מאת: רחלי דיקשטיין

גם באתיופיה לא חסרים הפכים. אתיופיה היא מדינה שאנשים משכירים בה דירות באלפי דולרים לחודש, אבל לא מוכנים למכור מאה ביצים כי "זה כל מה שיש במלאי". אלו חיים במדינה המדורגת במקום העשרים ושבעה מבחינת שטחה, אבל קשה למצוא בה בית עם מטבח בעל שטח הגיוני, יש בה שגרירויות כמעט מכל ארץ אפשרית, אבל בית כנסת אחד בלבד. בדיוק שם בחרו הרב אליהו ודבורה לאה חביב להקים את בית חב"ד, שהוא הראשון במדינה.

שליחות מלידה

"בית דגן" אומרת דבורה לאה, "זה הבית שלנו. בית גדול, שהוא לא רק הבית הפרטי של המשפחה, אלא של הישוב כולו. ההורים שלי הגיעו לישוב בברכתו של הרבי: אבא שלי הציע כמה אפשרויות, והרבי הקיף את הישובים בית דגן, משמר השבעה וכפר גנות.

הפעילות שלנו, הבנות, התבטאה בעבודה עם הילדים. לדוגמא, בכל יום שישי, לפני הדלקת נרות מתאספות בבית הוריי, הרב שמואל ורות גרומך שיחיו, כשלושים בנות. היינו מדליקות נרות יחד ועורכות קבלת שבת עם שירים ומשחקים. זה תפקיד שעובר מבת לבת כבר חמש עשרה שנה. היינו עורכות גם פעילות 'צבאות השם' בימי רביעי במספר אזורים בבית דגן. את ההדרכה התחלנו בכיתה ו', וסיימנו כשהגענו לכיתה י"ב".

ואז, גדלו השתיים והתחתנו. מושקא הגיעה לדלהי שבהודו

"שלושה חודשים אחרי החתונה" נזכרת מושקא, "זה לא היה משהו שתוכנן מראש, אבל פנה אלינו הרב שמוליק שארף, וביקש ממנו להגיע ולהחליף אותם למשך שלושה חודשים. ממשלת הודו נותנת לישראלים ויזה לחצי שנה בלבד. לכן, השלוחים צריכים בכל חצי שנה לצאת מהודו, ולשהות מחוצה לה למשך תקופת צינון עד שיוכלו להגיש בקשה חדשה לויזה.

הסכמנו. בעלי היה בדלהי כבחור בשליחות לחצי שנה, וזו היתה הסיבה שהרב שארף פנה אליו.

מבחינת לימודים ועבודה היה מדובר בזמן מצוין ליציאה, לגבי ויזות – שנינו בעלי דרכונים זרים, כך שהכל הסתדר במהירות. מה גם, שקיבלנו מהרבי מכתב מפעים שעסק בנושא דוגמא חיה ושליחות, אז לא היה לנו שום ספק: היה לנו ברור שזה מה שאנחנו הולכים לעשות.

היו רק שתי בעיות: הראשונה – מה נעשה עם הריהוט והציוד החשמלי שרכשנו כשנשאנו. השניה – שמעולם לא ביקרתי במקום כמו הודו קודם לכן. גדלתי בבית של שליחות ובית חב"ד מגיל אפס. חיים של בית חב"ד לא היו זרים לי, ואפילו רוב המשפחה שלי הייתה במזרח בשליחות. אבל עדיין – כשאתה בעצמך מגיע ומתחיל לפעול – זה קצת שונה מאשר לשמוע סיפורים.

את הבעיה הראשונה פתרנו במכירה. גילינו שיהיה לנו זול יותר למכור ולקנות חדש כשנחזור, מאשר לשלם דמי אחסון על תכולת דירה שלמה. את הבעיה השניה גיליתי רק כשנחתנו, וזו בעיה שרק הזמן פותר".

דבורה לאה, לעומתה, הגיעה לאדיס אבבה שבאתיופיה

"הגענו בזכות הרבי" צוחקת דבורה לאה, "לפני שהתחתנו בעלי היה בשליחות בהאמפי שבהודו, אצל אחי הגדול, במשך חצי שנה. יום אחד הוא קיבל שיחה ממספר שבתוכו היו הספרות '770'. היה לו ברור שמדובר באחד מחבריו, ולכן ענה לשיחה כמו שהוא עונה לחברים שלו. בפועל זה היה מטייל מאתיופיה שקצת זעם על כך שהם, קבוצה של ישראלים שמטיילת בכל אפריקה, לא מוצאים ולו בית חב"ד אחד לרפואה… מאז, הסתובבה בדיחה בין החברים שאליהו חביב יקים בית חב"ד באתיופיה.

אני, לעומתו, הבטחתי לעצמי בתור בחורה שלא אגיע לשליחות בצורה כזו. ראיתי את אחי וגיסתי, שהם שליחים בהודו, ואת שגרת החיים שהשליחות מזמנת להם: זה לחיות בצורה שונה ממה שרגילים, לדאוג לכמויות עצומות של כספים ולא לסיים להתמודד: בוקר, צהריים, ערב… אני רציתי חיים אחרים: שליחות, אבל בארץ ישראל, עם משכורת קבועה ומסודרת, שאני יודעת כמה נכנס לחשבון הבנק וחיה בהתאם לכמות הזו.

שבועיים לפני פסח של השנה שעברה, מצאנו את עצמינו: זוג צעיר עם תינוקת קטנטנה בסוג של חופשה: בעלי היה ב'בין הזמנים' מהכולל ואני הייתי בהפסקה של לימודים, ואז הוא הציע לחגוג את פסח באתיופיה. לא בשביל להישאר שם, רק בשביל לראות מהי אתיופיה ולעזור למטיילים שנמצאים שם לחוג את חג הפסח כראוי".

