השבוע נקרא בפרשת ויגש

בפרשת השבוע אנו נחשפים למפגש מרתק ומרגש בין יוסף לאחיו לאחר שהתוודע להם.

קדמה לכך דרמה של ממש כאשר יהודה מתעמת עם יוסף בעצמה ובתוקף פנימי להשיב את בן הזקונים בנימין לאביו יעקב המצפה לו בכיליון נפש.

את מחויבותו לבנימין מסביר יהודה ליוסף אחיו בכך שהוא ערב לשלומו של בנימין! 

כפי שמתארת זאת התורה:

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים.

ורש"י מפרש על כך: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר – וְאִם תֹּאמַר: לָמָּה אֲנִי נִכְנָס לַתִּגָּר יוֹתֵר מִשְּׁאָר אֶחָי? הֵם כֻּלָּם מִבַּחוּץ, וַאֲנִי נִתְקַשַּׁרְתִּי בְקֶשֶׁר חָזָק לִהְיוֹת מְנֻדֶּה בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת.

כאשר ראובן ניסה לדבר על לבו של יעקב אביו שישלח עמו את בנימין למצרים והוא ייקח אחריות לכך שיחזור בשלום באומרו שאם לא כן תהרוג את שני בניי, דחה יעקב על הסף את בקשתו.

כפי שמתארת זאת התורה:

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

ורש"י מפרש על כך: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם – לֹא קִבֵּל דְּבָרָיו שֶׁל רְאוּבֵן אָמַר: בְּכוֹר שׁוֹטֶה הוּא זֶה! הוּא אוֹמֵר לְהָמִית בָּנָיו וְכִי בָּנָיו הֵם וְלֹא בָּנַי?

רק שיהודה לוקח את הערבות על בנימין נעתר לכך יעקב אבינו ושולח את בנימין עם בניו..

 כפי שמתארת זאת התורה:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ.. וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.

מה בדבריו של יהודה גרם ליעקב אבינו בשונה מראובן אחיו להיעתר לו ולשלוח אתו את בנימין?

בכדי לנסות להבין זאת ננסה להבין מהי ערבות הדדית מזווית ראיה יהודית-תורנית, חסידית ופסיכותרפית.

ערבות הדדית נשענת ומבוססת על מלאות נפשית ורגשית אישית ותוך אישית!

  כאשר אנו נדרשים לערבות הדדית ראשית יש להבין מה היא ערבות בעצם?

ערב-הנו אדם הנושא באחריות לה התחייב כלפי משהו או מישהו  בעולם.  

על פניו הערב מחויב למי או למה שערב לו כפוף למסגרת הערבות לה התחייב.

אבל מה שהופך את הערב לערב באמת הנה המחויבות שלו כלפי מי שערב לו!

המקום ממנו נובעת מחויבות הנו אכפתיות נוגעת, דאגה כנה, שותפות אמיתית ועוד..

כדי שאדם ייקח על עצמו אחריות שכזו נדרש קשר עמוק בינו לבין האדם עליו לקח ערבות!

הקשר בדרך כלל הנו דו צדדי והנערב אף הוא חש את אותו קשר ומחויבות כלפי הערב.

העמדה הנפשית והרגשית בה נתון הערב הנה הגורם מספר אחת לעצם היותו ערב!

כלומר: כאשר האדם נתון במצב נפשי ורגשי המשקף מלאות נפשית ורגשית ממנו ומתוכו ההתכנות   לשאת בערבות הזולת גבוהה מאוד.

אנו נדרשים למרחב מאפשר בתוכנו פנימה ומאתנו החוצה כדי לשאת בערבות כלפי הזולת!

  ככל שנשקיע במלאות אישית ותוך אישית נייצר ונרחיב את המעגל הפנימי שבנו ונאפשר את הערבות כאשר נדרש לה כלפי הזולת.

אדם הנבנה ומתמלא מתוכו, כלומר: הוא שואב את כל כוחותיו, את סיפוקו הנפשי והרגשי, מעצמו, ממי שהוא, הוא נשען על ייחודיותו כדי לחוש מלאות נפשית ורגשית, מסוגל לשאת באחריות ולקבל על עצמו ערבות כלפי הזולת!

