חינוך לבחירה טובה / הני אלישביץ / עטרת חיה

למרות שהם קטנים בגיל ואנחנו בעלי הניסיון, יש דברים שאפשר וחשוב לתת לילדים לבחור בכוחות עצמם > כך נחנך את ילדינו לבחור בטוב ובחיים

מה לימדתי?

נקרא בעיון את המשפט הבא:

"מענדי, מה אתה רוצה קודם – להתקלח או לקרוא 'קריאת שמע'?"

יש למענדי בחירה?

לכאורה כן, וטווח הבחירה הזו גם עשוי לא פעם לסייע לנו להוביל את הילד בצורה חלקה יותר לעבר המטרה הרצויה בעינינו.

האם מענדי למד משהו על בחירה?

בדרך כלל – לא, אם כי יהיו פעמים שהוא יגלה שגם כשמתחילים עם מה שאוהבים בסוף חייבים לעשות גם את מה שלא כל כך אוהבים…

וכעת דמיינו את המצב הבא:

אמא: "מושקי, מה תרצי שנעשה יחד היום בזמן הפנוי עד ארוחת הערב?"

מושקי: "עיסת נייר!"

לאמא יש כעת שתי אפשרויות תגובה:

תגובה א': "אבל מושקי, הרי את לא אוהבת לסדר אחר כך, תבחרי משהו פחות מלכלך"…

תגובה ב': "בסדר. ואת זוכרת שנצטרך להקדיש את עשר הדקות האחרונות לסדר וארגון?"

האם מושקי למדה משהו על בחירה?

בתגובה א' – ממש לא. כאילו נתנו לה בחירה, אבל לא כיבדו את הבחירה שלה בגלל סיבות שונות שהמבוגרים מסוגלים להביא בחשבון והילדה לא. במקרים כאלה מוטב מראש להגביל את הבחירה בסגנון של – "איזה משחק קופסא תרצי שנשחק?".

בתגובה ב' – סביר להניח שכן, בפרט אם אמא תקפיד אחר כך על הזמן ותעמוד על שיתופה של מושקי בסידור הבלגן שנוצר, גם אם היא תתלונן או תסרב לשתף פעולה, ובמידה מסוימת, אם היא תתלונן או תתנגד אחרי שהבינה מראש שזה חלק מהבחירה – נוצרה בפנינו הזדמנות פז לחנך את מושקי לבחירה מושכלת: להעמיד אותה להבחין בקשר בין הבחירה שלה לתוצאה, להסיק איתה מסקנות לעתיד, ועם זה להניע אותה בעדינות ובתקיפות למלא את ההתחייבות שלקחה על עצמה. במקום להתרגז ולהטיח בילדה: "את רואה, אמרתי לך! תמיד איתך אותו דבר בסוף" וכדו' – נשמח על ההזדמנות וממילא התגובה תהיה שקולה ונכונה יותר.

וכדי להבין עוד אפקט משמעותי בחינוך לבחירה נדמיין שני מצבים נוספים:

יענקי בן התשע מאד מתעניין במכוניות ויודע לדקלם בעל-פה כמעט כל מה שקשור אליהם.

האם נשתף אותו ברכישת רכב חדש למשפחה? עד כמה?

למירי בת השנתיים יש יום הולדת, האם נלך איתה ל'סופר' וניתן לה לבחור ממתק מתוך המבחר? למה?

– ברור לכל בר דעת שהבחירה צריכה להיות מותאמת לגילו של הבוחר ויכולתו לבודד גורמים שונים ולשקול אותם בהתאם לנתונים בשטח. לתת "בחירה" לא מותאמת רק תבלבל את הילד ולא תקדם אותו במקרה הטוב (כמו שסביר להניח שיקרה למירי שלא מסוגלת להתמודד מול שלל הפיתויים הגדול), ותביא לתקלות והתעמתויות במקרה הפחות-נעים (מה שיכול לקרות במקרה של יענקי. שלא ידע להעריך נכוחה את המשקל שיש ל"ידיעותיו" בין כלל השיקולים בבחירת רכב חדש).

בין חינוך לאילוף

למעשה, פעמים רבות אנחנו מתבלבלים בין חינוך לבחירה לבין ניסיון לאילוף הילד לבחור באלטרנטיבה שאנחנו מעוניינים בה.

