שיעורי התניא. אני אוהבת ללמוד חסידות, ומתחברת מאוד לשיחות של הרבי, למאמרי אדמו"ר הזקן ועוד. אבל אודה שלא כל כך התחברתי לספר התניא (וזאת אף על פי שבעלי חיבר את הספר "מודעות יהודית" על התניא ומלמד שיעורי תניא וכו'). יום אחד, אחרי פתיחת המדרשה, פנתה אליי אחת המשתתפות בשיעורים, וביקשה שאלמד תניא. הסכמתי, אך החשש מילא את ליבי. הרגשתי שמדובר במשימה מורכבת במיוחד. כדי להכין שיעורים, התחלתי ללמוד את התניא לעומק, ולחשוב כיצד לחבר את הנלמד לחיים שלי. פתאום אני מביטה על הספר במבט חדש, וזה מדהים. אני מתבוננת ברעיונות שבתניא קדישא כפי שלא התבוננתי מעולם, וחשה איך הם מדברים אליי ונכנסים לי לתוך הלב. אחרי שאני עצמי מתחברת, אני משתדלת לחבר את משתתפות השיעור, וללמד אותן כך שהדברים ייכנסו להן לתוך הלב".

הישיבה של הרבי מה"מ

את טובי קעניג אני מכירה עוד מימי הנעורים. לאחרונה התוודעתי למעשה נועז שעשתה- בביטול מוחלט, נגד כל הסיכויים ולגמרי בכוחו של המשלח. טובי, שליחה באופקים, באמצע שנות השלושים לחייה ואימא לילדים קטנים, הקימה מוסד חינוכי על טהרת הקודש, מוסד אשר מצמיח חסידים. הנה הסיפור:

"באופקים יש תלמוד תורה חב"ד 'אור מנחם' ובו כיתות א' עד ו' ובית ספר חב"ד בנות 'מעיינות חיה' ובו כיתות א' עד ח'. חלק מהבוגרות של חב"ד בנות ממשיכות לצעוד במסלול חב"די ואף מקימות בתים חסידיים. אחת הבוגרות אפילו הפכה למורה בצוות של בית הספר. לעומת זאת, במשך שנים לא היה בוגר אחד שהפך לחב"דניק.

"לפני כשלוש שנים קיבלתי כמה הוראות מפורשות מהרבי, באמצעות אגרות קודש. הרבי כתב על הקמת כיתות ז'–ח', מוסד המשך בסגנון ישיבתי. האמת, בהתחלה זה היה נראה מלחיץ מאוד, אך הניסוחים הברורים לא הותירו מקום לספק".

טובי קיבלה עליה את המשימה, אף שהייתה נראית בלתי אפשרית בעליל.

"היה עליי למצוא מקום וצוות, לרשום ילדים ולדאוג לתקציב. האתגרים היו לא פשוטים, אך הרגשתי שהרבי מלווה את הישיבה במוחש. קיבלנו הוראות ברורות ביותר בכל שלב. אספר סיפור אחד שבו היו שלובות כמה וכמה הוראות של הרבי: הישיבה נפתחה בר"ח אלול תשע"ח. בחודשיים הראשונים עברה הישיבה ממקום זמני אחד למשנהו, ורצינו מאוד להשיג מקום קבוע, כדי להתחיל את 'זמן חשוון' ברגל ימין. על פי ההוראות שקיבלתי מהרבי באגרות קודש, חיפשתי מקום שבו מותר על פי חוק לקיים לימודים: מקום ציבורי או מסחרי או דירת מגורים שהוסבה לשימוש מסחרי. משלא הצלחתי למצוא מקום מתאים, כתבתי לרבי, והרבי כיוון אותי להתייעץ בעניין עם המרא דאתרא. אבי שיחי', הרב הרשקוביץ, רב קהילת חב"ד באופקים והשליח במקום, המליץ לי לחפש בית כנסת שלא מתקיים בו כולל כלשהו ולא מתפללים בו בימות החול.

"לאחר בירורים בכמה בתי כנסת, שבכל אחד מהם הייתה התאמה חלקית מאוד לצרכינו, כתבתי שוב לרבי. הפעם הייתה התשובה ממוענת ל'יצחק דוד' וכולה מלאה הוראות הקשורות ל'עילוי נשמת'. לרגע התפלאתי, כי עד אז התשובות היו ברורות ומפורשות. אבל אז הבנתי שכנראה מדובר בשם בית הכנסת – שנקרא על שם יצחק או דוד. ניגשתי לאזור שהרבי המליץ למקם בו את הישיבה, וחיפשתי שם בית כנסת שנקרא על שם יצחק או דוד. באחד מבתי הכנסת הופיעו על השלט שני השמות – ע"ש יצחק וגם ע"ש דוד. זיהיתי בשלט שם של משפחה שהייתה מוכרת לי, וניגשתי לביתם. השעה הייתה כבר שעת ערב באסרו חג של שמחת תורה.