נקודת ההתחלה

מושקא – הודו: "ההתאקלמות היתה מאוד מעניינת וקשה. הודו היא ארץ מאוד יפה, ואנשים מגיעים אליה לתקופות של חצי שנה ויותר, אבל בדלהי, שהיא עיר הבירה שלה, הם נשארים יום–יומיים לכל היותר, וגם זה רק משום ששדה התעופה נמצא כאן.

דלהי היא קיצונית מאוד מבחינת צורת המחיה בה. יש כאן עשירי עולם ומוצרי יוקרה מול אנשים שרעבים לפת לחם ומסתובבים בלי קורת גג. דרום העיר 'שייך' לעשירים, ואם אני רוצה לצאת לקניות – הדרום מציע אפילו קניונים. אבל האזור של המטיילים, הזול יותר, הוא אזור מאוד מלוכלך, וזה תיאור די עדין למה שקורה כאן. בקיץ כל כך חם כאן, שהתענוג של סיבוב ברחוב מקביל להרגשה של פתיחת תנור בשיא האפיה: חום שקשה לסבול…

למשפחת שארף היתה מסירות נפש אמיתית ועצומה. אי אפשר להבין באלו תנאים הם התגוררו, אל הבנין הנוכחי – אליו הגענו – הגיעו הם אחרי גלגולים רבים, ונחשב למפואר ממש לגביהם. ה'פאר' הזה כלל ארבע קירות ותקרה. לא ארונות, לא מזגן, כלום… לא יודעת איך זוג עם ילדים הצליח לחיות בצורה הזו. אז הדבר הראשון שעשינו היה לשפץ את המקום".

דבורה לאה – אתיופיה: "לא ידענו על אתיופיה שום דבר, וגם לא היה לנו את מי לשאול. כאמור, לא היה בית חב"ד במקום… בסופו של דבר, בדרך לא דרך, קיבלנו כתובת דואר אלקטרוני של מדריך טיולים ישראלי שחי שם. ארגנו לנו רשימה מה צריך בשביל להעביר פסח כהלכתו, והתחלנו לשאול אותו: מה יש ומה צריך להביא מהארץ? היינו צריכים לרדת לפרטים קטנים כמו: יש חד פעמי? יש אגסים בשביל חרוסת?… ושאלת השאלות: כמה אנשים יש שם?

למרות שאותו מדריך מאוד השתדל לעזור, עדיין, כשהגענו למקום, גילינו שחסרים לנו המוני דברים בשל חוסר מידע ברור. מדריך הטיולים המשיך ללוות אותנו גם בבואנו למקום. מצאנו בית מלון שקרוב לאזור בו המטיילים נמצאים, אך גם קרוב לבית הכנסת של הקהילה העדנית – בית הכנסת היחיד באתיופיה, והתחלנו לברר על כמויות האנשים. מהר מאוד הבנו שאין הרבה ישראלים שגרים שם, אנשי העסקים – חוזרים לארץ ישראל ומטיילים – יש, אבל בכמות קטנה. החלטנו להתארגן לכמות של ארבעים אנשים. היו לנו רק שבועיים, ולכן היה דחוף להתחיל את העבודה כמה שיותר מהר.

ניגשנו למנהל וביקשנו ממנו להקצות לנו מקום במטבח אותו נכשיר לצרכינו. זו לא היתה האופציה הכי טובה בעולם, כי בצד השני של המטבח יבשלו נבלות וטרפות, ונצטרך להשגיח כל הזמן שאף עובד לא יתקרב לאזור 'שלנו' או יניח בטעות משהו על השיש… אבל זה היה נראה לנו המקסימום האפשרי.

כשישבנו אצל המנהל, נכנס אליו חבר קרוב – יהודי מהקהילה העדנית בשם שלום, שנמצא במקום בשביל עסקים. שלום גר באנגליה, ומגיע לניהול עסקיו מקרוב לכמה חודשים בשנה. הרבי סידר את העניינים שבדיוק בזמן הזה הוא יהיה באתיופיה. שלום התלהב ממטרת בואנו, וכיוון שהיה חבר של המנהל, לא חשב פעמיים והסביר לו ב ד י ו ק מה אנחנו צריכים. אנחנו חשבנו על מטבח המלון, אבל שלום דאג שיערכו הסבה של אחד המשרדים למטבח עם שני כיורים, שיש ומקום לתנור ומקרר. שלום גם דאג לכך שהלובי של המלון ינתן לנו בחינם, ולא בסכום השווה לעשרים שקלים לאדם, כמו שסוכם מראש. המנהל כל כך רצה לבוא לקראתנו בזכותו, עד שהציע שחלק מהאוכל הוא יכין. כשהבין שזה בלתי אפשרי, הציע שיספק סודה על חשבונו. התייעצנו עם רב והשבנו בשלילה, אבל האווירה היתה נעימה ומקבלת, וסך ההוצאות פחת קצת.