אכפתיות ודאגה כנה כן, אך לא על חשבון הזולת! הזולת איננו האובייקט האמון על המלאות הנפשית והרגשית שלך בדרך אל הסיפוק והאושר בחייך!

כאשר ראובן ניגש לשכנע את אביו לשלוח אתו את אחיו בנימין הוא מקריב את שני בניו כערובה להחזיר ולהשיב את בנימין אחיו אל יעקב אביו. הוא נשען על מלאות חיצונית כהשראה למעשיו, את היקר לו ביותר הוא  מקריב, אך לא מעצמו!

לעומתו יהודה מתחייב ומקריב את עולמו האישי זה הפיזיולוגי וזה הרוחני! הוא שם עצמו ומקריב עצמו למען אחיו בנימין ולמען שלום אביו. הוא נשען על המלאות הנובעת ממנו ומתוכו..

הוא לא מוצא משמעות לחייו הפיזיולוגים והרוחניים כאשר הוא נדרש לקחת אחריות על אחיו והוא מוצא עצמו בעמדה שהוא לא מסוגל להקריב מעצמו למענו!

היכולת לתת מעצמי ואת עצמי למען הזולת הנה תנועה של נביעה עצמית העולה ממני ומתוכי ומרווה את מה שחוצה לי!

זהו מצב המבוסס על עמדה נפשית ורגשית של מלאות פנימית המאפשרת את אותה נביעה ממני החוצה!

דאגה כנה ומסירות אמתית למען הזולת לא יכולה לבא על חשבון הזולת!

יהודה מגלם את אותה ערבות בשילוב ייחודי כאשר הוא ניגש אל יוסף.

על גישתו של יהודה נאמר במדרש כך: 'וייגש אליו יהודה' – מהו וייגש הרי עמד לפניו? רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, כמו שנאמר: 'וייגש יואב והעם אשר עמו למלחמה' … 'כי כמוך כפרעה' – שולף אני את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים …

המדרש גם מתאר כיצד יהודה התנהל וחשב מעשית על כל פרט ופרט. יהודה אומר לנפתלי: לך וראה כמה שווקים יש במצרים? חזר נפתלי ואמר שנים עשר. אמר יהודה לאחיו: אני אחריב שלושה וטלו כל אחד מכם אחד.

במקביל לכך אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם מביא מדברי מדרש נוסף ש'ויגש אליו יהודה'- הייתה גישה לפיוס! (ילקוט שמעוני).

ומסביר הריי"צ שאין בכך סתירה משום שגם בהגשה לשלום ופיוס נדרש התוקף הראוי כדי שהשלום אכן יושג!

כלומר: מצד אחד יהודה ניגש לפיוס ושלום אך זה לא מונע ממנו להבהיר היטב את עמדתו ולעמוד על שלו למען המטרה שלשמה התגייס.

יהודה 'הולך על כל הקופה'! הוא צריך להשיג את מטרתו ערבותו לבנימין!, למען מטרה נעלית זו הוא מגייס את כל כוחותיו וחושיו, הוא ניגש לפיוס ושלום, אך גם מגייס את התוקף הדרוש לשם כך כדי לוודא שאכן דבריו ישמעו ומטרתו תושג!

הוא מבין היטב מה משמעות מעשיו ובכל זאת זה לא מרתיע אותו להתעמת עם שליט מצרים, שהנו יוסף אחיו אמנם, אך יהודה לא ידע זאת בשעת מעשה.

הוא מבין את גודל האחריות ואת ההשלכות החמורות העלולות להיות כתוצאה מגישתו התקפה והעוצמתית אל יוסף, אך הוא עדיין בוחר לא לתת לכך להשפיע על מחויבותו כלפי בנימין וכלפי אביו יעקב!

יתרה מכך המדרש ממשיך לתאר את השתלשלות העניינים : יהודה מתוודע לכך שיוסף ואנשיו חזקים בהרבה ממנו ומאחיו. לאחר שיהודה מפגין נחישות ועצמה מול יוסף, הוא מופתע לגלות שיוסף חזק לא פחות ממנו, כפי שהמדרש מתאר כיצד יהודה מודה ומתוודה בפני אחיו על כך באומרו להם: 'זה גיבור ממני'. אך מכיוון שיהודה 'ערב את הנער' ונטל את האחריות על בנימין, הוא לא התחשב במאומה ומסר את נפשו כדי להציל את בנימין! (מדרש רבה צ"ג).

