מושקא רייכמן, עטרת חיה

נעים להכיר

פאני בן–שמעון, אמא לשמונה ילדים כן ירבו, אישה נמרצת ופעילה. בתפקידה כרכזת בסמינר 'בית חנה' צפת, היא מנצחת בהצלחה רבה על ארגון שלל הפעילויות, הטיולים והתוכניות, הן לבנות הישראליות והן לבנות חו"ל.

זכרונות

פאני נולדה בירושלים לבית משפחת מנדלזון. כשמלאה לה חצי שנה נשלחו הוריה על ידי הרבי מלך המשיח לשליחות בוינה, אוסטריה. "גדלתי כ'ילדה של שליח' על כל המשתמע מכך. בבית הספר כמובן היינו צריכות להיות דוגמה חיה לכלל התלמידות, שבאו ממגזרים שונים. הזכרונות הכי אהובים עליי מתקופה זו הם של ערבי הנשים בהם אני ואחיותיי היינו שרות במקהלה". לאחר החתונה עברו בני הזוג בן–שמעון לגור במונטריאול, ליד הורי החתן.

ברכה במרוקו

במונטריאול הם גרו במשך שלוש שנים, שם נולדו שתי בנותיהם הראשונות. בעלה היה אחראי על מניין לצעירים בבית הכנסת של קהילת המרוקאים. מדי שנה בתאריך י"ד בשבט, יום ההילולא של רבי יצחק אבוחצירה, קבוצה מבני הקהילה הייתה מתארגנת לנסיעה לציונו במרוקו. פאני מתארת: "שנה אחת באו אנשי הקהילה לבעלי  והציבו לו עובדה:  'בשנה הבאה אתה מגיע איתנו, הכרטיס עלינו'.

כעבור כמה חודשים טסנו לארץ ישראל לתקופת נסיון, כדי לבדוק את האפשרות למגורי קבע פה. היינו בטוחים שאותה הבטחה כבר לא רלוונטית, אבל מסתבר שהמרוקאים לא שכחו אותנו… מספר שבועות לפני היארצייט הם יצרו עם בעלי קשר והודיעו: 'אנחנו משלמים לך כרטיס מהארץ למרוקו, אתה חייב להגיע'. והוא הגיע. לאחר תפילה בציון, התקרב אליו אדם לא מוכר, הגיש לו כוס 'לחיים' ובירך אותו בברכה המנצחת: 'יהיה לך בן זכר השנה'. בעלי ענה 'אמן', ובזה לכאורה נגמר הסיפור.

רק לכאורה, כי בעצם כאן הכל התחיל. כעבור תשעה חודשים בדיוק נולד בננו הראשון. אבל עוד קודם לכן התחיל לו מסע רצוף הנסיונות שנועד בדיוק עבורנו"…

כאב לב

בקיץ הבא, בהיותה בהריון, הלכה פאני לבדיקה שגרתית. הרופאה הפנתה אותה לבדיקה נוספת של הערכת משקל, מכיוון שחשבה שהעובר גדול מדי.

פאני מגיעה לבדיקה בהנחה שמדובר בהליך קצר של דקות ספורות. לתמיהתה, הזמן עובר והטכנאית ממשיכה לבחון את המכשירים ולתקתק נתונים. עוברות עשר דקות, עשרים, שלושים, ארבעים דקות והחשש מתחיל להזדחל. הטכנאית קוראת לרופאה, וזו מסבירה בצער: "נראה שיש בעיה בלב של העובר, את צריכה לעבור בדיקת מיוחדת נוספת".

פאני ממהרת להתקשר לבעלה, שנמצא באופן זמני בישיבה בארץ ישראל למשך חודש אלול. היא מספרת לו את החדשות המלחיצות, והוא מנסה להרגיעה, אופטימי כתמיד: "הכל יהיה בסדר, בטח יתברר שלא קרה כלום".

לאחר סדרת בדיקות מיוחדות הגיעו התוצאות, והן לא היו מרנינות במיוחד.  החדר השמאלי בלב לא התפתח כראוי, והעורק צר מדי.