"בעלת הבית הפנתה אותי לבית אימו של הממונה על בית הכנסת. האם קיבלה אותי בשמחה וחייגה לבנה. כששמע במה מדובר, אמר שיבוא למחרת להראות את המקום. הוא הסביר שיחזור רק בעשר בלילה לאופקים. אמרתי לו שלמחרת התלמידים כבר צריכים ללמוד במקום… בסופו של דבר הוא הסכים. בשעה עשר בלילה הגיע לשם הרב צבי סגל, שהיה מחנך הכיתה. האחראי, מר מאיר טנג'י, סיפר לו בהתרגשות כי כמה חודשים קודם לכן התפנה בית הכנסת ומאז הרחיבו את המקום כך שיוכל לשמש ככיתה. רק עכשיו סיימו לשפץ, ועדיין אפשר לראות את סימני הצבע… מר טנג'י הוסיף כי הוא רואה לו לזכות לסייע בלימוד התורה, ותכנן עם הרב סגל איך למקם את השולחנות ואת הציוד. ב"ה, למחרת בבוקר כבר למדו התלמידים בבית הכנסת. ראינו עין בעין את התגשמות דברי הרבי, שיש בעיר יהודים אוהבי תורה שיעזרו".

חסידים בצמיחה

"לומדים אצלנו ב'תלמידי התמימים ליובאוויטש אופקים' לימודי קודש בלבד – גמרא בעיון, שיחות, מאמרים, דרך מצוותיך, קונטרס ומעיין, תניא, גאולה ומשיח, דבר מלכות ועוד. מדי פעם זוכים התלמידים לשיעורי הלכה ייחודיים עם אבי, הרב הרשקוביץ, רב הקהילה. 'איך הרבנים אצלכם מצליחים להחדיר את ההלכה בתלמידים?' שאלה אותי אחת האימהות. היא סיפרה שהבן שלה למד גם בעבר על עירוב תבשילין, אך משלמד אצלנו, הלימוד עבר לפסים מעשיים והילד יצא ל'מבצע עירוב'. עבר בין בתי השכנים עם שקיות של מצה וביצה (זה היה בפסח) ועשה לכולם עירוב כהלכה.

"בשנה שעברה הצטרף לצוות הרב יוסף הנדל, משלוחי הרבי מלך המשיח שליט"א לבאר שבע ורב קהילת חב"ד בשכונה ו' החדשה. במהלך השנה הראשונה הייתי מתקשרת מדי פעם לרעייתו שתחי' ושואלת אם בעלה יוכל להגיע ללמד אצלנו. היא הייתה מגיבה תמיד בחצי צחוק. 'הוא ראש ישיבה. נראה לך שהוא יבוא ללמד ילדים בכיתות ז'–ח'?' הייתי מסבירה שמדובר במקום ייחודי בסגנון ישיבתי, ולא כיתות ז'–ח' כמו בכל מקום. בסייעתא דשמיא, אחרי שנה הבלתי יאמן קרה. הרב הנדל בא להתרשם, הוקסם מהמקום, השתלב בצוות, והפך לדמות המרכזית במוסד. ב"ה בזכות הרב הנדל והצוות המוכשר, המסור והמקצועי שאיתו, התלמידים מתקדמים מאוד בלימוד התורה והחסידות ומגיעים לישיבות כשהם מוכנים לגמרי. הורי הילדים מרוצים מאוד, ואימא של אחד מהבוגרים שהיום הוא כבר 'תמים' באחת הישיבות הקטנות המובחרות, מתקשרת מדי חודש להודות לי ש'נדנדתי' לה בעבר לרשום את בנה למוסד שלנו. אגב, בתקופת הקורונה היו ילדים מתלמודי תורה אחרים שהצטרפו לשיעורי הגמרא שמסר הרב הנדל בטלפון ואחר כך, כשהותר לפתוח את הלימודים, הם הגיעו ללמוד אצלנו בכיתה, כדי להתכונן כראוי למבחני הכניסה לישיבה.

"בישיבה עושים מאמץ לקיים גם הוראות פחות מוכרות של הרבי: הרבי קובל על החופש המקובל בתקופת ניסן, ומבקש להיפגש עם התלמידים לפני חג הפסח ובמהלך חול המועד (אגרות קודש כרך י"ב, עמ' שפ –שפב). נראה לכם לא מציאותי להצליח לאסוף תלמידים בחול המועד? אבל הרבי אומר! הרב הנדל שיחי' ארגן מפגש והתוועדות לתלמידים בחול המועד פסח. לא הקושי לאסוף את התלמידים בחופש, לא הקושי לארגן כיבוד פסחי, ולא קשיי הקורונה יכלו להרפות את ידיו של הרב הנדל. הוא אירח את התלמידים עם כיבוד פסחי כמיטב המסורת החב"דית בהתוועדות סוחפת ומרגשת במיוחד, ואחריה נסעו ל'לייזר טאג'.