יהודה לא חושב לרגע על עצמו ובטח שהוא לא חושב 'להקריב' מישהו אחר לצורך קיום אחריותו כלפי בנימין אחיו!

את גודל ועצמת האחריות אותה חש יהודה כלפי בנימין ניתן לשייך אל העצמה הפנימית האישית של יהודה הנושא באחריות למעשיו לכל אורך הדרך..

כפי שמשתקף במעשה תמר ויהודה כאשר יהודה נוטל אחריות באומרו על תמר כלתו: 'צדקה ממני'!

היכולת לקבל אחריות ולשאת באחריות נובעת מלאות נפשית ורגשית תוך אישית. ממקום בו האדם חש שמתוכו וממנו בוערת האש הפנימית המניעה אותו לקום ולקחת אחריות, לשאת באחריות. תחושה רגשית ונפשית הזועקת לאכפתיות, דאגה התמסרות, כלפי הזולת מספרת על אדם שעולמו הפנימי הנפשי והרגשי בריא!  

תחושה כזו המובילה אל היכולת לשאת בערבות הזולת, מספרת על אדם הנתון בעמדה ובמרחב נפשי ורגשי מאפשר! מצב זה מאפשר את ההתמסרות אל הזולת מתוך תחושת מחויבות!

אין כאן אדם החש ה'מושיע' של ה'אומללים' שנקלעו לצרה כלכלית זו או אחרת, של אדם השקוע בחובות עד צוואריו, או של זה הזקוק לחתן את בנו או את בתו, או זה החי חיי עוני משוועים ומחפירים, הוא לא יעמיד אותם במרכז חייו ולא ישתמש בהם לצרכיו הנפשיים והרגשיים כדי לחוש תחושת מלאות וסיפוק!

יש כאן אדם שהמניע הפנימי שלו הנו המלאות הנפשית והרגשית הממלאת אותו ואת חייו, ומובילה אותו לגלות אכפתיות מעמדה אמפתית, ממקום מכבד, מעמדה המכירה ונותנת מרחב סובייקטיבי  לצרכי הזולת מבלי לגרום לו לחוש תחושת בושה, חרטה או רגשות אשם עצמיים!

אדם הפועל מאותה עמדה בו היה פועל לו היה מדובר בו עצמו, הנו אדם הניצב בעמדה של מלאות נפשית רגשית מתוכו וממנו!

את הדוגמא האישית לכך עבורנו סיפק יהודה בעמדו לפני יוסף, מתוך עמדה רגישה אך נחושה להשיג את מבוקשו!     

הוא לא היה עסוק בלחפש לקשור כתרי גבורה ישועה והצלה לעצמו, הוא התגייס כל כולו מעמדה נפשית ורגשית הנשענת על מלאות תוך אישית המגלה את המחויבות והאחריות האנושית המוסרית והרוחנית לאחיו הקטן!

'שובע ללא ריק' לעומת 'ריק ללא שובע'!

כשאני רוצה לפעול למען ועבור הזולת, אצטרך לשאול את עצמי תחילה מניין בא ומאיפה נובע ה- 'דרייב – אין' הדוחף אותי לפעול?

האם אני חש מלאות מתוכי הקוראת לי לפעולה מחויבת המציאות? או שמא זהו צורך אישי שלי למצוא את הסיפוק הנפשי והרגשי שלי על חשבון הזולת?

וכאן נשאלת השאלה כיצד נזהה ונבחן באמת האם הצורך והדחף שלנו לפעול נובע ונשען על מלאות נפשית ורגשית הממלאת אותנו, או שמא זהו צורך במלאות חיצונית כמענה לריקנות הזועקת מתוכנו?

הדרך לבחון זאת עוברת בתחושה העולה בנו לאחר הפעולה!

כאשר אנו חשים ומרגישים תחושת סיפוק והנאה העוטפים אותנו ומעניקים לנו תחושה 'המעיפה לנו את הסכך' וגורמת לנו לחוש 'בעננים', תחושה כזו הפוגשת אותנו שמה ומעמידה אותנו במרכז החוויה לפני הזלת שלמענו פעלנו, כאשר התחושה בייחס לטובת הזולת שלמענו פעלנו זה עתה לא ממש פוגשת את תחושותינו ורגשותינו, היא לא גואה בתוכנו ואיננה ממלאת את חלל לבנו..