המשפט האחרון מהווה מופת של הרבי מה"מ: הגענו עם כמות כסף שחשבנו שתספיק, אך בפועל זה ממש לא היה כך… חשבנו שבשל העובדה שזול כאן כל כך, יהיה לנו קל להסתדר. אך לא לקחנו בחשבון שעלינו לקנות סירים ומוצרים חשמליים – שעולים באתיופיה פי שלוש מאשר בארץ ישראל… לא היה שייך להכין פסח בלי תנור או מעבד מזון, וכך יצא שהכסף נגמר במהירות…

בחזרה להתארגנות: תוך שבוע סיימו את השיפוץ במשרד, והיה לנו מטבח נפרד לגמרי. למרות שהמטבח ההוא היה ממש קטן, ראינו בו ממלכה של ממש. מקרר השגנו מאישה ישראלית, שגרה במקום, קנינו תנור והתחלנו להתארגן. רק כדי שתהיו מעודכנות: עד ליל הסדר נותרו שלושה ימים בלבד. בכל הימים שחלפו, קיבלנו טלפונים בטפטופים. עשינו הערכה מחדש והבנו שאמורים להיות כחמישים–שישים אנשים בליל הסדר שלנו. החלטתי להיות 'לארג'ית' ולהכין לשבעים אנשים. בלילה האחרון שלפני ליל הסדר, הטלפון כמעט קרס מרוב שיחות: קבוצות מטיילים של שמונה אנשים ומעלה הודיעו שהן בדרך, ואז הבנתי: אולי הכנתי לשבעים, אבל אין לי שום דרך לדעת כמה יגיעו באמת… ועדיין, שום דבר לא הכין אותי להפתעה של הלילה: מאה ושלושים אנשים הגיעו לסדר! אוכל של יומיים (יום טוב ויום טוב שני של גלויות ר.ד.) הוצאתי בלילה אחד…

הגיעו אנשי שגרירות, ליקטנו יהודים מכל השגרירויות, והם העבירו את המסר לשאר חבריהם. כל איש שגרירות הגיע בלבוש מכובד ועם מאבטח או שניים, מהשגרירות הישראלית הגיעו העובדים כולם – שזו כמות מכובדת של אנשים. חוץ מהם הגיעו גם המטיילים. אלו האחרונים לא חשבו שיגיעו לאירוע כל כך מכובד, והגיעו בבגדי הטיול שלהם. היה להם קצת לא נעים, אבל הקרח נשבר די מהר. ישראלים מרגישים בבית ליד ישראלים, ולא משנה איך הם נראים… הגברים יצאו לבית הכנסת, וחזרו לעריכת הסדר. הסדר כולו התנהל כהלכתו בצורה יפה ומכובדת, והיווה הצלחה מרגשת".

פעולה נמשכת

מושקא: "כאמור, היינו אמורים להיות בדלהי רק שלושה חודשים. אלא שאחרי שלושה חודשים משפחת שארף לא סיימה את הבירוקרטיה של הויזות. ידענו שתחלופה גבוהה של שליחים בבית חב"ד כמו זה שבדלהי, לא עושה לו יותר מידי טוב, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אנושית – שלושה חודשים אינם זמן מספק בשביל להתאקלם ולהתרגל. וכך למרות שכבר תכננו את השיבה הביתה, לאוויר הרענן של ארץ ישראל ולאזור המוכר, החלטנו להישאר עוד שלושה חודשים, לטובת העניין.

בסיום התקופה הזו הייתה משפחת שארף מוכנה לשוב, אלא שלקדוש ברוך הוא היו תכניות אחרות… היום שנשא את אחת החוויות הקשות והשחורות בחיי היה היום בו שמעתי על האסון הנוראי של משפחת שארף… הבנו שבינתיים, עד שהרב שמוליק יחזור, אנחנו כאן".

דבורה לאה: "אחרי פסח חזרנו לארץ ישראל, ובמשך כמה חודשים זרמו אלינו פניות שונות: 'שמענו שהייתם כאן בפסח, איפה אפשר להשיג מזון כשר?', 'איפה נמצא בית חב"ד?' וכן הלאה. היינו בארץ ישראל, אבל אנשים דיברו כאילו אנחנו עדיין שם. עשינו חושבים והחלטנו – לחזור.

קיבלנו ברכה מיוחדת מהרבי מה"מ, התייעצנו עם המשפיעים: בעלי עם המשפיע שלו ואני עם המשפיעה שלי, ובהחלטה משותפת החלטנו לשוב חזרה. זה היה בסוף הקיץ. רצינו להתארגן – גם כספית וגם פיזית, ולהגיע לשם באזור חנוכה. אלא שהמשפיע של בעלי אמר לו: 'ומי יתקע בשופר בראש השנה באתיופיה? מי ידאג לכפרות?…' כך יצא שתוך פחות מחודש, סיימנו להתארגן ועלינו על מטוס בדרך לאתיופיה.

ההתארגנות שלנו הייתה זריזה: התארגנו כספית והעמסנו את כל הבית, אבל הרבה דברים השארנו מאחור – כמו מכונת כביסה ותנור חדש. אמנם המחירים שלהם יקרים מאוד באתיופיה, אך עלויות ההובלה והמכס מקזזים עלויות… בסופה של האריזה היו לנו שלושה משטחים שמשקלם כחצי טון: הרבה ספרים, ביגוד, סדינים, כריות, כלים ואוכל… המשלוח נעשה דרך דואר אוויר וקיבלנו הכל שלושה ימים לאחר הנחיתה.

חזרנו למלון של פסח. היה נחמד להיזכר במה שהיה ממרחק של כמה חודשים, הפעם עם ילדה גדולה ומבינה יותר. התמקמנו בחדר המלון, וחשבנו שתוך יומיים–שלושה נמצא דירה ונעבור. בפועל, זה לקח קצת יותר זמן. מסתבר שמאוד מסובך למצוא דירה באתיופיה. הדרישות שלנו היו לא כל כך בשמיים: רצינו דירה קרובה ככל האפשר לאזור מגורי המטיילים – שזה אחד האזורים הכי מוזנחים, מלוכלכים ולא נעימים באתיופיה, אבל הגענו בשבילם… רצינו מטבח גדול, בית שיתאים לצרכי בית חב"ד ושכירות חודשית ברמה סבירה.

