הני אלישביץ, עטרת חיה

מדברי הרבי מה"מ על השפעת החברים בעיצוב אישיותו של הילד (אגרות קודש י"ח, עמוד רפז):

"… וכמדומני כבר כתבתי, שנוסף על ההשתדלות מצד ההורים למעט תופעה האמורה, מצליחה ומועילה הרבה יותר השפעה מחברים, השפעה במישרים ועוד יותר השפעה בעקיפין, כשיראה הנהגתם שהיא על פי התורה והמצוה וכו' והשפעה זו אפשרית להיות מחבריו בכיתה בה לומד, מחברים עמם משחק או שהוא מבקר בביתם…"

עצם זה שיש השפעה מחברים ידועה לכל אמא, ואת תוצאות החיקוי של החברה ניתן לראות כבר בילד בגיל הכי רך שחוזר מהמעון עם התנהגות חדשה לטוב ולמוטב וביטויי לשון שרכש שם מחברים כאשר בוודאות אין לכך כל קשר לגננת/מורה…

אבל כאן הרבי מחדד: באמצעות הקשר החברתי ניתן לפתור בעיות אצל ילד. כל מה שצריך הוא לבדוק מה תהיה ההשפעה הישירה או העקיפה של חברים מסוימים עליו, ולדאוג שהוא יהיה בחברתם של החברים ה'נכונים'. מעניין לשים לב שהרבי טורח לתת דוגמא לא רק מחברים שהילד משחק איתם אלא מציין גם "שהוא מבקר בביתם".

לעניות דעתי רואים כאן דיוק מיוחד בלשון הזהב של הרבי.

מה ההבדל בין "משחק איתם" לבין "מבקר בביתם"?

כשילד נכנס לבית הוא נחשף לא רק למשחקים חדשים ומבנה דירה שונה, הילד, ברצוננו או לא (ולא פעם לא בידיעתנו) נחשף באופן חד לתקשורת המילולית (ואף הלא מילולית!) שמתנהלת בבית ההוא – שפה, נימוסים, כבוד בין בני המשפחה, יחס ההורים לילדים ולהפך, האווירה, השמחה בבית… ועוד ועוד, ולכל זה יש השפעה על נפשו.

בעוד שבכל מה שנוגע להכשרים, אנחנו מאוד מודעים ובדרך כלל גם נזכיר זאת לילד לפני שהוא יוצא לחבר, ואפילו בנוגע לחומרי קריאה לא פעם נזכור להזהיר אותו או לפחות 'לחסן' באמירות כמו: "מה שאתה לא בטוח שאני מרשה – אל תקרא לפני שתשאל אותי", הרי בנוגע לאווירה ולתקשורת בדרך־כלל נשכח לשים לב.

אז מה, לא לתת לילד שלי ללכת לשום בית של חבר, כי מי יודע למה ייחשף שם?

את זה לא אמרתי. יפה עושים ההורים שבודקים היטב לפני שהם 'משחררים' את הילד ללכת לבית חברים, וילד שהורגל לכך בדרכי נועם מגיל צעיר בדרך כלל יזהר באופן אוטומטי גם בגיל ההתבגרות;

אבל גם אם לא עשיתי זאת לפני כן – חשוב לפחות שאדע מה החוויה של הבית שאליו הילד נחשף. לשמוע מה ואיך היה. לעקוב האם השפה שלו או מושגים השתנו? ואם צריך – אז גם לדעת להגיב: "בבית שלנו לא מדברים כך". וכמובן לעשות זאת בדרך שתשמור על כבוד משפחתו של החבר.

בעיניי, עדיף תמיד להזמין קודם את הילד אלינו הביתה ולשים לב לתקשורת ולנושאים, ורק אחר כך להחליט אם לאפשר לו להגיע אל החבר הביתה. קורה גם שילד מביא מספר חברים והאווירה תוססת מכדי לעקוב מי אומר שם מה, או שילדה שהביאה חברה סוגרת את דלת החדר אחריהן – גם כאן אין 'להניח להן להסתדר לבד' אלא לזכור את דבר הרבי הריי"צ בליקוטי דיבורים (חלק ג', עמ' תקעג) על תכשיטי הנשים שהובאו למשכן:

החח (מעין עגיל לפי אחת הדעות) מלמד שיש להקשיב היטב לשיחותיהם של הילדים, מה שילמד אותנו רבות על מצבם ויכוון אותנו בחינוכם. הנזם (תכשיט לאף) מזכיר שיש 'להריח' מי הם החברים עמם מתחברים ילדינו? מה השפעתם עליהם? (ויש גם לקח מהטבעת והכומז).

וכחסידי חב"ד אנחנו מנוסים כבר שכשמחנכים ילד (בדרך המתאימה לאופיו) שהוא הדוגמא והנציג של הרבי גם בכיתה, בחצר ועם החברים הטובים – רוב הסיכוי שבמקום להיות מושפעים – הם יהיו המשפיעים.