אמרו חז"ל "הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו". דומה, כי אנו הנשים, מקיימות מאמר חז"ל זה בהידור רב. למרות שלא תמיד אנחנו מספיקות להתפלל את כל התפילה, ובקושי את חלקה. בכל זאת, אנחנו כל הזמן בקשר ישיר עם הבורא. תוך כדי ארגון הבית, טיפול בילדים, ריצה לעבודה וחזרה ממנה, ועוד אלף ואחד סידורים ועניינים. תמיד נישאת התפילה על שפתינו, במלים כאלו או אחרות, ולפעמים אף בלא מלים, מבקשות ומתחננות: "רבונו של עולם, עזור לי ב…!".

אולם פעמים, כשיש קושי או מצוקה, כשקיימת מועקה עולה התפילה ויוצאת עמוק מתוך הלב, מתוך נפש הומיה ומתחננת, וחזקה על תפילה כזו שאינה חוזרת ריקם בעזרת השם.

ניסינו לשוחח עם כמה נשים ולדלות מהן סיפורים על תפילות מתחננות שיצאו מעומק הלב, ונענו.

ממתקים משמים 

שושנה כהן משתפת אותנו בסיפור אישי מרגש, תוך שהיא מקדימה ואומרת: "אין לי אמנם סיפור הירואי במיוחד לספר, אך אני חושבת שדווקא לסיפורים ה'קטנים' לכאורה, יש כח. כמו מליוני טיפות של מים שמטפטפות על הסלע ללא הפסקה, והן אלו שעושות דווקא את החור באבן, לעומת זרם מים שנשפך באופן חד פעמי. אמנם אי אפשר להתעלם מהנוכחות החזקה שלו, אך הוא לא בהכרח מותיר רושם של שינוי כלשהו".

וכעת, לסיפור: "היה זה לפני מספר חודשים, נקלענו למצב כלכלי קשה במיוחד. נותרנו ממש עם שקלים בודדים בכיס לקניית מצרכים חיוניים ביותר. בצהריים הגיע בני בן השבע מן התלמוד תורה ובקשה בפיו: 'יש לי מחר יום הולדת, אמא, אני צריך לקנות חטיפים לחלק לחברים בכיתה'. לא ידעתי מה לענות לו. מה אומר לילד, 'אין לי כסף לממתקים? נשאר לי בקושי ללחם?' בלית ברירה שלפתי את המוצא האחרון. 'עוד מעט יבוא אבא ונשאל אותו'.

"בעלי הגיע, וכמובן, לא הייתה בשורה בפיו. ניסיתי לשכנע את הילד שאכין לו עוגיות ממצרכים שיש בבית, ומחר יחלק אותם בכיתה. אך הוא לא רצה. זה לא מקובל בכיתה, והוא לא היה מעוניין להרגיש שונה מאחרים. הוא התקשה לקבל את הרעיון ופרץ בבכי, 'אני רוצה חטיפים, כמו כולם'. לבסוף, בעלי הצליח לשכנע אותו שביום ההולדת יחלק עוגיות, ויום למחרת, נקנה בעז"ה חטיפים. ההסדר הזה איכשהו שכנע אותו והוא פנה לחדרו.

"בדמעות בעיניים שאלתי את בעלי: 'וכי מחר כן יהיה לך כסף לחטיפים?' הוא ענה לי: 'עד מחר, ה' יעזור!'. – 'האם היום הוא לא יכול לעזור?' שאלתי, ובאותו רגע, פרצה מליבי הכאוב, המתייסר עם כאבו של ילדי, תפילה נרגשת: 'רבונו של עולם, הילד הזה הוא שלך כפי שהוא שלי, אני לא יכולה לדאוג לו לחטיפים ליום ההולדת, אבל אתה הרי כל יכול, תדאג לילד שלך, אנא!'.

"בערב, ניגשתי להכין עוגיות, כמדובר. אך לא הצלחתי למצוא מתכון קל שיכלול את המצרכים שהיו לי בבית. מותשת פיזית ונפשית התקשרתי לחברה טובה וביקשתי ממנה מתכון קל לעוגיות. מצאתי את עצמי מספרת לה שאת העוגיות אני מתעתדת להכין למחר לקראת התוועדות יום ההולדת של בני בכיתה. החברה, שידעה על מצבי, קטעה אותי בפסקנות: 'את לא הולכת להכין שום עוגיות' הודיעה לי. 'בדיוק עשיתי קנייה גדולה בצרכנייה לרגל החלאק'ה של בני, ובגלל שהיו הרבה מבצעים על מארזי חטיפים, נותרתי עם מספר מארזים מיותרים. את באה אליי עכשיו ולוקחת מארזי חטיפים בשביל הילד שלך'. ניסיתי לומר לה שאני מקווה שאוכל לשלם לה בשבוע הבא, אך היא לא רצתה לשמוע על כך בכלל: 'את לא משלמת לי שקל אחד', קבעה. 'ממילא קניתי את המארזים הללו במסגרת המבצעים, ואני נותנת לך אותם במתנה גמורה'.

"תוך דקות אחדות כבר הייתי בדרך אליה, לקחת את המארזים, כשליבי מלא תודה לה' ששמע לתפילתי ועזר לי באופן בלתי צפוי לחלוטין לשמח את הילד שלי–שלו.

"את האושר של הילד כשקם וראה את החטיפים – כמובן לא ניתן לתאר… ואני חזיתי על בשרי כיצד תפילה מתוך הלב, נשמעת!".