פנינו למספר מתווכים, והסברנו את הדרישות בצורה הכי ברורה. רק שהראש האתיופי עובד בצורה קצת שונה. הם סחבו אותנו לדירות שלא הצלחתי להבין מה הקשר בינן לבין רשימת הדרישות שלנו, ואז עמדו לשכנע אותנו שזה ב ד י ו ק מה שאנחנו צריכים.

מטבח גדול, כמעט שאין: את האנג'רה (מאכל אתיופי הדומה לפיתה גדולה ושטוחה ר.ד.) הם מכינים מחוץ לבית על גזית או פחמים. כל הריח והעשן נשאר ברחוב, אין מקרר בבית – אז בשביל מה הם צריכים מטבח? גם כשיש מטבח, הוא מאוד קטן ובלי מקום למקרר ותנור… לגבי שירותים ומקלחת: הרבה אתיופים לא רואים צורך בחדרון הזה בבית: יש להם שירותים ומקלחות ציבוריים, והם מסתדרים עם זה יופי…

בנוסף לכך, המינוח 'שכר דירה סביר' קצת שונה מהמושגים שלנו. ראינו דירת שני חדרים טיפ–טיפה משופצת בשלושת אלפים דולרים לחודש(!!!). הסיבה שהמחירים גבוהים כל כך היא שהדירות מיועדות בעיקר לעובדי שגרירות. האתיופים מתגוררים בפחונים קטנטנים בשלווה ובנחת. מי שמשלם את השכירות של עובדי השגרירות זו השגרירות, כך שלעובדים לא משנה אם מדובר בחמישה דולרים או באלפיים דולרים, ולמרות שהאתיופים לא יודעים לעשות עסקים בכלל, הם קלטו את הפוטנציאל והעלו מחירים.

אחרי שראינו כמאתיים (!) דירות, כמעט התפשרנו על שכירות של כמה חדרים ב'גסטהאוס' שומם (בית הארחה ר.ד.). אמרנו לבעל המקום: נשכיר ממך שלושה חדרים צמודים, ונשלם לך לחצי שנה מראש. אלא שהוא לא רצה. לטענתו, יש זמנים בשנה שאנשים מתחלפים בחדר אחד שלוש פעמים ביום, וכל אחד משלם מחיר של חדר. 'אם אתם רוצים' הוא אמר לנו, 'תשלמו פי שלוש'. לשלם פי שלוש לא היה שייך, ולכן המשכנו לחפש. אחרי חודש תשרי נכנסנו לדירה שהיתה די קטנה והפכה ליותר ויותר קטנה ככל שזרמו אליה אנשים. אנשים רצו להישאר לישון, אבל לא היה לנו איפה למקם אותם. פרשנו מזרונים בסלון, ובכל לילה הסלון היה נראה כמו מסיבת פיג'מות… זה לא היה כל כך לעניין, כי בבוקר היינו צריכים את הסלון בשביל תפילה ובצהריים היינו צריכים אותו בשביל ארוחה, ולא אמורים להעיר בנאדם כי אתה צריך להתפלל… אבל כך היה…

באותה דירה היה גם רק חדר שירותים אחד, כך שלפני שבת יכולתי למצוא את עצמי עומדת בתור עם מושקא – התינוקת שלנו, אחרי שישה אנשים שממתינים שהאמבטיה תתפנה… מה שהיה טוב בדירה הזו שהיא הייתה במרחק של כחמש דקות נסיעה משדה התעופה והמיקום שלה היה על הרחוב הראשי של העיר. היה מאוד קל לכוון אנשים אלינו והרבה אנשים עצרו אצלנו לאכול ארוחת ערב ולהתארגן לטיסה.

בכל הזמן הזה המשכנו לחפש דירה. בזכות הדירה הקטנה הבנו טוב יותר מה הצרכים שלנו: הדירה צריכה להיות ממוקמת מקסימום חמש דקות מהכביש הראשי, כדי שיוכלו למצוא אותנו בקלות: אין כמעט שמות רחובות באתיופיה. בשביל לכוון אנשים אומרים מה השגרירות או מה המלון הקרוב ביותר למיקום שלך, אבל אם נמצאים בעומק הרחובות, מאוד קשה למצוא אותך. כמובן, שהדירה צריכה להיות קרובה לאזור המטיילים, צריכים להיות בה שני חדרי שירותים לפחות, מטבח בגודל הגיוני וגם קומה נוספת – כדי שיהיה למושקא מקום פרטי קבוע למשחקים ולשינה ושיהיה לנו מקום בו נוכל לנקות את הראש מכל הרעש ששורר למטה…

לאחרונה, ברוך השם, עברנו לדירה רחבה יותר עם מטבח גדול יותר. המיקום שלה מרכזי, אבל היא לא נמצאת 'על הכביש' אלא טיפה פנימה: עשר דקות הליכה מ"גלובל הוטל". מעניין לציין שלדירה הראשונה נכנסנו עם רכב אחד. יצאנו ממנה עם שתי משאיות ושני רכבים קטנים, כולם מלאים עד אפס מקום בציוד. וזה למרות שהכסף שהגענו איתו נגמר כבר בשבועיים הראשונים. כל הזמן רואים ניסים ברורים שהרבי מחולל במקום…

בשבת הראשונה לשהותנו בדירה החדשה חששתי מאוד: איך אנשים יגיעו אלינו? החששות היו לשווא, ברוך ה'. הגיעו שלושים וחמישה אנשים. רובם כבר היו אצלנו שבת או שתיים, הם ידעו שאנחנו מתכוונים לעבור דירה והיו אתנו בקשר לפני השבת בשביל להבין בדיוק איפה המיקום החדש. שאר האנשים הגיעו בזכותם".

