עצור גבול לפניך! 

המומחית גליה סברסוב סוללת את דרך החינוך לגבולות בתחום המוגנות / דבורה לאה אמיר עטרת חיה

גבולות!

קיים בלבול רב סביב גבולות בריאים ואיך שמים אותם. האמת שמעולם לא לימדו אותנו בשום מקום עליהם.

כל אדם שהגבולות שלו בתור ילד לא כובדו – עלול לפתח תפיסת עולם מעוותת על גבולות. אבל בדיוק כמו שמדינה לא יכולה להתנהל בלי גבולות ברורים, גם אדם לא יכול להתנהל כשאין גבולות ברורים בכל מערכות היחסים שלו, בכל רבדי החיים שלו.

מהם גבולות? גבולות הם למעשה בירור פנימי עם עצמנו, קודם כל של "מה מתאים לנו ומה לא?". כשאנו יודעים מה בדיוק מתאים לנו, ומה לא – אנו יודעים לתקשר את זה החוצה.

מה אנחנו יודעים על גבולות? תמיד חשבתי שגבולות אני מציבה לכל מי שסביבי. מה זאת אומרת? אליי לא ידברו ככה! את זה אני לא מסכימה שיעשו! אני אציב להם גבולות. רק לאחרונה בעקבות קורס שאני לומדת, גיליתי שגבולות אני מציבה אך ורק לעצמי – מה מתאים לי ומה לא. אם מישהו מדבר אליי באופן שלא מתאים לי אז במקום לחנך אותו ולומר: "אתה לא תדבר אליי כך". אני פשוט זזה משם.

נמשיל זאת לאדם הבונה וילה לעצמו, סביבה הוא בונה גדר עם שער. הגדר יוצרת לו את הגבול שלו. הוא לא בונה גדרות סביב הבתים שסביבו אלא רק סביב ביתו-שלו, כי גבולות אנחנו מציבים לעצמנו בלבד.

לנו כהורים האחריות ללמד את ילדינו מהם גבולות בריאים (וכמובן לכבד אותם ואת גבולותיהם. אם לדוגמה ילד יגיד לי: "אמא אני מתבייש ללכת עם הכובע הזה", במקום לומר לו: "אוי, איזה שטויות, הכובע ממש יפה" – אכבד אותו) כדי שבתור ילדים הם יוכלו לכבד את עצמם ולשמור על נפשם וגופם וכמובן יגדלו כאנשים עם גבולות.

בכתבה זו התמקדנו בנושא מוגנות, לשם כך שוחחתי עם גליה סברסוב, מתמחה בנושאי צניעות ואינטימיות בריאה המעבירה סדנאות והרצאות בנושא.

"דב אורב הוא לי"

"לילדים היותר צעירים יש כמה מקומות שבהם יש הכי הרבה נקודות סיכון, ולמרבה הצער – כמה מהם דווקא במקומות של קדושה וטהרה:

המקווה. לצד מעלת הטהרה של המקווה – למרבה הצער יש המגיעים לשם לא למטרות טובות, וכך נוצרה המציאות שבמקווה יש סכנות רבות לילדים קטנים!

גם אבות החושבים לשמור מאוד על ילדיהם, מגלים שלפעמים זה בלתי אפשרי לעקוב אחריהם כל הזמן, במיוחד במקום בו קיימים חדרונים.

בית הכנסת. יש דעות שונות בקרב הרבנים בנושא הבאת ילדים לתפילה: יש רבנים שמעודדים את התופעה משום חינוך למצוות – שילדים יתרגלו לראות תפילה בציבור מגיל צעיר וכך תתחבב עליהם התפילה, ויש שמתנגדים בגלל שהילדים מפריעים ויוצרים אווירת חוסר רצינות בתפילה.

אבל גם הורים שנוהגים להביא את הילדים לבית הכנסת – חשוב מאוד שיהיו מודעים לכך שגם מקום קדוש זה, עשוי להיות בעייתי למוגנות הילדים. מגיעים לשם הרבה ילדים שמסתובבים בלי השגחת הורים, ומשחקים בחוץ בזמן שהוריהם בתפילה. עומס, המולה והמוניות – הם מצבים שמייצרים כר פורה לאינטראקציות לא בריאות.

לכן, לצד החשיבות החינוכית בהבאת ילדים לבית הכנסת – ההורים שמביאים את ילדיהם לבית הכנסת, צריכים להבין שחשוב מאוד להשגיח על הילדים, ללוות אותם לשירותים – במיוחד בבתי כנסת גדולים והמוניים, ולהסביר להם איך שומרים על גבולות גופם במקומות ציבוריים.

פנימיות. לנערים בגילאים היותר גדולים, במקרים לא מעטים הפנימיות הישיבתיות מהוות כר פורה להתנסויות שליליות. לכן ההמלצה של רבנים ומחנכים רבים, היא עד כמה שאפשר לשלוח ילדים ללמוד במקומות קרובים למקום המגורים ובמידת האפשר להימנע מפנימיות בגילאים הצעירים.

