יעל שניאורסון / / מגזין 'עטרת חיה'

נח בנה תיבה בצווי ה', וישב בתוכה בזמן המבול. אולם, זה היה מקום זמני, ובבוא העת הוא היה צריך לצאת משם ולהתחיל מחדש לבנות את העולם שבחוץ.

לכל אחת מאיתנו התיבה שלה, אותה היא בנתה בעמל רב. אם זה בבית, בשליחות או בעבודה. בתחילת הבנייה אנו מתאמצות, משתדלות, להשיג הישגים, להצליח. אם זה להשקיע בחינוך הילדים, ואם זה לייסד שיעורים, לפתוח מוסדות ולארגן פעילויות. כל הדברים הללו, לוקחים כוחות ומאמצים מרובים, כמו שכל אחת מאתנו תוכל להעיד. ואז,  לאחר שהגענו אל היעד שהצבנו לעצמנו בעמל רב, אנחנו רוצות לנוח קצת ב'תיבה' שבנינו. ליהנות מפרי עמלנו. לקטוף את פירות המאמצים שלנו. האם זה נכון? או שמא עלינו להמשיך כל הזמן לחתור ולהגיע להישגים נוספים?

הרבה אנשים מספרים שכאשר הם היו אצל הרבי מלך המשיח, וסיפרו לו על מוסדות שבנו, על ילדים שרשמו לחינוך יהודי ועל פרוייקטים נוספים שיצרו, הרבי תמיד דחף לא לנוח אלא להמשיך הלאה לעמול עוד ועוד, להוסיף. הרבי אף פעם לא מסתפק בלהיות מרוצה מההישגים הקיימים, אלא תמיד דוחף ומעודד ליותר.

קדימה!

בשנת תשל"ג היה יהודי עשיר במיאמי בשם מר לנדאו, שתרם סכומים נכבדים לבניית מוסדות חינוך של חב"ד. כשהיה ביחידות אצל הרבי, הרבי דיבר איתו על פרוייקטים נוספים שצריך להמשיך ולפתח. לאחר מכן שלח לו הרבי מכתב בו הסביר לו מדוע לא הסתפק במחמאות ובשבחים על הדברים שכבר עשה.

"…קודם כל, ברצוני להביע את שביעות רצוני מהענותך להצעות שהצעתי בפניך במהלך ביקורך כאן. היה זה כמובן, לעונג לערוך איתך הכרות אישית.

"בכנות, תהיתי מה תהיינה תגובותיך לנימוסים ה'לא אמריקנים' שבהם קידמתי את פניך. שכן הדרך האמריקנית המקובלת, אם איני טועה, היא לקדם את פניו של מישהו במטר מחמאות ושבחים גם אם לא תמיד הוא ראוי להם במלואם.

"במקרה שלך, כמובן, זאת היתה הערכה שהגיעה בצדק, שכן הייתי בהחלט מודע להישגיך ולרוחב ליבך למען פעילות ליובאוויטש בקהילתך, שמוענקת כמיטב המסורת מתוך התעוררות ומסירות אפילו כשמדובר בשכנוע ידידיך להיות מעורבים בכך. ובכל זאת, במקום להביע את הערכתי באריכות רפרפתי על כך בקצרה, ומיד אתגרתי אותך בפרויקטים חדשים וגדולים, מכל מקום, המצב היה שהרגשתי דחף לנצל את הזמן היקר שעמד לרשותנו כדי לדון איתך בעניינים הללו אשר, להערכתי בעלי חשיבות חיונית…

"יותר מכך, קיוויתי ביותר שתקבל את הצעתי ברוח הנכונה ולו רק בגלל שכבר עשית פריצת דרך מרשימה, וכפי שכתבתי לך במכתבי הקודם, דברי חכמינו זכרונם לברכה, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'. או, במלים אחרות, הואיל והישג הוא התמריץ הגדול ביותר להישגים נוספים ושאפתניים יותר, הייתה לי סיבה להאמין שהישגיך בעבר ירחיבו את אופקיך ויגבירו את תשוקתך לדברים אפילו יותר גדולים. משום כך, מבלי להפסיד זמן, התחלתי בהעלאת ההיבטים הפרקטיים של פגישתנו לתועלת רבים מאחינו היהודים"…

