יש שיעורי תורה שאת מוסרת ולא יודעת אם נגעת או פגעת. יש שיעורי תורה שאת מוסרת ואת מרגישה שחוללת משהו, נגעת במישהי היושבת מולך, גם אם היא שיתפה וגם אם לא, מרגישים בתדר, שמשהו כאן עובר. ויש שיעורי תורה שאת מוסרת, אבל בעצם את המקבלת הראשית מהמשתתפות בשיעור,כפשוטו, לא באור חוזר, לגמרי באור ישר וישיר, הכי אמיתי שיש.

ובזה עסקינן כעת,
היא ישבה בשיעור,כהרגלה בקודש, מקשיבה, מהנהנת, מבצעת את התרגיל המחשבתי שמסרתי ומחייכת ספק לעצמה ספק אלי או לשאר משתתפות השיעור. הפעם היא ביקשה לשתף, כל הנוכחות בחדר הבחנו במבטה הזורח. הרגשנו שיש כאן משהו מיוחד.משהו ששווה הקשבה מלאה.
"לפני 32 שנה חזרתי בתשובה, והיה לפלא הדרך שבה ה' בחר עבורי, לא ברעש ולא בצלצולים כי אם בדממה דקה". כך התחילה. "בעודי מסתכלת בחלון על הרחוב בשלהי אוגוסט, חמסין, שרב, בקושי נפש חיה יכולה לשרוד ולטייל על המדרכה .עיני צדות אישה הנראית דתיה לפי לבושיה המכסים את כל גופה. התבוננתי עליה ולא הבנתי- איך לא חם לה? רק מלהסתכל על הרחוב כבר התחלתי להזיע ועוד היא? הולכת לה עם בנה בצהלה ושמחה ברחובות העיר, כנראה היא הבחינה במבטי ולאחר זמן מה בנה נקש על דלתי", כאן הפסיקה כמעה, גמעה מכוס המים שלידה ומיד המשיכה. "אמא, מזמינה אותך אלינו הביתה."אמר בנחמדות. "אותי? מה לי ולה?" לא יכלתי להסתיר את התמיהה הרבה שעלתה על פני. ילד, כמו שילד יודע להיות ענה לי בפשטות, בלי סיבוכים ותהיות:"אמא אפתה עוגה טעימה, כדאי לך לטעום אותה". טוב כאן כבר נכנעתי, לעוגה אני לא יכולה לסרב.."והלכתי בעקבות בנה. "מה אתם שכנים כל כך קרובים אלי ? איך לא שמתי לב לכך עד עכשיו?" ועוד לפני שהספיק לענות, אימו כבר פתחה את הדלת במאור פנים ואמרה: "שלווום, כמה משמח שבאת לבקר בביתינו הקט, בואי הכנסי". היא עצרה מסיפורה ואמרה לנו:"מה זה בית קט.. חשבתי לעצמי אז, הכל היה בלגן, כביסות על הספות, ציורי ילדים על הרצפה, קטשופ על השולחן ושיש מלא בכלים ועוד ועוד. ממש המציאות עלתה על כל דמיון.. והיא ממשיכה לספר "אל תשימי לב לבלאגן, תריחי את הריח.." באמת ריח נעים של עוגה חמה עלה באפי, ורק בהמשך קלטתי שלהריח את האווירה בבית, זה אחד מסודות הבית היהודי.. מן הון להון, התחלנו לדבר. היא סיפרה ואני שאלתי, אני חקרתי והיא השיבה. מפגישה אחת הוזמנתי לשניה,עד הפגישה הרביעית שבה היא ביקשה ממני שאשמור על ילדיה כביביסיטר כדי שתוכל לערוך קניות לשבת. כששבה, התנצלה שאין עליה מזומנים לשלם לי, אבל יש לה מתנה להעניק לי, מתנה שהיא הגדירה כשווה יותר מכל תשלום שבעולם. חיכיתי לתכשיט, לבגד או לכלי מטבח. ומה בסוף? היא הושיטה לי תמונה גדולה של הרבי מה"מ! הסתכלתי עליה, הסתכלתי על התמונה, ושוב עליה ושוב על התמונה ולא האמנתי- "מה, את באמת חושבת שאתלה את התמונה הזאת בביתי?" שאלתי בהשתוממות, "גם אם לא תתלי, עצם ההמצאות של תמונה של הרבי בביתך כבר תשפיע" היא ענתה בחיוך. ואני-לא נשאר לי אלא.. לקבל בלית בררה את מתנתה ולאחל לה שבת שלום (ובליבי הוספתי-ולא להתראות..)