נראה שתחושה זו מספרת על תחושה לא מותאמת בייחס לפעולה אותה ביצענו..

אך הדבר החשוב מכל הנו – כאשר אנו חשים שכעבור זמן קצר תחושה זו פגה לה, חלפה והלכה מאתנו כאילו לא הייתה..

אז כנראה שאנו פועלים מתוך צורך אישי למצוא מלאות עבור תחושת הריקנות ההולכת אתנו ומלווה אותנו לכל מקום בו נדרש לפעול למען הזולת! 

לעומת זאת כאשר אנו חשים תחושת סיפוק מכך שפעלנו למען הזולת ואושר ממלא את חלל לבנו על כך שכעת הזולת נתון במרחב מאפשר..

אם מה שמעסיק אותנו והאושר הממלא אותנו הנו השמחה בשמחת הזולת, כנראה שהמלאות שלנו הנה מתוכנו!

הדבר בא לידי ביטוי כאמור בתחושה המלווה אותנו גם לאחר סיום הפעולה, כאשר האושר והסיפוק משמחתו של הזולת הולכים אתנו וממשיכים ללוות אותנו עוד זמן רב, אנחנו יכולים לדעת בבירור שהמלאות הנפשית והרגשית המלווה אותנו הנה מתוכנו ומאתנו!   

תחושת סיפוק והנאה הנובעת ממלאות נפשית ורגשית אישית ותוך אישית מלווה אותנו והולכת עמנו עוד זמן רב לאחר שתחושה זו גואה בנו..

לעומת זאת תחושת סיפוק והנאה הנובעת ממלאות נפשית ורגשית חיצונית, חולפת והולכת לה מהר מן הצפוי!

המנעד הרגשי

.. "down" לבין ה –  "up" בין ה-"     מורגשת "low לבין ה- ""high"   בין ה- היטב בחייו של האדם הנשען על המלאות החיצונית! בספרות הטיפולית מתואר מרחב זה כמרחב חייו של המכור הקלאסי!

הוא תר אחר מרחב אליו ובו הוא חפץ לחוש מלאות, אך מחמת הריקנות הממלאת את חלל נפשו הוא מוצא עצמו שוב ושוב חוזר אל אותו מרחב באופן לא מודע כדי למצוא את תחושת המלאות אותה מבקשת נפשו!

בספרות הטיפולית מוגדרת ריקנות זו בשם ריק ללא שובע!

בספרם 'ריק ללא שובע' (2007) מתארים שוהם ואדד: 'האדם הופך את התנהגותו ללא אותנטית בכך שהוא מתעקש לא לוותר על השאיפה למשהו שאין לו, או על השאיפה להיות מה שאיננו הוא'.         זה יוצר קרע תמידי בין שאיפות וציפיות של האדם לבין המציאות הנתפסת על ידו. הדרך לצאת מחוסר האותנטיות הזו, לדעתם היא ע"י יצירתיות וחיפוש אחר משמעות ייחודית לו. גישה זו מבקשת לסייע למטופל המכור למצוא משמעות אותנטית בחייו.

התנכרות וחוסר אותנטיות, מקבלים את ביטויים הקליני בחוסר יכולתו של המטופל לשלב בין תחושת הקיום הייחודית שלו לעולם הסובב, ובחוסר יכולתו להגיע לאינטראקציה יצירתית עם הסביבה שלו. מאחר שאינו מסוגל למצוא אורח חיים יצירתי עם 'משא החיים' הסיזיפי שלו, הוא שוכב מתחתיו רצוץ ומשותק.

מצב זה של שיתוק וחוסר אותנטיות נגרם לא פעם בידי 'אחר מסוים' כגון הורים או אחים, וסביר יותר שייגרם על ידי 'אחר כוללני' שהוטמע בנפשו ומאלץ את האדם לממש את המטרות ואת הנורמות של אחר זה, כפי שנתפס על ידי האדם.

לפיכך, אין למטופל היכולת הכוח או ההזדמנות להגשים את עצמו באמצעות סוג היצירתיות ההולם את התצורה הנפשית רגשית המיוחדת שלו. דווקא המרד מצדו של המטופל בקשר הכובל אותו אל 'האחר הכוללני' הוא תנאי המקדים להצלחת הטיפול.