קהל היעד

מושקא: "דלהי היא 'השער' של הודו, כל מי שמגיע למדינה, מגיע אלינו. חשוב לנו שהכל יהיה יפה, אסטטי ונקי. לדוגמא, אחד הפרוייקטים המופלאים של משפחת שארף, שאנחנו משתדלים לשכלל ולפתח כל הזמן, הוא מקוה טהרה. המקוה מעלה דמעות בעיני רוב האנשים שמגיעים: זה לפתוח דלת בכל הזוהמה לעולם שקט עם נברשות נוצצות…

אחת הסיבות לכך שאנחנו שמים משקל על הגשמיות כאן היא שבית חב"ד בדלהי הוא נקודת המפגש הראשונה של מטיילים עם חב"ד. הם מוצאים אצלנו מקום מפלט, שבו אפשר לשבת באזור נקי וממוזג ולהכניס משהו לפה. אם כל בית חב"ד מהווה בית, אז כאן זה יותר מזה: בית חב"ד פותח דלת לעולם בתי חב"ד בהודו.

מצד שני, כאמור, אנשים נמצאים כאן יום–יומיים. הם מניחים את התיק, והולכים לחפש 'גסטהאוס'. בקיץ עוברים כאן כמאתיים איש בכל יום (!), הילדה שלי זוחלת בין כל התרמילים ומנסה לפלס לעצמה שבילים בכל הבלאגן. בחורף, לעומת זאת, יש פחות אנשים וגם מזג האוויר יותר נעים, אז בית חב"ד נראה פתאום יותר גדול…

העובדה שאלפי איש עוברים פה גורמת לכך שמצד אחד המפגשים הם מאוד קצרים. זו השקעה נקודתית, ולא רואים את פירותיה, אבל מצד שני אנחנו נחשפים להמון סיפורים אנושיים. כל אדם נושא סיפור, וכל מפגש עם אדם הוא סיפור מעניין. אנחנו מקבלים את פניהם כשהם מגיעים להודו, ושולחים אותם חזרה הביתה. אלו רגעים משמעותיים. רואים איך אדם הגיע ועם מה הוא חוזר. סיפורי נשמות מפעימים – אין לי, אבל סיפורים קטנים ומרגשים יש כל הזמן.

לדוגמא, היה בחור קיבוצניק בשם אלעד. הוא היה אצלנו בשמחת תורה. מכירת הספרים היתה תמורת החלטות טובות. בחורה שרצתה לקנות ספר עם החלטה טובה, יכלה לזכות אחר כך מישהו מעזרת גברים. אלעד קיבל על עצמו להניח תפילין בכל בית חב"ד שיכנס אליו. אחרי מספר ימים הוא נכנס לבית חב"ד בסביבות תשע בלילה. הוא ניגש אליי ואמר: 'טוב, נו, באתי'. לא הבנתי מה הוא רוצה… ואז הוא הסביר שבא בשביל התפילין. הסברנו לו שצריך להגיע מוקדם יותר, אלא שהיו לו סידורים במקום, שגרמו לו לפספס את השקיעה במשך שבוע שלם… הוא היה ממש שבור מהפספוס שלו. רק ביום שישי, הוא הספיק להגיע כמה דקות לפני הדלקת נרות. בעלי הניח לו תפילין, וההתרגשות שלו הצליחה לרגש את כל הנוכחים".

דבורה לאה: "קהל היעד שלנו מתפלג לארבעה ציבורים עיקריים: מטיילים, מתנדבים, אנשי עסקים ישראלים ואנשי שגרירות יהודים.

אתיופיה הולכת והופכת לנקודת תיירות מושכת, בערך כמו הודו או דרום אמריקה. יש הרבה מה לראות באתיופיה: מבחינת נופים – יש כאן מדבר מלח, שבזכות המלח שבו האדמה זוהרת וצבעונית, יש אגמים, חיות שמסתובבות בשטח, הרים גבוהים, הר געש פעיל ועוד. מלבד הנוף, יש גם את השבטים. הם חיים בלי חשמל ובלי קשר לעולם. הם מנסים לגוון מאכלים ממה שיש בסביבה שלהם ובונים בתים מבוץ, קש או פחונים קטנים.

קבוצת מטיילים סיפרה לי שבני שבט מסויים כל כך שמחו לארח אותם, עד שהם כיבדו אותם בכל מה שהיה להם: כוס חלב חמוץ, כמה זרעונים ובננה עטופה… כמובן, שבשל המראה השונה, בני השבטים האתיופים לא ממש יודעים איך 'לבלוע' אנשים לבנים: הם נוגעים בבגדים של המטייל, מנסים להבין בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה בגדים, נוגעים בגוף של המטייל, לוודא שהוא אמיתי… ובאופן כללי, לא מבינים מאיפה נחת עליהם היצור המוזר הזה. המטיילים כאן הם שונים מהמטיילים בהודו, למשל, כי אלו מטיילים עם יעדים 'רציניים', שבאים לחוות את הטבע וללמוד על תרבויות שונות ומעניינות של השבטים שחיים באתיופיה. המטיילים יכולים להיות סטודנטים, לפני צבא ואחריו, אנשים מבוגרים ואפילו משפחות עם ילדים.

שוני נוסף בין המטיילים בהודו למטיילים באתיופיה הוא שעם המטיילים כאן יש אפשרות ליצור קשר אישי. בדלהי, למשל, מטיילים קופצים לבית חב"ד לכמה שעות וממשיכים הלאה. גם אם הם יחזרו מאוחר יותר, קשה לזכור אותם… באתיופיה, לעומת זה, אופי הטיולים הוא יציאה לדרום וחזרה ל"אדיס אבבה" – בירת אתיופיה לכמה ימי התארגנות, אחר כך יציאה לצפון וחזרה לאדיס אבבה וכן הלאה. אנחנו, שנמצאים באדיס אבבה ודי קרוב לשדה התעופה ולכביש הראשי, צריכים רק לאחוז ראש: מי יצא, מי חזר ולאן.

