נעמה טוכפלד / מגזין עטרת חיה

יש לנו זוג חברים, חסידים מתוקים. כל השנה הם חוסכים כסף ובתשרי, הם אורזים את עצמם על טפם ונוסעים לתשרי אצל הרבי. ברמה הכספית הם אנשים ממוצעים. אך במקום להוציא על מותגים ועל חופשות, הם חוסכים ומנקזים הכל לנסיעה לרבי. כשאני אומרת 'תשרי' אני מתכוונת – ממוצאי כיפור ועד שבת מברכים חשוון.

שנה אחת, התעוררו קצת מאוחר, וברגע הכמעט אחרון הזמינו להם כרטיסים דרך סוכן כלשהו. ארזו ה'פעקעלאך' ונסעו לשדה התעופה בשמחה ובטוב לבב. בדלפק ביקשה הדיילת את הדרכונים ושעה ארוכה השתהתה מול המחשב.

"לא רואה את הכרטיסים שלכם".

"מה פירוש? זה לא הגיוני. תחפשי בטוח תמצאי".

היא מחפשת ומחפשת – אין.

מוזר.

מתקשרים לסוכן, אמצע הלילה, הוא לא עונה. מרימים טלפונים קדחתניים, בינתיים התור עובר, עוד ועוד אנשים עושים "צ'ק-אין", והם תקועים. הסוכן לא עונה. כרטיסים-יוק. בעיה.

"טוב יודעת מה? עזבי. נקנה כרטיסים עכשיו, על המקום", הם אומרים לה. ככה בלי חשבונות.

"זהו, שאין מקום על הטיסה", עונה הדיילת.

"מה זה אין מקום? אבל היה לנו מקום".

"זהו, שלא היה", ענתה. "אין לכם כרטיסים ואין גם לקנות. מלא לגמרי. נסו טיסה הבאה".

בני הזוג הביטו בייאושם זו על זה.

כשהאיר הבוקר והסוכן סופסוף ענה, הסתבר שאכן לא נעשתה כל הזמנה. המטוס כבר המריא את דרכו לניו יורק.

"בחיים לא בכיתי ככה", סיפרה לי חברתי. "הגעתי הביתה והרגשתי סטירת לחי מצלצלת". ככה? הרבי לא רוצה שנבוא אליו? איזה עלבון.

סירבתי לפרוק את המזוודה. ואז בעלי החסיד התעשת ראשון וסיפר לי את עניין 'מאך דא ארץ ישראל'.

פעם פנה רבי הלל מפאריטש, אחד מגדולי החסידים של הרבי ה'צמח צדק' והביע את כיסופיו לעלות לארץ אך לא קיבל מענה חיובי.

הוא תהה על כך, וענה לו הרבי ה'צמח צדק':

"ר' הלל'ן פעלט ניט אויס ארץ-ישראל. מאַך דאָ ארץ-ישראל!"

ובעברית: ר' הלל, ארץ ישראל אינה חסרה. עשה כאן ארץ ישראל!

"ראה", ענה לו הרבי (בתרגום חופשי שלי) "אתה תסע לארץ ישראל. תיהנה ממנעמיה. תתענג על אווירה ועל חכמתה. וקהילת היהודים שקיבצת לך כאן, מה יהא עליה? לך יהיה טוב, אך מה איתם? אתה הרי הגשר היחיד שלהם ליהדות ובלעדיך, יאבדו כל זהות. ארץ ישראל לא זקוקה לך, היא קיימת מצד עצמה. אך היהודים כאן – בוודאי זקוקים לך. 'מאך דא ארץ ישראל'. עשה כאן 'ארץ ישראל' בכלים שלרשותך.

"באותו רגע", סיפרה לי, "התהפכה לי המחשבה".

זו לא סטירת לחי. זה ליטוף אוהב. הרבי צריך אותנו במקום אחר. בשליחות אחרת.

לבוא לתשרי בליובאוויטש – זה תענוג אדיר. אבל מה עם אלה שאין להם תענוג רוחני בכלל?

"ואכן", סיימה לספר, "זה היה אחד מחגי תשרי הכי שמחים שהיו לי. בעלי הלך לבית הכנסת ותקע שם בשופר, רקד עם ספר התורה ועודד את כל הנוכחים להצטרף אליו. כזאת 'שמחת תורה' אנשים לא זוכרים. גבוה מעל גבוה".

