מאת: מנחם זיגלבוים

ילדים ללא הורים

באותם ימים שבהם פרצה המלחמה האיומה, שהתה מרת זלטה פריימן ב"בית חיינו" 770 עם אביה ובני משפחתה. הם הקדימו ונסעו לחצרות קדשנו כבר בחודש אלול לכבוד חתונת אחיה הרה"ח ר' יוסף יצחק פאריז. לאחר החתונה נשארו להסתופף בצלו של הרבי בחגי ישראל אשר בירח האיתנים. איש כמובן לא ידע על המלחמה שעתידה לפרוץ בעיצומו של היום הקדוש.

על המלחמה שפרצה לפתע פתאום שמעה הגב' זלטה בעיצומו של יום כיפור. שוטרים שהוצבו לשמור ברחובות קראון הייטס קיבלו את המידע דרך כלי התקשורת וסיפרו לתושבי השכונה היהודיים על המלחמה בארץ ישראל. הם הוסיפו וסיפרו כי לפי הדיווחים הראשונים, יש הרוגים רבים מקרב חיילי צה"ל. הגב' זלטה ידעה כי ר' מאיר מוצב ביחידה קרבית, וחשה ברע. "הלכתי ברחוב בוכה", היא נזכרת.

השעות נקפו לאטן, מלאות מתח וחרדה. מיד בצאת הצום טלפנה הגב' זלטה לארץ ישראל, ואז התברר לה באופן ודאי כי ר' מאיר וגיסו-גיסה ר' שמעון בקרמן גויסו ונשלחו לחזית וכי המצב בכי רע. פחד רב אחז בה. לנגד עיניה עמדו תמונות מהחזית רוויית האש והפגזים, ובעלה בתווך. והילדים? היכן הם הפעוטים שהשאירה להשגחתו? היא הניחה כי אחד מבני המשפחה המורחבת דואג להם, ובכל זאת… הם לבדם שם, הרחק הרחק… ללא אב וללא אם…

מספרת בתו של ר' מאיר, הגב' חני שפרינגר: "לא אשכח את אותו היום שבו התעוררתי, ודודתי פרדה בקרמן עומדת ליד מיטתי כשכולה רועדת, ואומרת לי: 'חני, לקחו את אבא לצבא'.

"מאז, כל עול הטיפול של ארבעת ילדי משפחת פריימן נפל על כתפי הדודה הגב' בקרמן, שעה שגם בעלה ר' שמעון נלקח לשרת ביחידה קרבית בגבול מצרים, והיא חוששת לחייו. היא עצמה הייתה מטופלת בארבעה ילדים קטנים משלה.

"תנאי החיים היו תנאי מלחמה. מדי פעם היה צריך להאפיל את החלונות, להדביק בריסטולים שחורים, כדי שאם יגיעו מטוסי אויב, לא יבחינו במקום יישוב, בפרט שכפר חב"ד הוא באזור שדה התעופה והיה מטרה להפגזות. כשהייתה אזעקה, היה צריך לרדת למקלט עם כל חבורת הילדים.

"את מצרכי המזון קבלו במשורה שהוקצבה – ביצה אחת לכל משפחה, לא בגלל מחסור במזון, אלא בעקבות גיוסם של רוב אנשי האספקה והשיווק, כך שהמצרכים בחנויות היו בצמצום".

"ותבשרי בשורות טובות קולקט, אויף מיין חשבון, על חשבוני"

נוצר הכרח לשוב במהירות האפשרית כדי להיות עם הילדים ובמרחק סביר מבעלה, לסייע ככל האפשר. בהיותה רחוקה מההתרחשויות, הפחדים והחששות רק הלכו והתעצמו שבעתיים והיא לא ידעה להשית עצות לנפשה. "כל הזמן שמעתי שנהרגים עוד ועוד וחיילים, ומטוסים נופלים זה אחר זה", סיפרה.