(מכתבים מהרבי, אגרות קודש מתורגמות מאנגלית, חלק ב' עמ' 94-94)

למעשה

הגישה של הרבי מה"מ כפי שניתן לראות ממכתב זה, הוא שדווקא ההצלחה וההישגים, אמורים לתת לנו כוח להמשיך ולהתקדם הלאה, לא לנוח על זרי הדפנה, ועל תהילת ההצלחות, אלא לרצות להמשיך עוד ועוד. אין זה אומר, כמובן, שאסור לי לשמוח, וכמובן להודות לה', על מה שהצלחתי עד עכשיו. אבל, אני לא אמורה להרגיש מסופקת בזה, לא להישאר במקום הנוח הזה, אלא תמיד לשאוף להתקדם עוד ועוד.

מצד שני, כל התקדמות שהיא צריכה לקחת בחשבון את הנתונים הקיימים, את היכולות שלנו, ואת המצב האישי באותה נקודת זמן. השאלה: האם אני מסוגלת ליותר? היא שאלה עדינה מאד, שפעמים רבות, איננו יכולות לענות עלינו בעצמנו, אלא להתייעץ עם משפיעה, עם מישהי שמכירה את כל הנתונים ויכולה לומר לנו, האם נכון עבורי עתה להתקדם או לנוח? לפעמים, בטרם הצלחנו לבסס משהו אחד, אנחנו רצות לכבוש יעד נוסף, מה שעשוי לגרום נזק לשני היעדים גם יחד. כנשים, אנחנו צריכות גם תמיד לקחת בחשבון את האיזון העדין שצריך להתקיים בין הבית, הילדים והמשפחה, לבין ה'חוץ'. לפעמים אישה מחפשת 'לברוח' לפרויקטים בחוץ, בזמן שהדברים באים על חשבון הילדים האישיים שלה.

נחמה גרייזמאן ע"ה סיפרה שכאשר הרבי התחיל לדבר על נושא עידוד הילודה, הוא דיבר על טענות שונות בהן נשים מצדיקות את עצמן על כך שאינן יכולות ללדת ילדים לעתים תכופות. אחת הטענות שהרבי העלה, היה טיעון 'רוחני' לכאורה. אשה יכולה לטעון שכאשר היא צריכה לגדל ילדים צפופים, היא לא יכולה להתעסק מספיק ב'מבצעים'. הרבי מה"מ ענה על כך, שאשה צריכה לדעת, שכל ה'מבצעים' שתעשה וכל השיעורים שתיתן, וכל האורחים שתארח, לעולם לא ישתוו לתרומה שתתרום לעולם בכך שתלד ילד יהודי נוסף!

אפשר אולי לומר, שהכיוון צריך תמיד להיות לשאוף להתקדם קדימה, לשאוף לעשות יותר. גם אם כרגע יש דברים שמגבילים אותי מלפתח עוד דברים (וזה יכול להיות קשיים אישיים, כלכליים, או ניהוליים) – אזי, לאחר שהתייעצתי והבנתי שבאמת אין ביכולתי להתקדם עכשיו, וזה לא נובע מרצון שלי לנוח ולשקוע בתיבה הנוחה שבניתי בעמל רב. אני יודעת שעכשיו זה הזמן שאני צריכה להרפות, אבל עדיין, אני יכולה להמשיך ולעבוד ברמה התיאורטית, לתכנן, לחשוב על רעיונות חדשים ל'יום שאחרי'. ובאופן כללי, אף פעם לא להרגיש מסופקת בתוך-תוכי, וגם אם כרגע אי אפשר באופן מעשי, להיות מונחת ברצון להתקדם, להוסיף ולעשות עוד ועוד, למילוי שליחותי בעולם עד לגאולה האמיתית והשלימה.