וואו שרה, כמה טוב לשבת לשוחח איתך אחרי חודשיים שלא נפגשנו…חסרת לי כל כך. לא היה סיכוי לנסוע אליכם, במיוחד כשהחל הסגר… הילדים כל כך שמחים  לשחק יחד, בחצר שלכם,

ושירת הלווים מתמזגת ברוח הקרירה של ירושלים… היינו כחולמים!

כן, יהודית, בכל הזמנים ובעיקר בתקופה האחרונה, היו לי כ"כ הרבה שאלות… האמנתי כל כך שזה יגמר בטוב, הקורונה הזאת. ראינו איך כל המעצמות קורסות, רבים מאיתנו קישרו את זה לעמים שהזיקו ליהודים במשך הדורות, הרומאים..- איטליה, האיראני ם- פרס… ספרד- האינקויציה

אבל כשיהודים החלו להיפגע מזה, הרגשתי בקריסה, כשזה הגיע לארץ הקודש- שתמיד אומרים עליה ארץ אשר תמיד עייני ה' אלוקיך בה, לא יכולתי לשאת זאת, כל הזמן השתדלתי להתחזק בביטחון, אבל שוב ושוב השאלות עלו … בית הכנסת נסגר,  המקוה, המפגש עם החברות, שיעורים, התוועדויות..

כשסגרו את 770 הרגשתי חושך בעיינים. אני צוחקת על עצמי עכשיו, אבל היינו כאלה גלותיים, לא יכולנו לשאת שמשהו לא מסתדר כמו שנראה לנו… אם רק היינו מפנימים שמה שנראה לנו זה כלוום. ש"כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם.."

היום אני גם מבינה שאומרים שזה רק חלק מפאזל, תראי איך היום הכל ברור כל כך, וכמה התלוננתי, וקיטרתי… על הבידוד עם הילדים, על המשכורת המקרטעת..

אם רק הייתי יודעת שאלו *הימים* *האחרונים* *של* *הגלות* הם  היו קשים. קשים כל כך אבל זה היה הסוווף. הסוף להכל

אם רק היתי מאמינה יותר, ונותת צדקה, זהו..עכשיו אין למי.. אין לי מה לעשות אפילו  עם הקצבה מהחל"ת…. כל כך התרכזתי בחולים, בנפטרים, ספרתי כל בוקר כמה התווספו, העברתי בלי סוף סרטונים ותמונות… אם רק הייתי מאמינה יותר… ורואה, כמו שהיום רואים בחוש, שהכל היה רק מראית עין, רק נסיון, פסיעה אחרונה אחורנית בשביל הקפיצה הכי גדולה אי פעם

ג-א-ו-ל-ה גאולה שאין אחריה גלות…

ודווקא אנחנו זכינו… הייתי מאמינה שרה? הייתי מספיקה עוד קצת תהילים, עוד כמה זכויות… תראי כמה אור יש פה מהזכויות, כל הגשמיות התמוססה…. אבל לא הצלחתי לעכל את המציאות שחיינו בה.

מה שהחזיק אותי כל הזמן זה שהרבי מלך המשיח יתגלה ויתרץ לנו את כל הקושיות.

ועכשיו, עכשיו כשאנחנו פה בגאולה, ואני עדין לא מעכלת, אין לי כבר שאלות, אני רואה, איזה רואה.. מרגישה בבשר את האלוקות, שעונה לי על כל התשובות. היינו קצרות רוח, אין ספק, אם רק היינו מאמינות ממש, לא סתם… שבליל הסדר נאכל קרבן פסח, שנשמע את קול השופר הולך וחזק עד מאוד ככה כשכולנו באמצע  הנקיונות… כמה טוב שלפחות סגרו לנו את החנויות….התעסקנו יותר בבית, התכוננו  לגאולה עם הילדים, ביחד..כמשפחה..פחות הריצות וההספקים של עבודה וקניות בלי סוף…

ואו השופר, שרה, לעולם לא אשכח את הרגע הזה. הייתי באמצע לתזז בין השיעור של הגדולה במחשב לתעסוקה של הקטנים ולבין המקרר שהחלטתי לנקות בדיוק… תמיד דמיינתי אותו, את השופר, ובכל פעם, עם כל התשוקה, נחרדתי שזה הולך לקרות, אבל אז זה הגיע, השופר, והקול שלו, החזק כל כך, עם כל העוצמה, ליטף אותי, ממש כך. עטף לי בחום כל דמעה שירדה, וירדו, הוו..כמה דמעות….ובעלי והילדים צוהלים בחוץ למראה העננים הקרובים אלינו… הרגשתי עונג פושט בכל אברי, כך, לאט לאט, מהראש, לבטן, עד לרגליים… הרגשתי איך הקב"ה בא לקחת אותנו, בכף ידו… ולמולי הפסוק "הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ…". נזכרת בתשרי, שנת הקהל, ב770…כמה חיכינו לו… ושוב הדמעות..

וקול השופר עדין נשמע, מסוף העולם ועד סופו, אנחנו על העננים, רואים את עם ישראל בתפארתו, נגאל…

ולא תאמיני, מרוב שהייתי שקועה בגלות דמיינתי ענני בידוד לחולי הקורונה עד שהגענו לירושלים, עיר הקודש, וראינו את העננים מבתי הרפואה…. לא יכולנו להבחין מי החולים ומי הרופאים, כולם רקדו וצהלו יחד…

ואו ואני זוכרת שרה, שאנחנו היינו במרפסת, ממש פה ממול, איפה שאנחנו רואים את הלווים, ירד גשם חזק, והכל היה שומם, הכותל, הר הבית, החומות… ופתאום אש ועשן…ובית המקדש… כאן מתוודה שחשבתי שאני הוזה, שעלתה לי האקונומיקה לראש, שהלחץ שיבש אותי… עד שאני מתמקדת, שומעת את השופר ואת בעלי באמצע ברכת גאל ישראל, אחר כך עבר לשהחיינו ….

עדין היינו אפופים בהתרגשות, אוחזים זה את זה, מחכים לראות עוד ועוד יהודים מארצות הניכר… ואז שמענו רחשים מהר הזיתים, ממול… ואט אט, הצטרפו אלינו היהודים מדורות קודמים, בתחיית המתים ממש למול העיינים..
והנה מגיעים על עננים יהודים מבתי החיים ברחבי הארץ…ולאחר מכן מהעולם, אי אפשר לתאר מה הלך שם. אנשים ונשים בוכים, נפגשים עם יקירהם, כל העם בקבוצות קבוצות..כל משפחה חוגגת עם אלה שחסרו כל כך, ומתחילה להתארגן על הקרבן תודה,

ואז, אז הבנתי שזכינו, זכינו להיגאל…

יאוו בואי, נראה לי הודיעו שהיום משיח מלמד עוד פרק בתורה חדשה, בואי נרוץ שלא נפסיד…