"הבשורה נפלה עליי כשלא הייתי מוכנה באמת לכך. הקושי היה גדול, ובפרט שבעלי היה עדיין רחוק, בארץ ישראל. בכיתי, כמובן, ולאחר שנרגעתי מעט שאלתי: "מה זה אומר תכל'ס?". התשובה שקיבלתי הייתה שהתינוק יצטרך לעבור ניתוח מיד לאחר הלידה (ראי מסגרת).

הפרופסור שהיה אמור לבצע את הניתוח נתן לנו הדרכה מוקדמת והסביר שמדובר בניתוח לב פתוח. במהלכו מנתקים את פעילות הלב ומחברים למכונת 'לב מלאכותי', מנתחים את הלב לתיקון המום, ולאחר מכן השיא הוא חיבור מחדש אל הלב, ובדיקה האם הוא מצליח לתפקד או שמא…

וכאילו לא די בכל הדאגות הללו, הרופאים הזהירו אותם שיכול להיות שהבעיה הלבבית מצביעה גם על תסמונת דאון חלילה".

התורה מדברת אליי

ימי חודש אלול עברו על בני הזוג בבלבול ובדאגה, ואז הגיע 'היום הרת עולם' – ראש השנה. צועדים לבית הכנסת להתפלל, ביום הדין… כמובן מנצלים כל רגע פנוי לומר תהילים, תמיד יש על מה להתפלל ובטח שהשנה… מגיעה קריאת התורה. אחד המתפללים קונה עליה ומכבד את בעלה של פאני לעלות. בהשגחה פרטית מופלאה, התוכן של העליה אותה קיבל עסק בסיפורם של הגר וישמעאל. צמרמורת אוחזת בפאני כשהיא חוזרת לאותו רגע: "הרגשתי שהפסוקים מדברים ממש עליי – האמא שכואבת ופוחדת על גורלו של בנה. כשם שהגר לא רצתה לראות במות הילד, אף בי עלו מחשבות שאולי עדיף שלא אראה אותו, מאשר שייולד ואחר כך יילקח ממני חלילה. אבל אז המלאך אומר להגר "אל תיראי" – אל תבכי, הילד שלך יגדל ויחיה. אין מילים לתאר את מה שהרגשנו, ראינו בכך סימן מוחשי משמיים לכך שיהיה טוב".

כעבור ימים מספר, בי"ד בתשרי, תשעה חודשים בדיוק לאחר שבעלה התפלל בציון של האבוחצירה, נולד לבני הזוג בן זכר. וייקרא שמו בישראל… רגע, עוד קצת סבלנות.

פרידה קשה

כעת פאני עוברת לרגע שהיה הקשה ביותר עבורה בכל הסיפור. "מיד אחרי הלידה לקחו אותו ממני, ושמו אותו באינקובטור. בערב חג הסוכות העבירו אותו לבית רפואה אחר, בעוד אני נשארת בבית היולדות. לפני שהוא יצא הביאו לי אותו בתוך האינקובטור, כדי להיפרד לבינתיים. ראיתי אותו קשור בפנים, בוכה, וכל מה שיכולתי לעשות היה להכניס פנימה את היד וללטף אותו מעט. כל אמא יכולה לתאר לעצמה את הקושי העצום שעברתי"…

מכיוון שהיה זה חג הצמוד לשבת, ידעה פאני שלא תוכל לראות את תינוקה שלושה ימים. בעלה יוכל ללכת מספר שעות כל צד ברגל, אבל היא כיולדת טריה, כמובן לא תוכל לצעוד כך. כדי שהצוות הרפואי לא יחשוב שמדובר בהזנחה, פאני ובעלה הסבירו לצוות הרפואי שלא יוכלו לבקר את התינוק מסיבות דתיות, מלבד פעם אחת שהאבא יגיע ברגל.

מייאוש לתקווה

פאני ובעלה ציפו במתח לעבור את הניתוח בשלום ולהגיע אל הברית, אבל אז התחיל מסע של קשיים – בתחילה התינוק חלה בדלקת ריאות, אחר כך בטעות נדקר לו עורק ברגל ופחדו שניתוח יחמיר את המצב, וכך ההליך נדחה ונדחה, והם נותרים בסטטוס הקשה של המתנה. בנוסף, מצבו של התינוק הורע, והוא חובר להנשמה מלאכותית.