עבודה מניין?

יונית מספרת: "היה זה כחודש לאחר תחילת שנת הלימודים. בעוד ילדיי לומדים להכיר את מוסדות החינוך שלהם, וחברותיי עסוקות כל אחת בעבודתה – הייתי אני בבית, לגמרי לא מרצון. החברה בה עבדתי עד לשלהי השנה הקודמת נסגרה, ואני לא הצלחתי למצוא עבודה אחרת. שלחתי עשרות קורות חיים, חייגתי לכל מי שרק אפשר, ואפילו הוזמנתי למספר ראיונות עבודה, אך איכשהו, שום דבר לא התקדם.

"באותו בוקר, לאחר שלקחתי את ילדיי לבתי הספר ולגנים, הרגשתי מרוקנת וסחוטה. אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית ממקום עבודה בו תליתי תקוות רבות, וכבר לא ידעתי אנה אני באה. לא היה לי כח אפילו לחזור לרכב ולנסוע חזרה הביתה, רגליי נשאו אותי אל גן משחקים סמוך לבית הספר. גן המשחקים היה ריק, כצפוי, בשעת בוקר זו, ואני קרסתי על אחד הספסלים, כשהדמעות מציפות את עיניי. התשובה השלילית, חשבון הבנק שהתחיל לגלות סימנים מדאיגים של התרוקנות, ותחושת אי הוודאות, הכל התערבל בתוכי לכדי מערבולת אחת גדולה. בכיתי והתחננתי לה', כמו שלא בכיתי זמן רב: 'אנא ה', אני יודעת שהכל לטובה, אבל קשה לי לראות זאת בעיניים עכשיו! רבונו של עולם, תעזור לי למצוא עבודה טובה במהירות, שאוכל לפרנס את משפחתי ולדאוג לילדי לכל מה שהם צריכים בגשמיות וברוחניות'.

"כך בכיתי במשך דקות אחדות בגינה הריקה. משסיימתי את תפילתי הסוערת נרגעתי. תחושת שלווה אפפה אותי, ופניתי לחזור הביתה בהרגשה אחרת לגמרי. בקושי עברתי את מפתן הדלת ו… צלצול הטלפון נשמע. מיהרתי להרים למספר הלא מוכר. הייתה זו שיחה מאחת החברות אליהן שלחתי קורות חיים לפני זמן רב. בדיוק התפנתה לה משרה והם זקוקים לעובדת בדחיפות, האם אוכל לבוא לראיון עוד הבוקר?

"כששירת תודה לה' על שפתיי, מיהרתי לראיון, וכמובן שהתקבלתי לעבודה. כבר למחרת מצאתי את עצמי במשרדי החברה כעובדת מן המנין – בתנאים טובים אף יותר ממה שחלמתי…

כך למדתי כי 'קרוב ה' לכל קוראיו …אשר יקראוהו באמת'!".

כשהתפילה שגורה 

כשביקשתי מנורית רן לספר לי על מקרים כאלו, היא הגיבה שהיא תמיד מדברת עם ה' ורואה ניסים על כל צעד ושעל. "אולי יש נשים שיש להן סיפורים, אצלי זו שגרה". אמרה בפשטות.

ביקשתי לשמוע כמה דברים מהשגרה שלה. ללקט כמה טיפות של תפילה מהנביעה הבלתי נגמרת שלה.

נורית מספרת שעוד בגיל צעיר, לפני שחזרה בתשובה, גילתה את הדרך לבקש מה' ולקבל! בגיל שש עשרה, סבא שלה היה במצב רפואי מורכב. היא, כנערה לא דתית עדיין, התפללה והתחננה במילותיה לה', וסבה התרפא כנגד תחזיות הרופאים!

בהמשך התיכון, כשהחלה כבר בתהליך התשובה שלה, התפללה לה' שתצליח לעבור את הבגרויות – למרות שבחלקן לא השקיעה מספיק בלמידה, ו…אפילו אמה נאלצה להודות בכוחה של תפילה כשנורית קצרה הצלחה בכל המבחנים.

על עוד מקרה מיוחד היא מספרת, כאשר אחד מילדיה היה מאושפז בבית הרפואה. לפי כל תחזיות הרופאים הוא היה אמור להישאר לשבת קודש בבית הרפואה. אך נורית לא יכלה לחשוב על הרעיון כי היא תשהה בבית הרפואה עם התינוק בשבת, בעוד בעלה וילדיה האחרים נותרים לבדם בבית. שוב, כדרכה, אחזה בנשק התפילה והתחינה. וכעבור זמן קצר, נכנסה אחת הרופאות לחדרים, ובמהלך פלאי ושמיימי, החליטה לנסות טיפול אחר לחלוטין, שבדרך הטבע לא היה אמור לעזור. הרופאים האחרים הרימו גבה, אך התפילות של נורית היו חזקות יותר מתחזיותהם, ושעות אחדות לפני שבת שוחררו האם והילד לביתם, לפליאתם והשתאותם של כל הרופאים שלא האמינו למראה עיניהם.

כן, הקב"ה מחכה לתפילתנו, וכשקוראים באמת – נענים. הלוואי שבקרוב ממש תיענה תחינתנו ותפילתנו הבוקעת מאלפי–אלפי לבבות נשברים וכאבים: "עד מתי?! רבונו של עולם, בנה לנו כבר את בית המקדש ושלח לנו את הרבי מה"מ שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש!" .