על פי התכנית המקורית, גב' פריימן הייתה אמורה לחזור לארץ הקודש למחרת יום הכיפורים, אולם עתה, נעצרו כל הטיסות שיועדו לארץ ישראל, מלבד טיסות בודדות שיועדו במיוחד לאנשי צבא שביקשו לחזור ולהצטרף לשורות הלוחמים. גב' פריימן נחרדה לחשוב שבמצב הנוכחי, כאשר בעלה בחזית הבוערת והילדים נמצאים ללא אב ואם, מפוזרים בין קרובי משפחה, והיא תישאר מרותקת הרחק-הרחק משם.

לאחר מאמצים רבים הצליחה להשיג כרטיס לטיסה שיצאה מניו יורק יומיים לאחר יום כיפור, בתנאי ש…תשב כל הטיסה על רצפת המטוס. כסאות פנויים לא היו בנמצא.

"למחרת יום הכיפורים שאלתי את המזכיר הרב לייבל גרונר אם אוכל להיכנס ל'יחידות'", מספרת הגב' זלטה. "הרב גרונר השיב כי אמנם כבר הייתי ב'יחידות' אך לפני שלושה ימים, אולם הבין את רגישות המצב והציע לי לעמוד ליד דלת 'גן עדן התחתון' ולהמתין לצאתו של הרבי ולבקש את ברכתו בטרם אצא לעבר שדה התעופה".

ליבה הרגיש כי זה הדבר הנכון לעשות, אך המוח לא נתן לה להעז ולהפריע לרבי בעבודתו הקדושה, ובפרט בימים הרי-גורל אלו של חודש תשרי, אפופי הקדושה והרז. "אל דאגה, אני אעמוד לידך", הרגיע אותה אביה הרב ברוך פאריז שנכח במקום.

בשעה היעודה עמדו האב ובתו מרת פריימן בפתח "גן עדן התחתון", מצפים בלב רוטט לצאת הרבי מחדרו הקדוש. המקום היה מלא עד אפס מקום בגברים ובבחורים. הכול דאגו ממוראות המלחמה. לרבים מהם הייתה משפחה בארץ ישראל וכולם רצו לדעת מה אומר הרבי על המצב. עמדו אפוא כולם דרוכים ומצפים לשמוע את דברי קודשו.

והנה מגיע הרגע. תזוזה בידית דלת חדרו הקדוש, והס הושלך במהירות במקום. הכול תלו עיניים מצפות בדלת שנפתחה כעבור שנייה קצרה. בדממת מלכות יוצא הרבי מחדרו, כמעט מבקש לפנות הלאה לדרכו, אלא שהבחין במרת זלטה עומדת ואביה לידה. הרבי הפנה את שתי ידיו הקדושות לצדדים כאילו אומר – הרי כבר אמרתי לכם נסיעה טובה (ב'יחידות' שאליה נכנסו שלושה ימים קודם לכן).

הגב' פריימן נאלמה דום ולא הייתה מסוגלת לפצות פיה. היא רק עמדה ובכתה. אביה היה לה לפה, ואמר לרבי: "בעלה במלחמה ביחידה קרבית, והיא מבקשת ברכה".

הרבי חייך חיוך אבהי אל מרת פריימן ובירכהּ: "סעי לשלום ותפגשי את כולם בריאים ושלמים ותבשרי בשורות טובות, קולקט, אויף מיין חשבון, על חשבוני [שיחת גוביינא על חשבוני]". הייתה בכך משום ייחודיות בהדגשתו של הרבי עליה חזר בשלוש שפות: "קולקט, אויף מיין חשבון, על חשבוני".

רק אז רווח לה והיא יצאה לדרכה אל שדה התעופה על שם קנדי.