חינוך בלשון התורה משמעותו התחלת עשיית הדבר, הפתיחה של ההליכה בדרך הרצויה ("חנוך לנער", "חנוכת המזבח"). ברור שמטרת ההתחלה הזו היא הסיום המשמח "גם כי יזקין לא יסור ממנה", אך ההליכה היא בקצב של המחונך, מתוך שימת לב לנתונים וליכולות שלו ובסיוע תומך ש"מתרגם" לו את התוצאות של הבחירות השונות ועוזר לו לעמוד בהן בכבוד.

לעומת זאת, הלשון שקרובה ביותר למילה אילוף בתורה היא "אלוף" – אדם בעל תפקיד גבוה ששולט על סביבתו ומכתיב לה את ההתנהגות, כלומר – הדגש הוא על נקודת הסיום, התוצאה, שמן הראוי לזכור שאינה מובטחת לנו. (זוכרים את הסיפור על החתול המאולף שהשליך את מגש הכיבוד שהחזיק ביד כשנפגש פתאום בעכבר רץ?)

אם כך, קל מאד להבין שאילוף היא דרך קצרה שעוברת דרך ניסיונו והבנתו של המאלף, לעומת החינוך שמבטא את הדרך הארוכה בה אנחנו עובדים ב"אתערותא דלתתא" של המחונך…

ומסתבר שלא לחינם שם הקונטרס שעוסק בהובלת הילדים לחיים של קיום תורה ומצוות בשיטה החסידית נקרא "קונטרס החינוך וההדרכה". אם נחזור רגע לחתול המאולף – בעלי חיים פועלים על פי אינסטינקטים ואין להם בחירה חופשית. הדרך היחידה להוביל אותם למטרה שלנו היא בדרך השכר והעונש – תעשה כך תקבל כך, תעשה כך תקבל כך. אצל בעלי חיים זה עובד ברוב המקרים באופן כמעט מוחלט.

ואצל בני אדם? לכל אדם יש רמה מסוימת של בחירה, בעוד היהודי הוא היחיד בעל בחירה חופשית באמת, הנגזר מכך הוא שהוא יכול לבחון בכל שלב מחדש את הערכים שהקנינו לו, ולבדוק האם הוא מוכן לשאת ב"עונש" (החיצוני מבחינתו) תמורת ה"עונג" שיסב לו המעשה האסור.

"כחיצים ביד גיבור"

ומה יקרה אם הוא באמת חונך, ולא אולף?

הערכים שבתוכו, שנבנו הדרגתית בכוח עצמו שלב אחרי שלב (אם כי, כאמור, בסיוע והכוונה של מבוגר) יתקוממו ויתנו לו בעזרת-ה' את התשובות הנכונות למה עליו לעמוד בפיתוי, בבחינת "והווי שוקל… הפסד עברה כנגד שכרה".

החינוך חייב לתת את הדעת על שלושה פרמטרים:

גם בתהליך החינוך עדיין יש מקום ל"כפייה", ובוודאי לקבלת עול. אנחנו מחנכים לקבלת עול!

התגובות שלנו על ניסיונותיו של החניך צריכות להיות תמיד בקו החיוב והעידוד ולא השפלה והקטנה, גם כאשר הוא כשל. מכישלונות לומדים! ילד שסופג ביקורת מרגיש בעל ערך ירוד, ומכאן הדרך לכניעה ליצר קצרה למדי למרבה הצער.

חשוב מאד להטעים את החניך במתיקות התוצאה של הבחירה. ולמשל: אם התאמצתי ואפיתי עוגה יש לי כעת עוגה לא בתור שכר למאמץ שלי, אלא זו תוצאה של מה שעשיתי. "שכר מצווה – מצווה". אמנם בתחילת הדרך אנחנו מתגמלים אותו על מעשיו הטובים, אך המטרה היא להטעים אותו בעונג של תוצאת המעשים שלו, ולמשל אם נחזור למושקי מתחילת הכתבה: בסיום הארגון המשותף נחווה איתה את החדר המסודר, את הניצחון שלה על הקושי ו"חיזוק" שרירי ההתגברות שלה – כל זה כמובן בשפה תואמת גיל.

כתוב בתהילים: "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". מה הקשר בין החיצים דווקא לגיבור, ומה הקשר לחינוך בני הנעורים?

אלא שכאשר למרות כל משבי הרוח ושאר הגורמים החיצוניים ש"מנסים" להסיט את החץ ממסלולו מגיע החץ ליעדו – אזי באמת ברור שגיבור חיל אמיתי (=צלף בלשוננו…) הוא זה שירה אותו, וזוהי הדרך בה אנחנו רוצים לחנך את בני הנעורים, עד שנוכל לומר "ראו גידולים שגידלנו" – חיילי צבאות ה' אמיתיים שמביאים גאולה!