מגזין עטרת חיה, מורן קורס

היא ישבה שם וחיכתה.

מידי פעם, אני משתדלת להגיע אליה, לשבת במרחק ורק להיות שם בשבילה.

מאז שהתחילה תקופת הקורונה, אימצתי קשישה מהעיר (לפני הקורונה, תדיר הגעתי לבקר אותה לפני החגים עם ילדיי כחלק מהשליחות. אך בתקופה זאת, היא בודדה מהרגיל).

בהתחשב בכללים במצב הנכחי אינני יכולה להגיע עם ילדיי הקטנים  ולשמח אותה כמו פעם.

הכל אמנם נראה מרוחק ומנוכר יותר מבדרך כלל, אבל ההרגשה היא שאנו הכי קרובות שאפשר.

היא שוב בכתה על הבדידות וכמה שקשה לה.

באמת הריחוק החברתי מורכב ולא פשוט במיוחד לקשישים ולבודדים.

ואז שאלתי אותה בין דמעה אחת לשניה, אחרי זמן מה של בכי – "רחל, אולי בכל זאת תנסי לומר לי משהו אחד טוב שהיה לך בכל התקופה הזאת?" "אין!" היא אמרה בהחלטיות.

"אולי קיבלת משהו חדש מה'? למדת משהו? איזשהי תובנה נולדה לך דרך התבוננות במה שעובר עליך?" ניסיתי בכל זאת לדלות ממנה פיסה חיובית בכל המהפכה הרגשית השלילית שעוברת עליה כעת.

היא הרהרה בשקט כמה דקות ולבסוף אמרה:

"דווקא יש משהו אחד, קטן ובטח בשבילך גם מעניין.. לא סיפרתי לך זאת עד עכשיו כדי שלא תחשבי שאני בתהליך של תשובה.. אצלכם כל דבר קטן- כבר מתפרש שכאילו נהייתי דוסית" וצחוק קל עלה על פניה.

כה שמחתי לראותה כשבדל חיוך על שפתיה, אישה עם כל כך הרבה עוצמה פנימית, לראותה שברירית כך, זה כואב בנפש.

"את מכירה אותי- אני אישה עם הרבה עוצמה, יודעת מה טוב לי ולא מעונינת לעשות משהו שמכתיבים לי" כך הגדירה את עצמה ועדיין החיוך מעטר את פניה.

"כן כן, סבתא רחל". חייכתי חיוך גדול והנהנתי בראשי כאות לכך שאני רק מחכה לשמוע את דבריה.

ואז הסבתא החדשה שאימצתי לעצמי פתחה וסיפרה לי "גיליתי ספר חדש, ספר שתמיד ידעתי שהוא קיים, אבל לעולם לא חשבתי שאמצא בו עניין. אבלמה, התקופה את יודעת מיידלע, הביאה איתה כאבים נפשיים לא פשוטים…

יום אחד מצאתי אותו מונח שם בספריה, ללא ניע, כאילו מסתכל עלי ומחכה לי בסבלנות. לקח לי זמן, הסתכלתי עליו בעיניים סקרניות שרוצות להבין, והיום הזה הגיע לבסוף.

פתחתי אותו, התחלתי לקרוא לאט לאט והרגשתי שמשהו טוב ממלא אותי. המילים המיוחדות, האהבה שהרגשתי שה' מרעיף עלי, הלטיפה מבין המילים, איכשהו התחלתי להרגיש יותר מחוזקת.

אני לא מבינה כיצד ולמה אבל זה בפועל מה שהרגשתי. מאז כל פעם שנשברתי, ידעתי שיש משהו אחד שיכול להרים אותי: אותו ספר קדוש – ספר התהלים. אותו ספר שמחבר אותי למישהו יותר גדול מאיתנו."

"עכשיו תורי לדמוע", אמרתי לה בהתרגשות, "וואו, רחל, איזה מדהים מה שאת מספרת! את כה מיוחדת שגילית מתוך הכאב את המקור למה שבאמת מחזק, נותן לנו כח ומרומם אותנו טפח מעל המציאות הנגלית לנו לעין". החיוך שלה התרחב והתפשט יותר על פניה כאשר ראתה את התלהבותי מגילוי ליבה.

