את מדליקה 💥

"מתי כבר תהיה הפרשת חלה אמיתית" הן שואלות בתחינה, "מתי נוכל להיפגש ולקבל חיבוק?? זה כבר יותר מדי..הנשמה כל כך מתגעגעת"..
אחד ועוד אחד הם יוצאים מהבתים שבהם נסגרו לשלושה חודשים, ונכנסים לאולם הרחב. מתרגשים להתעטף בטלית, לענות אמן על הקדיש ולהקשיב לקריאת התורה. השמחה הגדולה שבמפגש המחודש עם אלוקים ואדם מסירה כל ספק. זה קולה של הנשמה. פתח קטן נפתח, ולהבה של אמת פנימית פורצת.
בחור יהודי צעיר יצא למסע לחפש את האמת. הוא חוצה נהרות ואגמים, צועד קילומטרים בעקבות חלומו. ימים, שבועות וחודשים הוא ממשיך במסע, מטפס על הרים וגבעות ולא נרתע משום מכשול. סוף סוף, בשארית כוחותיו, מגיע לראש 'הר האמת' ולנגד עיניו מחזה מדהים ביופיו: מאות אלפי נרות, כוסות עם שמן ופתילות דולקים.
חלק מהכוסות מלאים וחלקם פחות. והנה אדם זקן יושב ומחייך אליו. "ברוך הבא לעולם האמת"
‏
" מה קורה כאן?" שואל מחפש האמת "לכל אדם יש כוס מלאה בשמן, ברגע הלידה היא נדלקת. כשהשמן ייגמר, יסתיימו חייו." "ואיפה הנר שלי?" הוא שואל שוב "אני חייב לראות אותו!" "נר 75 בשורה 34 "עונה הזקן.
בזהירות רבה שלא להפיל שום נר בדרכו הוא ממהר לשם. בהגיעו לנר שלו, חשכו עיניו. רק טיפת שמן נותרה בכוס! הוא לא יודע אם יש לו מספיק שמן לחזור הביתה.. הוא מביט מסביב ורואה שהזקן רחוק ממנו, לוקח את הנר השכן שמלאה בשמן ובא למזוג לעצמו "רק עוד כמה שנים" הוא ממלמל לעצמו ברעד.. אך פתאום הוא מרגיש יד תופסת בו, הזקן עומד לידו, מחייך לתוך עיניו ושואל "האתה זה שמחפש את האמת?"..
אז מי ינצח במבחן האמת? הנר או הפתילה? הגוף או הנשמה?

פרשתינו פותחת בתיאור אחת העבודות החשובות ביותר של הכוהן הגדול – הדלקת המנורה במשכן. בכל יום היה אהרון הכהן מיטיב את הנרות ומדליק אותם, ואורם היה מתפשט לכל העולם.

החסידות מסבירה שיש קשר הדוק בין המנורה לעם ישראל, ואופן הדלקת המנורה מסמלת את הדרך להבנת הקונפליקט התמידי הפנימי שקיים בי ובכל יהודי אחר.
"בהעלותך את הנרות" ולא "בהדליקך", מדוע דווקא נבחרה לשון זו? בהעלותך- מלשון העלאה, למעלה. זהו סודו של הנר.

חשבתן על זה פעם? לכל מקום שתטו את הנר, הוא מיד יתנועע כלפי מעלה, תמיד שואף לעלות אל על. מדהים להתבונן באש שכביכול שואפת להשתחרר מהפתילה בעודה עולה מעלה מעלה, ויחד עם זאת נמשכת למטה לפתילה שמחזיקה את קיומה.
האנרגיות המנוגדות הללו, משתלבות יחד ויוצרות את האור.
האדמו"ר הזקן, מסביר שהאש והפתילה, מתארות את האנרגיות של קיום הנשמה בגוף. גם הנשמה שואפת למעלה, להשתחרר מכבלי הגשמיות והתאוות החומריות ולהתחבר עם המקור שלה, הקב"ה. אך יחד עם זאת, יש בה רצון להישאר כאן, בעולם הפיזי ולהשפיע באופן גשמי.
תנועה זאת מתוארת בתורת החסידות בשם "רצוא" ו"שוב". הרצון לרוץ אליו, להתקרב ולהתאחד איתו, בד בבד עם הצורך לשוב, לחיות, למצוא את הביטוי הפיזי של הנשמה בתוך הגוף עצמו.
"נר ה' נשמת אדם"- נשמת האדם היא המנורה של ה', שמטרתה להאיר את העולם באור רוחני, אלוקים מספק לנו את הדלק-התורה והמצוות שהם הכוח הרוחני שמדליק את הנר. הפתילה היא הגוף הגשמי שבו נאחזת האש
הרוחנית. השמן לא יכול להאיר ללא הפתילה, והפתילה לא תחזיק מעמד ללא השמן. כדי שהרצון האלוקי יתגשם בעולמינו, יש צורך ביד גשמית שתדליק את הנר ותפריש את החלה, פה שיאכל את המצה בפסח ורגליים גשמיות שיוליכו אותי לבקר את החולה.
יחד עם זאת, הגוף אינו יכול להתקיים ללא החיות הרוחנית שמהווה אותו, ומגלה לו את משמעות חייו.
‏
כאשר צו אלוקי וגוף פיזי חי מתחברים יחדיו כשמן, פתילה ומנורה, התוצאה היא להבה – מערכת יחסים עם אלוקים, שבה שני דחפים המתנגשים זה בזה: כמיהה להתקרב, יחד עם מחויבות לסגת. הווית החיים מעוררת
בנשמה תשוקה להשתחרר מה'פתיל' ולהתחבר עם היסוד הרוחני-אלוקי. אך ככל שהנשמה נמשכת לאלוקים, כך היא מכירה יותר בעובדה שביכולתה להגשים את הרצון האלוקי אך ורק בתוך הגוף הגשמי, ולכן היא חוזרת למטה ונאחזת בחיים הגשמיים.
"חסיד הוא פנסאי"- אומר רבי שלום דובער מליובאוויטש.
'פנסאי' הוא זה שבעבר היה נוהג להדליק את הפנסים ברחובות העיירה כאשר מחשיך. כך תפקיד היהודי, להדליק עוד ועוד יהודים ולעורר את הניצוץ היהודי שבהם.
האש היא של כל אחד, הפנסאי רק מגלה את קיומה.

אז באנה נהיה 'מדליקות' , לא נתנהג כמו אותו מחפש אמת שוטה, ונחפש מסביב לראות מי מהפנסים זקוק לעוד שמן.
'נר לאחד נר למאה' – נר יכול לתת מאורו לאלפי נרות- ואף פעם לא יחסר לו לעולם- כך לעולם לא יחסר לי מנתינה רוחנית!

שבת שלום
נחמי בית חב"ד בבנגקוק