"בשלב מסויים נפלנו לייאוש", אומרת פאני בכנות, "פשוט התייאשנו מלחכות. זה היה יום שני בשבוע, ואמרו לנו שאולי יש סיכוי קטן שביום בחמישי ינתחו אותו. חזרנו לביתה של חמותי והיא ראתה את פנינו הנפולות. לפתע עלה במוחה רעיון. היא לקחה באקראי מכתב אחד מצרור המכתבים שזכו לקבל מהרבי מלך המשיח, נסעה לבית הרפואה וביקשה מהאחות בטיפול נמרץ להכניס את המכתב מתחת לכרית של התינוק".

הנס הבא היה מהיר ביותר. כבר למחרת בבוקר(!) התקבל טלפון מבית הרפואה: "בואו מהר, עוד חצי שעה הניתוח". ההורים הזדרזו אך לא הספיקו אפילו לראות את התינוק לפני.

ניתוח ותפילות

סוף סוף, אחרי עשרים יום קשים, מגיע הרגע.

הניתוח ארך שמונה שעות. בכל שלב של הניתוח מעדכנים את ההורים מה קורה, ובין לבין כמובן שפרקי תהילים רבים נאמרים בדמע.

באותו בוקר, כשאבי התינוק היה בתפילת שחרית, הוא קיבל את הטלפון המבשר על הניתוח. כשיצא מבית הכנסת פגש את הרב אריה לייב קפלן, ראש ישיבת תו״ת במונטריאול, שהתעניין בשלומו, כששמע על המצב, סיפר לו הרב: "שמעתי על הוראה מהרבי לאדם אחד, שגם אם אין לילד עדיין שם, משום שהברית נדחית – כשאתם מתפללים עליו תחשבו על השם שאתם רוצים לתת לו". בני הזוג אכן החליטו ביניהם על שם, ובכל תפילותיהם כיוונו עליו.

ואז מגיע השיא והם מתבשרים שהניתוח עבר בשלום, ב"ה.

לאחר הניתוח מחפשים בני הזוג את המכתב של הרבי, אך הוא נעלם. כל האחיות עזרו בחיפושים, אבל רק למחרת, כשהעבירו את התינוק ממיטת הניתוח למיטה רגילה, הם מקבלים טלפון: "מצאנו את המכתב של הראביי!"

איפה הוא היה? למרבה הפלא, המכתב שהה במשך כל אותן שעות מתחת לסדין מיטת הניתוח עליה שכב התינוק הרך. מי שמכיר את כללי הסטריליזציה בחדרי ניתוח יודע שזה ממש לא ברור מאליו.

הרבי חושב עלינו!

הניתוח עבר, המכתב נמצא, והגיע הזמן לקרוא את תוכנו. פאני ובעלה פתחו את המכתב בסקרנות ובהתרגשות. היה זה מכתב שכתב הרבי לאביו של בעלה, לאחר שהודיע על הולדת אחד הבנים. בתחילה מופיע בו הנוסח הרגיל, וברכה שיזכו להכניסו לברית. כמובן שהם שמחו מאוד לראות את ההשגחה והברכה, אבל הסיום של המכתב היה המפתיע ביותר:

"זה עתה נתקבלה ההודעה שנקרא שמו בישראל יוסף יצחק שליט"א".

בני הזוג בן שמעון נאלמו דום. יוסף יצחק היה השם שתכננו לקרוא לבנם, ועליו כיוונו במשך כל הזמן הזה!

ומה באמת פשרו של המכתב הבלתי שגרתי, שכולל הן ברכה לקראת הברית, והן הודעה על השם? פאני מסבירה לנו: "ניסינו לברר עם חמי מה קרה שם, אי אז לפני שלושים שנה. מסתבר שהוא כתב לרבי על הולדת הבן, לא קיבל תשובה אז כתב שוב אחרי הברית, והרבי ענה באותו מכתב, שמן הסתם המכתב נשאר היכן שהוא במזכירות או על שולחן הרבי.