הרגשתי שאני חייבת לשתף אותה בסיפור מעצים שקשור לענין – "את יודעת מה זה מזכיר לי? חברה שלי כתבה לרבי מלך המשיח על מקרה הידבקות במשפחתה וביקשה ברכה לרפו"ש ושיעברו בשלום את תקופת הבידוד הארוכה והלא קלה, היא קיבלה מהרבי תשובה מדהימה. נראה לי שזה יכול להיות מאד רלוונטי עבור כולנו…

הרבי ענה לה (אג"ק כ"ב:קכח) על כאלה שנמצאים בכלא, שיזכרו שכל נשמה שירדה לעולם בעצם נמצאת בכלא הגוף, והירידה הזו היא לצורך עליה.

כאשר יתבונן האדם בתכליתו בעולם הזה, יקבל כח להתייחס אל כל המניעות והבלבולים (ירידה) כאמצעים אשר על ידם יגיע לדרגה עליונה יותר(עליה).

הרבי כותב שבעיקרון 'כלא' הוא לא דבר טוב, אך יש בו ניצוץ אלקי טוב שכאשר מגלים אותו-נגאלים. והרבי מסביר מה הטוב הגנוז בכלא?

שבו – 'רעש הרחוב והמונו' לא מפריעים להתבוננות בתכלית הירידה לעולם!

כך שדווקא שם יכולים ללמוד תורה במנוחה עד שהמאור שבתורה מאיר את הדרך ומזרז את החירות הרוחנית והמעשית.

זה בדיוק מה שאת סיפרת לי – שדרך אותיות התורה הרגשת מרפא לנפש. דווקא ההתבוננות פנימה לתוכך- גרמה לך להכנס פנימה ולהכיר מקרוב את נשמתך, את בוראך."

איך הכל התחיל?

באותה כבשה שברחה לה לחפש אוכל במקום אחר… משה רבינו לא כעס עליה, רק ריחם, ליטף, הבין לליבה ונשא אותה על כפיו חזרה אל העדר. וכתוצאה ממעשה זה- ה' בחר בו למנהיג העם, ראש בני ישראל- חציו אלקים וחציו אדם- רק הוא  מסוגל לראות מעבר למי שעומד מולו, את מה שבאמת נמצא שם, מתחת לגוף הגשמי הגס,לנפש הבהמית- אותה אחת שחושבת רק על עצמה, מחכה שיתנו לה, שיאהבו אותה, שישימו לב אליה…

גם בבדידות, בחשכה, כשמרגישים הכי לבד בעולם, יש מישהו שנמצא שם, שעוטף ומרפא את הלב, לעולם לא שוכח שום נשמה גם אם היא מרגישה פחות מחוברת ואפילו לא קשורה – הוא כבר ידאג לחבר ולקשר אותה לחבל הנצחי, שמחבר כל יהודי לבורא עולם.

מי מגלה לנו שאנו אהובים ויקרים לה' בכל מצב, שהוא לעולם לא מתייאש מאיתנו, ממתין שנוציא לאור את הכוחות שטמן בנו?

משה רבינו שבדור. הוא המעורר ומחבר את הנפש האלקית שלנו לה' אחד ומאפשר לנו להיות מי שאנחנו באמת. בלי תחפושות ורעשנים… כך בפשטות- כמו שאנחנו, בני מלך.

משה רבינו לא משאיר אף אחד לבד.

הרבי לא מוותר על אף יהודי ויהודיה.

גם לקשישה, הגלמודה שיושבת בביתה בדד כביכול, ה' הקדים לה רפואה למכה, ו"החביא" לה ספר תהלים בספריה שלה, הרבה לפני שחשבה עליו…

ז' אדר – החיבור התחיל.

בי"א ניסן – החיבור מתהדק.

ובגאולה האמיתית והשלמה- החיבור יגיע לשיאו.

תיכף ומיד ממש!