מילים נוסכות תקווה

הטיסה לארץ הקודש אף היא עצמה לוותה בנסים גלויים ובחרדות לא מעטות. על הטיסה הארוכה והמפרכת, בגוף ובנפש, מספרת מרת זלטה:

"המטוס שטסנו בו היה המטוס הראשון שטס לארץ ישראל לאחר פרוץ המלחמה. הטיסות של כל האזרחים שהיו אמורים לטוס בו נידחו לזמן אחר, והמקומות הוקצו לאנשי צבא, חיילים וקצינים ששהו בארצות הברית והזדרזו לחזור ארצה כדי להצטרף לשורות הלוחמים. כמו כן שהו במטוס רופאים ואחיות שהתנדבו לטפל בפצועי המלחמה. אני הייתי האזרחית היחידה במטוס. הצלחתי להשיג כרטיס לטיסה זו רק לאחר מאמצים רבים, וגם זה ללא מקום ישיבה. את הכרטיס השגתי הודות למצבי המיוחד, מכיוון שבעלי בחזית הקרבות וארבעת ילדיי הקטנים נותרו בבית ללא הורים.

"איש לא ידע אם המטוס יגיע בשלום ליעדו כיוון שנתיבי האוויר בארץ ישראל נסגרו. במטוס עצמו שררה חשכה מוחלטת, רק מנורת הטייס האירה קלושות. הכול היו דאוגים ומפוחדים. הצפיפות הייתה גדולה וחלק מן החיילים ישבו על רצפת המטוס. אנשים היו מכונסים במחשבותיהם והאווירה הייתה רחוקה לגמרי מאווירת בילוי של טיסה רגילה.

"והנה עלה עמוד השחר ומטוסנו הפך לבית כנסת, בית תפילה. חיילים ורופאים הוציאו, מי מתיקו ומי מתרמילו, כיפות וטליתות, ופצחו בתפילת שחרית הומה. שניים-שלושה אוחזים בטלית אחת. אנשים עומדים בתור כדי להניח תפילין אצל מי שיש לו. זה היה מחזה מרגש ביותר.

"אחרי התפילה עברה שמועה מצמררת: מטוסי מצרים גוברים בקרבות אוויר על מטוסי ישראל. רבים מהמטוסים הופלו באש נ"מ כבדה. בהלה גדולה אחזה בנוכחים כולם.

"חשתי באווירה הבהולה, ולא יכולתי להחשות. אמרתי ליושב לידי: 'אני באה כעת מהרבי מליובאוויטש, והוא בירך ואמר שאגיע בשלום ונפגוש את כולם בריאים ושלמים'. בשורה זו עברה מפה לאוזן עד שהגיעה לידיעת כל יושבי המטוס. 'הרבי מליובאוויטש בירך!' אומרים האנשים זה לזה ומתעודדים מדברי הרבי. מעט מילים שנוסכות בהם הרבה ביטחון ותקווה.

"בהיותנו מעל שמי איטליה ראינו פתאום מבעד לחלונות מטוסי קרב ישראלים שנשלחו להגן עלינו מפני מטוסי קרב מצריים. הם ליוו אותנו עד לנחיתה. זו הייתה טיסה קשה ומלאת פחדים. לא ידעתי את נפשי מרוב דאגה. פתאום הכול צף ועלה, בעלי בחזית ואינני יודעת מה קורה לו… המצב הקשה שבחזית… הילדים… אני פורצת בבכי מר. ואז ניגשים אליי אנשים שדיברתי איתם קודם לכן, ושואלים אותי בתמיהה:

"'האם את בוכה? והרי במו פיך סיפרת לנו על ברכתו של הרבי מליובאוויטש שבירך אותך שתגיעי בשלום ותפגשי את כולם בריאים ושלמים'. למשמע דבריהם, ניגבתי את עיניי ואת לחיי מן הדמעות וחדלתי לבכות.