לעומת המטיילים, אנשי עסקים מגיעים לכאן כי הם רואים באתיופיה הזדמנות למינוף עסקי: כח העבודה מאוד זול ומשאבי הטבע אדירים. אחד ועוד אחד שווה פתיחת עסק מצליח. מלבד זאת, גם באתיופיה עצמה יש מה לעשות: פיתוח כבישים, לדוגמא, 'הולך' כאן מאוד. אנשי עסקים אחרים מתעסקים עם חקלאות: מייצאים טונות של תותים בכל שבוע לכל העולם, מייצאים פרחים להולנד ועוד. אנשי העסקים הללו מוצאים בבית חב"ד מקום פורקן: יש לנו שיעור תורה פעמיים בשבוע רק בשבילם. הם באים ללמוד, אבל גם לשמוע אחד את השני. לקבל עצות, לעזור במה שאפשר ולתפוס קשרים.

המתנדבים הם אנשים מכל העולם שהחליטו להגיע לאתיופיה ולסייע בהתנדבות לילדים המסכנים כאן. הם מלמדים אותם אנגלית ומתמטיקה, עושים להם פעילויות שונות וגם עוזרים בפן הבריאותי, שברוך ה', המודעות אליו הולכת וגוברת. הם נמצאים באתיופיה בדרך כלל כשלושה חודשים, והיהודים שביניהם נמצאים אצלנו המון.

כל אלו הם בעצם ישראלים או יהודים מחוץ לאתיופיה. עם האתיופים עצמם אנחנו לא מתעסקים בכלל, למעט עם בני 'הקהילה העדנית', שהם בעצם לא אתיופים אלא תימנים. הקהילה העדנית היא קהילה עתיקה שהתפתחה באתיופיה לפני כמאה שנה. עדן היא סמוכה לתימן ולים. לכן, אנשי עסקים תימנים, שרצו לקשור קשרי מסחר עם מצריים והודו הגיעו אליה. חלק מבני אותה קהילה העתיקו את מקומם לאתיופיה. הם קצת מזכירים תימנים, אבל שונים מהם גם במראה וגם במנהגים ובשמירת המסורת. בבית הכנסת שלהם, אנחנו מתפללים. כשהבריטים השתלטו על האזור, הם קיבלו אזרחות בריטית, ורבים מהם עזבו לארץ ישראל או לאנגליה. כיום הם מונים בסך הכל כחמש משפחות מבוגרות – כולם דוברי עברית ויודעי קרוא וכתוב. הסיבה שהם נשארו כאן היא לצורכי עסקים או בגלל התבוללות, לצערינו.

הקבוצה האחרונה שאנחנו עובדים איתה הם אנשי שגרירות. באתיופיה יש מעל מאה ושתיים עשרה שגרירויות, והיא מדורגת במקום הרביעי בעולם בנושא זה".

עשייה ללא הפסקה

מושקא: "התפקיד שלי הוא לקבל כל מטיילת. להיות אוזן קשבת למי שצריכה ולתפעל שיעורי תורה. מלבד זאת, אני נמצאת הרבה בצד התפעול הלוגיסטי. בכל יום מגיעים עשרות מיילים, ואני דואגת להשיב לכולם. הקמנו מערך קייטרינג שדואג למשלוחים של ארוחות כשרות ולתפעול המסעדה של בית חב"ד. כעת, לדוגמא, מתקיימת בהודו תערוכה גדולה של תעשייה אווירית: כל מדינה מציגה מספר פיתוחים אוויריים מתקדמים, והתערוכה מושכת אליה אנשים מכל רחבי העולם. מיד זיהינו שמדובר בפרוייקט עם פוטנציאל אדיר ל'מבצעים', וברוך ה' גם הצלחנו להשתלב בפנים. החלק שלנו בכל הסיפור הוא הקמת דוכנים של אוכל כשר וטעים וכמובן – דוכן תפילין.

אגב, דלהי, כעיר בירה היא המקום הכי מתקדם בהודו מבחינת רפואה ובתי כלא. אז אנחנו לוקחים אחריות על ביקורים אצל כל המטיילים שמצאו את עצמם בבית הכלא, או כאלו, שח"ו, נפצעו במהלך הטיול. ברוך השם, בשנה הזו יש הרבה פחות מקרים של פגיעות ופציעות בקרב מטיילים.

חוץ מהעבודה עם המטיילים, אנחנו עובדים גם עם הקהילה ההודית: מדובר על כמה משפחות יהודיות בודדות שנשארו מתוך קהילה שלמה ומפוארת. בני הקהילה ההודית הגיעו לכאן בערך בתקופת גירוש ספרד, והשנים גרמו להם לקבל את צבע העור והמראה ההודי. לאחת המשפחות יש ילדים, ואני מלמדת אותם יהדות ברמה בסיסית ועברית פעם בשבוע. צריך להבין שאלו שלושה ילדים שהם היהודים היחידים מבין חמש מאות ילדי בית הספר המקומי… אני זוכרת שכשסיפרתי על חג החנוכה, הילד הקטן שאל למה היוונים השחיתו את בית המקדש. הסברתי לו, אבל הוא לא הצליח להבין מה גרם ליוונים לרצות להתנכל ליהודים. כדי לפשט את הדברים אמרתי לו שהיהודים הם מאוד חכמים ומוצלחים, והגויים מקנאים בהם ושונאים אותם. אז הוא אמר לי: 'איך יכול להיות שיש בכיתה ילד שמקבל ציונים טובים יותר ממני אם אני היהודי היחיד בכיתה?…'

בדרום העיר יש בית חב"ד נוסף של הרב שניאור ושרה קופצ'יק. דרום העיר היא עולם אחר לגמרי מהאזור שלנו. שם מתגוררות יותר ממאה משפחות ישראליות של אנשי עסקים, אנשי שגרירות ואנשי תעשייה אווירית. פעם בשבוע אני מגיעה לשם להעביר פעילות לילדים. זה שיש בית חב"ד נוסף בעיר מאוד עוזר: יהיה לנו גן לשלוח אליו את הילדה שלנו כשתגדל ובינתיים – יש לנו אחד את השני".