השנה ט' באב היה עצוב במיוחד, סח לי אישי החסיד שליט"א בבואו מבית הכנסת.

הבטתי עליו בעין מצומצמת: מה?…

"את יודעת שחסידי חב"ד לא מהדרים באבל וחורבן. רוצים כבר לקפל את הגלות. נגמר הזמן שלה.

"אז בתשעה באב, כולנו ישובים על הרצפה, אומרים את הקינות ו'איכה', אך מתישהו תמיד יש מי שפותח אתר נסיעות ומתחילים לבדוק אופציות לנסיעה לרבי בתשרי. כמה ומתי ואיך נופל ערב חג השנה. זה נותן לנו 'אוויר' בכל הקושי הזה של הצום והחורבן. והשנה, אין את זה. לא היה. ט' באב היה עצוב במיוחד השנה". כך סח לי אישי החסיד לפי תומו.

לא הבנתי, אני עדיין עם מצח מכווץ.

"איך נסיעה לרבי מעציבה אתכם יותר מחורבן בית המקדש"?

"באמת לא הבנת", ענה בשאלה.

את הכוח שלנו לחסל את הגלות ולשאוף לגאולה באופן הכי מוחשי ומעשי אנחנו שואבים שם, בתשרי בליובאוויטש.

חייבים למלא את המצברים.

ועכשיו מה?!

נסיעה לרבי זו לא המצאה של חסידים מטורפים.

'רבי לא שנא, חייא מנין?'

זו אקסיומה מהגמרא שחסידים 'תרגמו' אותה: אם לא נגיע לרבי פעם בשנה, מאין נשאב לנו חיות?

עכשיו השאלה שעל סדר היום בציבוריות הישראלית היא נסיעה של חסידים לרבם. האם לנסוע או לא לנסוע לאור המצב הנוכחי. כל אחד מביע את דעתו, וכולם נהיו 'ידענים' בכל הקשור לנסיעה של חסידים לרבם.

אהבה של רבי וחסידים זו קטגוריה שאין לה שיעור ואין לה מידה. זה סוג אחר של אהבה שעולה בעוצמתו על כל קשר אנושי מוכר לנו. מי שלא חווה לא יבין, ומי שחווה – לא צריך הסברים.

אני, שגדלתי בבית שבו חינכו על מידתו של יצחק 'לא יוצאים מארץ הקודש' לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שנסיעה לרבי היא לא 'נסיעה לחו"ל' בשום דרך.

ככל שמדובר בראש השנה, זו התחברות למצבר אדיר כוחות שממלא אותך באנרגיה רוחנית לעשייה במשך כל השנה כולה. כמו מתיחה של קפיץ, שתריץ אותך עד ראש השנה הבא ותנסוך בך כוחות ותוריד שפע גשמי ורוחני לעולם הזה במשיכה עזה ודינאמית. כששחררתי את העניין הזה בראש, נפתחו בפניי עולמות רחבים של גילויים וכוחות שלא ידעתי על קיומם בכלל.

אז מי שלא מצליח להסכים עם העניין הזה – וזה בסדר – שידמיין נסיעה לנסיעות טיולים לחו"ל, או להופעות של זמרי צמרת ידועים וכדומה. נכון, סגרו את כולם, אבל הגעגוע נשאר. כל אחד ומה שממלא אותו ונוסך בו כוח.

וסליחה בכלל על ההשוואה – כי לעשות תשרי עם הרבי שלך זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר בעולם, ולא יהיה.

השנה, בקבלת עול, לא ניסע.

קורונה.

בית דין רבני חב"ד בקראון הייטס הוציא פסק – ואנחנו מצייתים. 'חמירא סכנתא מאיסורא'.

אבל הגעגועים קיימים ומתגברים. אישי החסיד כבר מטפס על הקירות. אני מרגישה את החֶסֶר הזה גם בכלים המצומצמים שלי.

אז נשאר פה, בארץ הקדושה ובעיר הקודש, ונעשה כאן 770. הפוך על הפוך. 'מאך דא 770'. במניינים הקטנים והמפוזרים בין בתי הכנסיות.

ונתפלל, ונשמח מכל הלב.

והכי טוב יהיה, שיבוא הוא אלינו, ויגאלנו

תיכף ומיד ממש.

יחי המלך!