רב האנשים אינם מסוגלים לעשות זאת, משום שהם הופכים למה שהאחרים מצפים שיהיו. אך אנשים המסוגלים לבצע משימה זו (היענות לקריאתו של הפילוסוף מרטין היידיגר  לקבל החלטה ולהשתחרר מעולו של 'האחר הכוללני') יהיו מוכנים לשלב הבא. שלב זה נוגע לקביעת סדרי עדיפויות בחייהם, סדרי עדיפויות שלא יענו על ציפיות האחרים אלא על ציפיותיהם הם ויהיו כפופים למה שנחוץ לדעתם כדי שיגיעו לסיפוק.

על האדם לגלות את הפוטנציאל הטמון בו בתחומי היצירתיות והחזון לפני שיוכל לקבוע לעצמו סדרי עדיפויות חדשים. לאחר השלמת  משימה זו, יגלה האדם משמעות אף בעבודה המפרכת והמייגעת ביותר, ויעניק טעם אף לקיום העלוב ביותר הקיים עלי אדמות.

שני השלבים להגיע לאותנטיות לפי הגישה האקזיסטנציאליסטית (הקיומית):

א. על האדם להשתחרר מן השגרה הלא אותנטית של חיי היומיום, הכפופה לציפיות 'האחרים הכוללניים'.

ב. על האדם לחפש בנפשו פנימה ביטוי ייחודי ליצירתיות ולגילוי עצמי.

הגישה הקיומית דוגלת בהנעת המטופל להיות קשוב למרכזיות קיומו ולהבין שבאמצעות מרכז המודעות שלו יוכל לקלוט את קיומו הוא, את קיום האחרים ואת קיומו של ה' יתברך הא-ל האוניברסאלי.

 הדיאלוג חייב להיות ישיר, כן ואותנטי אחרת לא יחל התהליך הטיפולי. דרוש תהליך פנומנולוגי כדי שיתקיים דיאלוג טיפולי, צריכה להיות מערכת יחסים שוויונית בין המטופל למטפל מפגש בגובה העיניים, יש להפטר מכל הסממנים החיצוניים של תארים ושל גישות מתנשאות, ואם לא, התהליך ייכשל עוד לפני שהתחיל. את הפגישה הטיפולית יש לקיים בין שני בני אנוש שתמצית האישיות שלהם 'נקיה' ככל האפשר, בהתעלם ממעמד חברתי, ובהיעדר מסיכות של צביעות ויומרות אליטיסטיות ושכל מטרתה היא ראיית המטופל וחשיבה אך ורק על טובתו האישית, מבלי לערבב את צרכי המטפל ואת רצונותיו האישיים בצרכי המטופל, בכל הנוגע לשינוי המיוחל של המטופל!

מעלתו הייחודית של כח הדיבור על יתר כוחות הנפש בכך שכל מטרת ופעולת הדיבור היא לצורך הזולת, היא זו שהביאה בסופו של יום להצלחת השליחות של יהודה להשיב את בנימין אל אביו!

במאמר נפלא ועמוק מבאר הרבי מליובאוויטש את מעלתו ואת דרכו הייחודית של יהודה בעמדו מול יוסף, בכך שהצליח לגייס את יוסף למטרתו הנעלית להשיב את בנימין אל אביו וכיצד פעל זאת! 

הרבי מביא משל לספירת המלכות שהנה הספירה האחרונה מבין עשר הספירות העליונות (חכמה, בינה, דעת. חסד, גבורה, תפארת. נצח, הוד, יסוד, מלכות) המהוות ומקיימות את העולם (הנמשלות לעשר כוחות הנפש באדם). שבכוחות הנפש הוא כוח הדיבור של האדם (מלכות נמשלה לפה האדם).

 הטעם להקבלה בין ספירת המלכות לבין כוח הדיבור נובע מעצם החילוק בין כוח הדיבור לכל יתר כוחות הנפש. כל הכוחות שבאדם פועלים לצורך עצמו, עבור האדם עצמו. ואלו כוח הדיבור הוא (לא לצורך עצמו אלא) בשביל הזולת.