לעיתים מראם של נערים, בתחילת גיל ההתבגרות, מאוד מטעה אותנו ההורים. הם עלולים להיראות 'קשוחים ומחוספסים' כאלו שלא אכפת להם מכלום, אבל למעשה הם עדיין ילדים שצריכים את אמא שלהם לידם. וכשהם חווים בדידות במסגרות פנימייתיות זה עלול להיות מתורגם לבלבול בשפות. בלבול בין שפת הרוך והאהבה האימהית לשפה שלא מתאימה לגילם עדיין.

נמעיט ונמנע – זו הדרך:

בניגוד למקובל לחשוב, פגיעות והטרדות הם לא דבר מקרי. יש לא מעט דברים שההורים יכולים לעשות כדי להפחית את הסיכונים שילדיהם יפגעו:

א. קודם כל ללמד ילדים לשים גבולות באופן כללי, בכל תחום בחיים. היכולת להיות אסרטיביים, לומר "לא!" כשצריך, לפעול כדי להגן על עצמם ולמנוע נזקים מעצמם – היא מיומנות קריטית בחיים בכלל, ובתחום המוגנות בפרט. לפעמים, להורים מאוד נוח שיש להם ילד מרצה [ילד הרגיל לוותר על רצונותיו כדי לרצות אחרים], והם מבלבלים בין ילד מרצה לילד טוב ונוח ולא מבחינים שיש פה בעיה שצריך לטפל בה. ילדים מרצים, חלשים ותלותיים – אלו הילדים הנמצאים בקבוצת סיכון הגבוהה ביותר לפגיעות.

ב. מאוד חשוב ללמד את הילדים תקשורת בריאה סביב גופם.

הרבה מאוד מהפגיעות לא מדווחות בגלל מבוכה שיש לילדים וחוסר יכולת לתקשר עם ההורים בנושא. טעות נפוצה של ההורים היא לחשוב שזה שיש להם קשר טוב, חיובי ופתוח עם הילד זה מספיק ובמידת הצורך הילד יבוא וישתף אותם. זו ממש טעות!

נתקלתי לא פעם באנשים בוגרים שהעידו על עצמם שזכו לגדול במשפחות חמות ותומכות ביותר, ובכל זאת, כשנפגעו לא שיתפו את ההורים בגלל המבוכה שחוו.

רובנו לא מודעים למסרים שאנחנו מעבירים בקשר לגופם של ילדינו, אבל מחוסר מודעות רובנו נוטים להעביר את אותם המסרים שקיבלנו בבית הורנו – לטוב ולמוטב (לפעמים הורים שיש להם ביקורת על המסרים שקיבלו בילדותם נוטים לעשות את אותן טעויות כהורים – לעיתים מתוך הקצנה לצד השני).

אין כאן פיתרון קסם, רק מודעות ולימוד על חינוך למסרים על הגוף. ולנו כחב"דניקיות יש הרבה מה לומר על יוקר וקדושת הגוף היהודי ובחירת הקב"ה בגוף היהודי דווקא וכדומה.

ג. החלק הכי בסיסי וחשוב הוא תרגול. לאחרונה קראתי על מקרה חמור שהתרחש בקהילה. הרבה הזדעזעו ושאלו את עצמן איך יכול להיות שהיום עם כל המודעות – עדיין יש כל כך הרבה מקרי פגיעות? למה הילדים עדיין לא שומרים על עצמם?!

אני חושבת שהתשובה נעוצה בשאלה. מודעות כשלעצמה איננה מספיקה. המחשבה שהמודעות כשלעצמה מספיקה – היא גורם הבעיה. מה שכן מייצר ביטחון הוא תרגול של סיטואציות דומות. ללא התרגול, הגוף שלנו לא יודע איך להגיב ונכנס למצב של קיפאון. לכן, חלק קריטי ביותר הוא לתרגל עם הילדים (דוגמא לתירגולים אפשר למצוא בסדרת הסרטונים החינמית).

כך נדבר מוגנות

פשוט מאוד. בדיוק כמו שאנחנו מדברים עם הילדים על זהירות בכבישים, על סכנות החשמל, על סכנות ביטחוניות (יותר נפוץ בקרב מי שגר בקווי התפר ביטחוניים), ועל שאר נושאי בטיחות.

אם כי חשוב מאוד לא להפוך את הנושא ל'נושא היום' עליו מדברים כל היום. נתקלתי לא פעם באימהות מלאות פחדים וחרדות, שכל היום מתחקרות את הילדים וכל הזמן חושדות – ובאופן פרדוקסלי משיגות את התוצאה ההפוכה. מבלי לשים לב הן מעבירות מסר של חוסר אמון בעולם, באנשים ובילד.

 גיל חינוך

אפשר להתחיל לדבר עם ילדים מהגיל שהם יכולים להבין כללי בטיחות בסיסיים. מהניסיון שלי, בדרך כלל בגיל 4. אבל למעשה חינוך למוגנות מתחיל בחדר הלידה. באופן בו אנחנו נוגעים בילדים שלנו, האם אנחנו משדרים כבוד לגוף שלהם, כבוד לגבולות שלהם, השמות והכינויים לגוף ולאבריו, מאוד משפיעים על היחס והכבוד שלהם כלפי גופם.

לקבלת סדרת סרטונים בנושא מוגנות עם כלים פרקטיים שלחי אליי מייל: [email protected]