"כשהגענו לארץ ישראל, שדה התעופה היה חשוך לגמרי, מצוי בהאפלה מלאה. לא הייתה שום ביקורת או בדיקה. פשוט יצאנו מן המטוס והלכנו במהירות לכיוון היציאה מהשדה. איש לא בא לפגוש אותנו וגם לא היו אמצעי תחבורה זמינים כפי שיש כיום. גם מוניות לא היו, שלא לדבר על קרובי משפחה שנעדרו מאולם מקבלי הפנים. לא ידעתי איך אגיע לכפר חב"ד וכבר חשבתי להישאר לישון בשדה התעופה עד הבוקר. פתאום הבחנתי באחד מתושבי כפר חב"ד שבא בהשגחה פרטית לקחת את קרובו שנסע אף הוא באותה טיסה, ואני הצטרפתי אליהם לנסיעה.

"כשהגעתי לכפר חב"ד, נודע לי כי אחיותיי פרדה ושייני אספו את הבנות אליהן וטיפלו בהן במסירות. מיד השבתי את הבנות הביתה וכן את בננו יוסף יצחק שהיה אצל גיסתי חיה לאה, בבתי אונגרין בירושלים. הרצון היה להחזירם מהר ככל האפשר למצב רגיל של חיים תקינים.

הבטחה שמימית

"כיוון שבעלי שהה בחזית, הרחק ממרכז הארץ, רציתי לדעת מה קורה איתו. באותם ימים הייתה אפשרות להעביר דרישות שלום לחיילים בחזית מעל גלי האתר. הודעתי אפוא ברדיו: 'מאיר פריימן, אשתך חזרה מהרבי והרבי הבטיח שנפגוש את כולם בריאים ושלמים'. הודעה זו הודיעו ברדיו שלוש פעמים ביום. רק לאחר מכן התברר כי הוא שהה הרחק בחזית ולא היה ברשותו רדיו וגם לא אמצעי תקשורת אחרים. הוא אף לא קיבל את המכתבים ששלחתי לו וגם לא את החבילות. לאחר מכן הסתבר שגם מכתבים שהוא עצמו שלח לכפר חב"ד, לא כולם הגיעו ליעדם, ביניהם גלויות דואר שנתנו בצבא לחיילים על מנת שישלחו לביתם כדי להרים את מצב הרוח בקרב המשפחות".

מספרת בתו גב' חני: "אבא שהה בחזית שבועות ארוכים ושלח משם גלויות. בחלק מהן פנה רק אליי באופן אישי, ומכיוון שהייתי ילדה צעירה, כתב לי באותיות דפוס כדי שאבין את הנקרא. 'חני, בטח למדת בכיתה שהיהודים במצרים היו בארץ גושן, אז עכשיו אני נמצא במקום הזה. ובטח את עוזרת לאמא", כתב ברגישותו הרבה.

חותנו של ר' מאיר, הרב ברוך פאריז, שנותר עדיין ב"בית חיינו", דאג דאגה רבה לשלום שני חתניו. ליבו אמר לו שהם בסכנת חיים. הוא לא מצא לעצמו מנוח מתוך דאגה כבדה, וכשנכנס אל הרבי ל'יחידות', פרץ בבכי מר וקרא: "רבי! הילדים באש!"

התרצנו פניו של הרבי ולאחר שהות קלה השיב לו: "אל תפחד! אין מה לדאוג. המלחמה כמעט הסתיימה ואתה תפגוש את כולם בריאים ושלמים".

רק לאחר הבטחה שמימית נפלאה זו נרגע ר' ברוך לחלוטין. מיותר לציין כי שני חתניו יצאו בנסים גלויים מן המלחמה הנוראה וחזרו לבתיהם בריאים ושלמים.

•     •     •

למעלה מחודש ימים שהה ר' מאיר בחזית עד ששב לביתו בפעם הראשונה, ואף זאת לאחר השתדלות מיוחדת. רק אז הזדרזה מרת זלטה למלא אחר דברי הרבי והודיעה לו "קולקט" "בשורות טובות" – לשון רבים: בשורה ראשונה על שובו של בעלה בריא ושלם מן המלחמה, ובשורה שנייה זמן קצר לאחר מכן, שנולד בנם שלום דובער שי', כיום שליח הרבי בכפר תבור.