דבורה לאה: "אין כמויות של ארבע מאות איש בליל שבת כמו בבוליביה או בהודו… אופי הפעילות הוא שונה. בסעודת שבת יכולים להיות אצלנו חמישים אנשים. כל ארוחה נפתחת בסבב הכרות: כל אחד אומר איך קוראים לו, מהיכן הגיע ואיזו 'נקודת אור' הוא ראה השבוע. 'נקודת אור' היא 'איפה פגשת את אלוקים', או במילים אחרות – השגחה פרטית. אנשים נעצרים וחושבים מה היה להם ואיך, וזה מאוד מלכד ונחמד.

יש פעילות עם ילדים ישראלים שגרים במקום: פעילות גדולה לקראת החגים ובכל יום שני שיעור עברית ושיעור יהדות שכולל פרשת שבוע ולימוד אותיות הא'–ב'. חילקנו את הילדים לשתי קבוצות: קבוצה של ילדים קטנים – מגיל ארבע עד גיל תשע וקבוצה של בנות בוגרות. השיעורים האלו הם סוג של 'סנדיי סקול', אבל בחרנו ביום שני כי ביום ראשון כולם יוצאים לטייל. הם מגיעים אלינו אחרי הצהריים, אחרי הלימודים בבית הספר. בית הספר, אגב, הוא בית ספר אמריקאי גויי לכל דבר, כך שהפעילות עם הילדים האלו היא הצלה. אגב, כאן מושקא הקטנטנה מתגלית כשליחה של ממש: מלבד העובדה שחשוב שהיא תראה ילדים ותשחק איתם, היא גם מצליחה לשבור את הקרח. ברגע שהם רואים אותה, הם מוציאים כיפה ומראים לי שיש להם סידור…

בכל שבוע ביום חמישי אנו עורכים חלוקת חלות. אני מכינה מעשרה קילו קמח שבעים חלות מעוצבות. יש לי אמנם עובדת, אך היא לא מצליחה להסתדר עם קליעת החלות. לא ממש ברור לי איך היא מצליחה לבצע כל כך הרבה צמות בשיער שלה ולהסתבך כל כך הרבה במטבח שלי…

לכל חלה אנו מצמידים עלון שבו מידע על זמן הדלקת נרות, קצת על פרשת השבוע וסיפור נס של הרבי. אחרי שהמשלוחים מוכנים, אנחנו יוצאים לסבב בין כל המשפחות והמשרדים ומעניקים את החלה באופן אישי. כל הסיבוב עורך כארבע וחצי שעות ברכב.

החלוקה גם מחזקת את הקשר האישי: אנחנו מגיעים עד הבית, ומנהלים שיחה ידידותית של כמה דקות, ששוברת את כל המחיצות. לפעולות כאלו יש השפעה לטווח ארוך, כמה וכמה אנשים התחילו בזכות החלות, להקפיד על קידוש בליל שבת".

קשיים

מושקא: "אני לא אוהבת לספר על קשיים. לכל אדם ובכל מקום יש קשיים, וטוב זו הרגשה פנימית. בסך הכל ממש טוב כאן. השליחות ממלאת אותנו מבפנים. זו הרגשה מיוחדת, כי כשנתקלים בבעיה, מרגישים שזו לא הבעיה שלנו, אלא של הרבי מה"מ. בארץ ישראל אדם שלא גומר את החודש וצריך לשלם שכירות, מסתובב לחוץ. אבל כאן, כשאין כסף לשכירות, אנחנו מרגישים ש'לא נורא – עוד מעט הרבי ישלח', והוא באמת שולח. כל פעם בצורה ניסית אחרת. אלו חיים בלי דאגות".

ובכל זאת, מה השוני בין החיים בארץ ישראל לחיים בהודו?

מושקא: "יש כאן המון הפסקות חשמל, ועדיין אין לנו גנרטור. אפשר לתאר מה זה להיות בחמישים מעלות חום בלי יכולת להדליק מאוורר. בשנה שעברה העברנו בצורה הזו יומיים… זה אולי היה יכול להיות קשה פחות, אם לא הייתי מאבדת נוזלים ומגיעה לסוג של אשפוז…

יש כאן גם בעיה של מים. הממשלה מספקת מים שעה אחת ביום. בזמן הזה צריך להפעיל משאבה, ששואבת מים וממלאת מיכל שחור גדול שנמצא על הגג. כמו שיש לערבים או בדואים בארץ ישראל. הכמות הזו אמורה להספיק לכל היום. אם שכחנו להדליק, או שהדלקנו מאוחר, או שהממשלה החליטה פשוט לא לספק היום מים – אז אין, ומתקלחים עם בקבוקי מים מינרלים… זו צורת חיים שמתרגלים אליה. לאט, אבל מתרגלים".