"יש לנו תלמידים מבתי אנ"ש וגם מילדי מקורבים ואף ילדים חרדים המתגוררים בין שכנים ליטאים. הקהילה הליטאית באופקים ידועה במלחמתה בחב"ד, ומדהים לראות את הילדים האלו צועדים בגאון עם דגלון ו'יחי' על הכיפה למרות ההתמודדויות הלא פשוטות שמזמנת הסביבה. יש ילדים מהקהילה החרדית שרוצים להצטרף אלינו, אך הוריהם אינם מרשים. ילדים אלו מצטרפים להתוועדויות ולפעילות שאנו עורכים אחר הצהריים. 'אילו כולם היו חושבים על טובת הילד כמונו, ולא חושבים על מה שיגידו השכנים, היו רושמים את הילד אליכם, בלי להסס', הסביר אב של ילד מהקהילה ההיא, שלומד אצלנו.

"מרגש לראות כיצד הילדים שלומדים אצלנו מתקדמים מבחינה רוחנית ונעשים חסידים של ממש. הם עוברים שינוי במראה החיצוני ובהתנהגות. משנים אט אט את סגנון הלבוש והתספורת והולכים ומסגלים לעצמם מראה חסידי, כל ילד בקצב שלו. כך גם בהנהגה: יש ילד שהכניס הביתה שחיטת ליובאוויטש, תלמידים יוצאים למבצעים בחגים, תלמיד מבית לא חב"די רכש שני זוגות תפילין 4 על 4, ועוד שני ילדים מנסים להשיג מימון לתפילין רבנו תם (וישמחו לעזרה…)".

בכוח המלך הכל אפשרי!

הקשבתי לטובי, ובשלב כלשהו לא התאפקתי וקטעתי אותה. "את נשמעת על–אנושית!" הערתי. "איך אישה צעירה מצליחה להקים מוסד שכזה, ואינה נרתעת מהקשיים שבדרך?"

ואז טובי סיפרה לי סיפור:

"מספרים על עגונה ששלחה את בנה האילם להתחבא בחדרו של הרבי ה'צמח צדק', וציידה אותו בפתק לרבי ובו שאלה – היכן הבעל והאב. הרבי הורה לילד ללכת לאימו ולומר לה שאביו נמצא במקום פלוני. הילד ניגש לאם ומסר לה את תשובת הרבי – כלומר, הילד דיבר! כך שתי בעיותיה של העגונה נפתרו ברגע אחד. החסידים הביעו לפני הרבי את התפעלותם מהמופת. 'וכי מניין היה לי לדעת שהוא אילם?' הפטיר ה'צמח צדק'.

"הסיפור הזה מלווה אותי", אומרת טובי. "בכל פעם שאני מרגישה שזה בלתי אפשרי, אני חושבת על הילד האילם, שהלך ודיבר בשליחות הרבי. עד כמה היה מגוחך אילו היה חושב שהרבי ציווה עליו משהו בלתי אפשרי שאינו יכול לבצע. והמסר הוא שאם הרבי מצווה לעשות דבר שנראה בלתי אפשרי – הוא גם נותן כוח לעשות את הדבר לאפשרי. איך אפשר להפסיד את הזכות הזאת?"

"לסיום, המסקנה שלי שאנחנו הולכים לא בכוח שלנו אלא בכוח הרבי, וכשפועלים בכוחו של הרבי – הכול אפשרי. גם בקהילה קטנה אפשר לייסד מוסדות חינוך על טהרת הקודש ולגדל חסידים למופת. אנחנו רואים הרבה סייעתא דשמיא. מרגש לראות הירתמות לעזרה של מנהלים, מלמדים של כיתה ח' ואנשי צוות מכל רחבי הארץ – חדר אידיש בכפר חב"ד, תלמוד תורה חב"ד בפתח תקווה, בית שמש, ערד, לוד ועוד. אנשים הקדישו שעות רבות מזמנם, בהתנדבות מלאה, להדרכה חסידית וחינוכית, להכנת תוכניות לימודים, לייעוץ חינוכי, פדגוגי, דידקטי וארגוני – והשקעתם הניבה פירות ב"ה. יש גם נשים צדיקות שבאות לנקות את כיתות הלימוד (לאחרונה עברנו לבית כנסת גדול יותר), חברות שעוזרות לי בגרפיקה ועוד.

"נראה שכרגע החלק היותר מאתגר אצלנו הוא גיוס כספים. בתחילת הדרך קיוויתי שאוכל להסתפק בלוגיסטיקה ובבירוקרטיה, ובקשר עם האימהות. היה נראה לי שאלו משימות מספיק חשובות. ביקשתי ברכה מהרבי שיהיה נס, שהרבי ישלח גביר שיוריד ממני את הדאגות הכלכליות. אבל הרבי ענה לי שוב ושוב על ארגון התרמות ופנייה לכלל אנ"ש והבטיח שהתורמים יזכו לראות ברכה בכל התחומים, בעזרת ה'" (אם תרצי להיות שותפה: הטלפון של טובי קעניג 050-2327701)

"הרואה פנחס בחלום – פלא נעשה לו". כשצועדים בדרך של פלא, מסירות נפש למעלה מכל החשבונות, זוכים להצלחה ולפלאי פלאות, עד לנפלאות הגאולה, תכף ומייד ממש.