ב"ה

אני מספרת לעוד דודה ועוד סבתא איזו חכמה הילדה שלי,

ולא ,לא בדיוק בשביל לשמח את ליבם המחכה למעט הנחת הזאת.

בתוכי האמת המסתתרת מגלה לי את עצמה ואני שוב מתביישת ומתחרטת.

קל לנו להסתתר מאחורי הילדים שלנו…

אם כל הזמן נספר לאחרים כמה עשינו, כמה הצלחנו, ובמילים אחרות כמה אנחנו מוכשרים מוצלחים וחכמים , הם לא בדיוק יקשיבו לנו, ודי מהר נגלה את עצמנו מספרים הכל למראה, כשהתמונה המצטיירת היא של דמות גאוותנית, יהירה , ובעיקר מחפשת תשומת לב ומחמאות … מה שלא חף מאמת.

אבל… אם נספר לאחרים כמה מוצלח מוכשר וחכם הילד שלנו, הם לא כל כך מהר יעלו על התרגיל , הרי זה חמוד ומתוק ,ובכלל הרי לא על עצמנו מספרים אנו, נכון?

אז זהו. שצריך לקלוט להבין ולהפנים שכן. המטרה האמיתית של האובססיה לדווח על כל תעלול ופעלול של ילדי היא לא אחרת מהמטרה לספר על הצלחותי,

מעט תשומת לב. מעט יהירות . ונסיון לבנות את ערכי העצמי בעזרת זולתי.

אז מה הפיתרון? להתחיל לבנות ערך עצמי אמיתי. להתחיל לתת לעצמי את מה שאחפש אצל אחרים, ואגב ,ממילא אתאכזב…

ערכי העצמי האמיתי הוא עצם היותי ילדה שלו, חצובה ממעל, חלק אלוקה. ערכי האמיתי לא תלוי הצלחות או כשלונות, מחמאה או ביקורת. הוא אינו משתנה, אינו תלוי, ותמיד נשאר יציב שריר וקיים. כי אבא שלי מאמין בי ובכוחות שקיבלתי להפוך את העולם בכל רגע נתון,  ( קודם כל שלי ואחר כך של אחרים..) אבא שלי נתן לי את הערך הזה שלא ניתן לתזוזה בעזרת אף אחד שינסה לקחת את זה ממני, גם לא אני בעצמי לעצמי.

ואני לא צריכה להוכיח לו שום דבר בשביל זה. זוהי פשוט מתנה. ירושה.

אז… שנזכה להכיר באמת שנרגיש את הערך היציב הזה, שלבטח יגרום לנו לשמחה עצומה ! שנתחיל וניישם 😊