בעצם כשמתבוננים במופת הזה, רואים את עומק האהבה של הרבי: הרבי חשב עלינו כבר לפני שלושים שנה, וסידר את התשובה לחמי במכתב אחד, כדי שנקבל ברכה מעודדת ומדוייקת כל כך, בדיוק בזמן שהיינו כה זקוקים לה! הרגשנו ואף ראינו במוחש – הרבי תמיד חושב עלינו"!

עולים לארץ ישראל

בגיל חודשיים סוף סוף נערכה הברית, אך האתגרים עוד לא תמו. במשך חצי שנה לאחר הניתוח יוסף יצחק התינוק עדיין קיבל הזנה דרך האף, והוריו נאלצו ללמוד להאכיל אותו כך. שבועיים לאחר שהשתחרר מבית הרפואה, עלתה משפחת בן שמעון לארץ ישראל, כאן נערך לו ניתוח לב נוסף.

בתקופה מאתגרת כל כך אין ספק שההתמודדות לא פשוטה. פאני משתפת מאין מצאה את הכוחות: "ידוע שברוחניות עלינו להביט על הנמצאים בדרגה גבוהה מאתנו וללמוד מהם, ובגשמיות עלינו להסתכל על מי שבמצב נמוך מאתנו. מקרה אחד כזה זכור לי, על מפגש מול צרות קשות בהרבה, שלימד אותי להעריך את הטוב שקיבלנו.

היה זה לאחר הניתוח השני בארץ ישראל, היינו מאושפזים עדיין מכיוון שהרופאים לא הסכימו לשחרר את התינוק כאשר הוא עדיין ניזון דרך האף. התנאי שהציבו לנו היה: או שילמד לאכול כרגיל, או שנזין אותו דרך הקיבה. העבירו אותנו למחלקת ילדים, ובחדר הייתה מאושפזת ילדה בת שלוש. בשבועיים ששהינו שם, התפתחה שיחה ביני לבין אם הילדה, והסיפור ששמעתי ממנה היה נורא:

הילדה החולה היא אחת משתי תאומות, ובגיל תשעה חודשים אבחנו פער בין ההתפתחות שלה לשל תאומתה. לאחר בדיקות התברר למרבה הצער שהיא סובלת ממחלה כרונית סופנית. בעצם, הילדה כרגע מאושפזת לטיפולים שיכולים רק 'לדחות את הקץ', ולא למגר את המחלה.

הסיפור הקשה הזה הכניס אותי לפרופורציות. עברנו קשיים רבים, זה נכון, אבל אנחנו עם הפנים קדימה וב"ה יש תקווה והכל ניתן לטיפול".

מילה לסיום

פאני מדגישה שוב, שהנס הגלוי עם המכתב של הרבי, היה העידוד העיקרי שנתן להם אנרגיה לשלבים הקריטיים של הניתוח וההחלמה ממנו, וגם להמשך האתגרים שעוד נכונו להם. "תמיד חשבתי שהסיפורים האלה לא קורים אצלי", היא מחייכת, "מסתבר שכולנו מוקפים בניסים".

נקודה נוספת שפאני רוצה לחדד: "כששואלים אותי איך הצלחנו להתמודד, אין לי תשובה קונקרטית. כלומר, זו לא אני שמצאתי דרך להתמודד, אלא כל הכוחות מגיעים לאדם בחבילה אחת עם הנסיונות. אנחנו פשוט השתדלנו לנצל את הכוחות האלה עד תומם"… פאני נותנת לנו את המשל הידוע, שבשעת סכנה ריכוז האדרנלין עולה בדם ומאפשר לאדם לבצע פעולות שבאופן רגיל הוא אינו יכול לבצע.

"אסיים בתודה", אומרת פאני, "אין לי ספק שבלי הבטחון שתורת החסידות מעניקה, וכמובן בלי ההתקשרות לרבי והכתיבה מעת לעת – לא היינו שורדים את התקופה הקשה הזאת. תודה לה' יוסף יצחק כיום הוא ילד שגדל והתפתח יפה, ובעזרת ה' נמשיך לרוות ממנו ומכל ילדינו רוב נחת. זכינו לראות ניסים גלויים, והמעט שאנו יכולים לעשות הוא לפרסם אותם!"