חזרתי לביתי מצוברחת, ובאין אונים הסתכלתי על התמונה של הרבי. "מה אני אמורה לעשות איתך?" כך שאלתי אותו.. ומיד הרגשתי שקיבלתי תשובה "פשוט תסתכלי". לא תאמינו לי אבל במשך זמן ממושך ישבתי והסתכלתי על הרבי. כל כך התרגשתי. פתאום הרגשתי שעוברת בי תחושה ברורה, שאני שייכת אליו. שאני רוצה שהוא יהיה גם הרבי שלי!" היא שיתפה אותנו כמעט בצעקה, הזכרון היה כה טרי כאילו לא עברו מאז 32 שנה.. ומיד המשיכה לתאר לנו מזכרונה את שקרה אז "נכון, לא זכיתי לעבור  בחלוקת דולרים אצל הרבי, אבל במבט ההוא הרגשתי כאילו עמדתי מולו, עד כדי כך שכאשר בעלי חזר הביתה הוא הסתכל עלי בתמהון ושאל לפשר מעשי, השבתי לו שאני "מסתכלת על התמונה של הרבי". הוא מיד ענה- "את זה אני רואה, אבל כמה אפשר להסתכל על תמונה של רב?" האמת, לא ידעתי מה לענות לבעלי פשוט המשכתי..והמשכתי.. מבלי יכולת להפסיק.
ב"ה לאט לאט, 'התחבדתי' וגם אני התחלתי ללכת עם 'בגדי חורף' בשלהי אוגוסט..
הסיפור לא תם. עברתי דירה, והכרתי שכנה חמודה בדלת ממולי, היא היתה צעירה, אמא לתינוק קטן בן 5 חודשים, הפרנסה שלהם לא היתה ברווח, ויום אחד סיפרה לי שהיא בהריון. שמחתי מאד בשבילה, אך היא בכתה, ואמרה שהיא היתה רוצה..אבל לא כעת שכל העתיד שלה ושל בעלה לוטה בערפל, גם בפרנסה, גם בשלום בית, גם עם התינוק הקטן והעבודה שלה..כל זה גדול עליה והיא מחליטה להפסיק את ההריון.
אני זוכרת שדיברתי איתה ימים כלילות וניסיתי לשכנע אותה שתתחרט, שלא כדאי לה, שלא תעשה צעד כזה נורא. אך כל דברי נפלו על אזניים ערלות. באותו יום שבו נקבע הטיפול הגעתי אליה, ובחסדי השם כי לא תמו, חצי שעה לפני התור ה' שם בפי מילים מתאימות והיא השתכנעה, ולאחר כמה חודשים נולדה לה למזל טוב תינוקת מתוקה מאד. כעבור 24 שנה, התינוקת שכבר גדלה- חזרה בתשובה בעקבותי. היא תמיד ידעה שחייה הם ברצות ה' בחסד וברחמים…

לאחר כשנה בתשובתה, חברתה הטובה שהתחתנה לא מזמן גילתה שהיא בהריון, ושיתפה אותה, והגלגל חזר על עצמו רק בטענות ומענות אחרות -שמכיוון שהיא בלימודי התואר היא איננה יכולה כעת לגדל ילד,זה לא הזמן המתאים ועל כן היא רוצה להפסיק את ההריון. חברתה הטובה הלא היא- התינוקת שגדלה, שאלה אותה- "תגידי איך היית רואה את חייך אם לא הייתי בחיים שלך?"מיד הסתערה והשיבה: "מה זאת אומרת?! אני אפילו לא יכולה לחשוב על סיטואציה כזאת, אנחנו חברות מכיתה א'! הכל עברנו ביחד, את היית איתי בכל הצמתים החשובים בחיים, החיים שלי בטוח לא היו אותם חיים בלעדייך". אמרה ולא הבינה לאן חברתה חותרת. ואז היא אמרה לה בבטחון מוחלט:" את יודעת שאילולי השכנה ששכנעה את אימי להשאיר אותי, לא הייתי כאן לידך. תנסי לחשוב איזה משמעותית תהיה הבת/הבן שיוולד לך בשביל מישהו/י אחר/ת."
היא לא היתה צריכה שעות של שכנועים.מספיק משפט אחד, והיא הבינה כמו שלא הבינה עד עכשיו, שחיים לא גודעים. לפני חודשיים חברתה ילדה בשעה טובה בן חמוד ומתוק ובטח גם לו יהיה המשך סיפור לספר.. על הבאת חיים לעולם או על 'תחיית המתים הרוחנית'  וכל זה בזכות מה? בזכות תמונה של הרבי! בזכות מבט אחד, התבוננות אחת שיוצרת חיים, שמולידה חיים, שמחברת לחיים האמיתיים, לאילנא דחיי.
שנזכה לחיות ולהחיות עד החיים הנצחיים תכף ומיד ממש!!