דבורה לאה: "מלחיץ אותי הנושא הכספי. הוצאות של בית חב"ד הן גבוהות מאוד וגיוס הכספים הוא לא פשוט. משום מה, אנשים בטוחים שמשלמים לי ולבעלי משכורת בשביל שנהיה שם. הם גם בטוחים שאם רק אבקש שישלחו לי משהו מארץ ישראל – מיד אקבל את זה… בפועל, החלום שלי במשך חצי השנה האחרונה היה לחם פרוס וגבינה לבנה 5%…

התקשורת עם המשפחה שבארץ ישראל ובעולם קשה – אפילו הודו יותר מתקדמת מבחינת אפשרויות התקשורת. פעמיים בשבוע לפחות נופל החשמל. אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יגיע ומתי יחזור החשמל. אם זה קורה בשעות היום – קל, יחסית, להסתדר. אבל כשזה קורה בערב ואנשים מגיעים בשביל לאכול, קצת לא נחמד לחפש את השניצל שבמחבת בתוך העלטה. בהפסקות חשמל הראשונות, מושקא היתה נאבדת ולא מוצאת את עצמה בין כל האנשים שבבית. היום היא כבר מתורגלת, ושתינו מצליחות לגשש ולמצוא זו את זו יחסית מהר. קנינו גנרטור, אבל הוא מצליח להחזיק רק את התנור החלבי. פעם אחת הייתה הפסקת חשמל מיום חמישי עד שבת בבוקר. בשביל שנוכל לחלק את החלות כמו תמיד, הכשרנו אותו – שיהיה פרווה, ואפיתי חלות ועוגות לכבוד שבת, כמעט כרגיל.

עם האוכל ההתמודדות היא מעניינת. אחד הניסים שלנו זה שבעלי שוחט. השחיטה הראשונה הייתה של העופות מהכפרות. בארץ ישראל כל העופות מגיעים בארגזים והם כולם לבנים, צחורים ומלאי בשר. כאן המצב קצת שונה: התרנגולים מסתובבים חופשי ברחובות ומתרוצצים כל היום. המשמעות היא שהם רזים ושריריים מאוד, מה שהופך את הבשר שלהם ללא טעים. חוץ מזה – האזור לא נקי בכלל, כך שהנוצות שלהם הופכות לאפורות והריח הוא בלתי ניתן להסרה… חיפשנו תרנגולים טובים יותר. אחרי מחקר ממושך מצאנו כפר מרוחק מהעיר, שם מגדלים תרנגולים בחוות. הם נתנו לנו מאתיים עופות, מפעל נקי ואנשי צוות. אפילו מכונה למריטת נוצות היתה לנו. לוקסוס של ממש.

יש רק דג אחד כשר בשם 'טרפיה'. הוא אמנם מלא בעצמות ולא כל כך טעים, אבל אני משתדלת להוציא ממנו את המקסימום האפשרי: מוסיפה לו ירקות, מכינה קציצות… דגים אחרים אין בנמצא, כי באתיופיה אין ים – רק אגמים: דגים – מייבאים, וזה מעלה את המחיר שלהם והופך אותם לקשים להשגה.

עם החלב היה לנו קל פחות. הגענו מהארץ עם שתי אריזות קורנפלקס, והן עמדו סגורות במשך ארבעה חודשים. פשוט לא הצלחנו למצוא פרה… גם כשמצאנו אחת כזו התהליך לא היה פשוט: צריך לקום בחמש בבוקר לחליבה. לא תמיד יש לפרות מספיק חלב, אז בכל פעם היינו מנסים לערוך חישוב – לכמה זמן זה יספיק… עכשיו אני רוצה להתחיל ליצור גבינות מהחלב. זה יעשיר לנו את התפריט החלבי.

אגב, סיפור מעניין בקשר לחלב: יום אחד הגיע אלינו ישראלי, שראה את החלב ומאוד התלהב. שאלתי אותו למה הוא כל כך מקפיד לגבי חלב עכו"ם, והוא סיפר שפעם כתב לרבי עם חב"דניק, והרבי כתב לו להקפיד על חלב ישראל. ההוראה הזו נשמעה לו מוזרה – הוא חי בארץ ישראל וקונה הכל בארץ ישראל… אבל בכל זאת, כשחזר, עבר על הארונות וגילה שיש לו המון מוצרים עם חלב עכו"ם. הוא התפעל איך הרבי ידע מה יש לו בבית, בעוד הוא – בעל הבית – לא ידע. מאז הוא מקפיד מאוד על הנושא".

מבט לעתיד

מושקא: "בית חב"ד בדלהי עבר גלגולים רבים. הוא התחיל בחדרון ב'גסטהאוס', והיום הוא, ברוך השם, במבנה מסודר. אנחנו כל הזמן מפתחים ומשכללים את בית חב"ד: בעלי ניחן בראש ש'רץ' קדימה וחושב בגדול. כשהמטיילים חוזרים אלינו אחרי מספר חודשים, אני תמיד שומעת קריאות התפעלות על ההתקדמות. אבל עדיין זה לא מתאים לצרכים: צריך מקום מרווח וגדול, שיוכל להכיל את הכמות העצומה של האנשים שמגיעים לכאן. לכן, החלום שלנו הוא הקמת בנין בית חב"ד גדול ומפואר שיקרא 'בית מירה', על שמה של השליחה מירה שארף הי"ד, ויתאים לכל מה שבית חב"ד בדלהי צריך".

דבורה לאה: "הפרוייקט הגדול הבא הוא בניית מקוה. אנחנו מקבלים הרבה טלפונים בנושא. אין מקוה בכל המדינות הקרובות אלינו, ומתקשרים אלינו כי בטוחים שבית חב"ד כולל בתוכו גם מקוה. בכל טלפון כזה אני או בעלי מסבירים שיש אגם במרחק ארבע שעות נסיעה וצריך להגיע לשם… אני רוצה להקים מקוה יפה ומרווח, שכל מי שרוצה וצריך יוכל להתפנק ממש.

חוץ מזה, בכל המדינות שנמצאות במסלול הטיול של הישראלים, אין עדיין בית חב"ד. אז מי שיכול להרים את הכפפה – יבורך".