 ויתירה מזו, היכולת הייחודית של כוח הדיבור הנשמע לזולת, הוא דווקא כאשר הבל פי האדם יוצא מחוץ לפיו ונעשה נפרד מהאדם המדבר!

 שמזה מובן גם בנוגע לכוח הדיבור עצמו ( עוד לפני שהאדם מדבר בפועל), שלמרות שכח הדיבור קיים באדם עצמו, אמנם מהותו וייחודיותו הוא בכך שבכוחו לצאת ממציאותו ולדבר לזולתו!

ועל דרך זה הוא בספירת המלכות, שגם בהיותה בעולם האצילות (לפני שיורדת להחיות ולהוות את הנבראים בעולם הזה) היא שורש ומקור הנבראים להחיותם ולקיימם.

הביאור על זה שהשורש של כוח הדיבור הוא בעצם הנפש (למעלה מהשורש של כל הכוחות), הוא, כי הכוחות הגלויים של הנפש, עניינם הוא שהם גילוי הנפש (גילוי הוא בקירוב לעניין שהוא מגלה), ומכיוון שעניינו של כח הדיבור הוא זה שבכוחו לצאת ממציאותו (היפך עניין הקירוב, גילוי) מפני ששרשו הוא בעצם הנפש, שאינה מוגבלת בעניין הגילוי, וביכולתה להיות גם בהעלם, ועד להעלם בתכלית, יציאה ממציאותו, לכן נעלה כוח הדיבור מיתר כוחות הנפש!

והנה ידוע  שעל ידי שאדם מנגיש את השכל (שהשיג במחשבתו) בדיבור, מיתוסף בשכל יותר מכפי שהיה תחלה (במחשבה). וכן הוא במידות, שעל ידי שמדבר דברי אהבה מיתוסף באהבה שלו.  וכן הוא בשאר המידות.

 והטעם לזה הוא, כי שורש הדיבור הוא בעצם הנפש, ולכן, ע"י המשכת והתלבשות השכל והמידות בדיבור, המשכתם מהנפש היא ממקום נעלה יותר.

יתרה מזו גם דרגת הנפש שמשם נמשכים השכל והמידות ע"י התלבשותם בדיבור היא למטה מדרגת הנפש שממנה נמשך הדיבור עצמו!

כי זה שהשכל והמידות (הגילויים של הנפש) נמשכים ומתלבשים בדיבור הוא ע"י שנמשך בהם כוח הבלי גבול של הנפש שביכולתה לירד למטה מטה.

(מעובד מתוך: מאמר 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם' פרשת ויגש ז' בטבת ה'תשל"ב).

בכוח הדיבור המבטא את היציאה של האדם ממרחב הנוחות שלו לגמרי, בהנחת עצמו צרכיו ומאווייו בצד, כך שכל מה שנוגע לו כעת וכל עיסוקו הנו אך ורק הזולת וחשיבה מוחלטת עליו ועל טובתו האישית, ממקום זה פעל יהודה בעמדו לפני יוסף. מתוך הבנה שבכוח זה יצליח לפעול את פעולתו ולגעת בלבבו של יוסף בדרך לשחרורו של בנימין אחיו!

ואכן התורה מעידה על כך כאשר היא מתארת מה עובר על יוסף לאחר שהוא שומע את דבריו הנוקבים והנוגעים של יהודה אחיו.

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו."

יוסף נשבר נפשית ורגשית מגישתו זו של יהודה אליו, זה נוגע בעצם נפשו ונשמתו והא מתוודע לאחיו ומספר להם שהוא יוסף אחיהם, הוא מרגיע אותם, מנחם אותם ומפייס אותם, ואמר להם שאין להם באמת סיבה להצטער על כל מה שקרה. הוא מסביר להם שההשגחה האלוקית היא זו שהובילה אותו למצרים למרות כל הצער והייסורים שעברו עליו, יוסף בגישתו האצילית והייחודית רואה בכל הפרשה הזו השגחה פרטית עליונה שהובילה וסובבה את כל הסיפור בדרך המורכבת, המפותלת והסבוכה הזו! שכל מטרתה הנה כפי שרואה זאת יוסף וכפי שמתארת זאת התורה "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם"!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם

לזכות ביתי היקרה רבקה בת דינה שהשבוע חל יום הולדתה

ולעילוי נשמת אימי מורתי רחל בת זהבה ע"ה