יעל שניאורסון, עטרת חיה

בחיים לא תמיד הכל חלק, לעתים קרובות אנו נתקלות במהמורות, בורות וקשיים. יש קשיים שאנו מסוגלות לצלוח בכוחות עצמנו, ויש כאלו שאנו חייבות למצוא מישהו מבחוץ שיעזור לנו להתגבר, להתמודד ולהתקדם.

ללכת לטיפול? לייעוץ? יהיו רבות שיאמרו: מה פתאום? זה לא בשבילי! אנסה איכשהו להסתדר לבד, להתמודד עם עצמי.

וככה הן ממשיכות לסחוב את העגלה, לבד, בקושי, בכאב. וזה חבל, כי לא תמיד אפשר לבד, ולפעמים צריך וחשוב להעזר.

על סף דיכאון

רשות הדיבור לרוחמי, אמא למשפחה ברוכה ילדים בלי־עין־רעה, בשנות השלושים לחייה.

"הסיפור שלי מתחיל לפני כשבע שנים, הייתי אז אם לשלושה ילדים קטנים. באותה תקופה ארע משבר קטן אצל אחד מאחיי, משבר שהוביל אותי להמון מחשבות ותהיות על החיים שלי, על הזהות העצמית שלי, על המקום שלי במשפחת הוריי, על הבית שהקמתי, על השינויים הרבים שחלו באישיותי מאז שהתחתנתי… התבוננתי בכל אלו והרגשתי שמשהו באדמה היציבה שלי מתערער.

קשה לי להסביר את התחושה הזו, אבל אנסה – הרגשתי שבתור בחורה הדימוי העצמי שלי היה די נמוך, וכשהתחתנתי בניתי את עצמי וב"ה זכינו במשפחה יפה וחיים מאושרים, ופתאום משהו קיומי התערער בי.

במשך מספר חודשים ניסיתי להתמודד לבד, יחד עם חברה טובה מאד שיש לה איזו הכשרה טיפולית, ניסיתי להבין מה עובר עליי. אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני על סף דיכאון וזה גדול עליי… בהשגחה פרטית קיבלנו באותו זמן סכום כסף גדול למטרה מסוימת, השתמשנו ונשאר עודף, אך אמרו לנו שנשאיר אותו אצלינו. החלטתי להשתמש בכסף למטרה הזו של לעשות לעצמי סדר פנימי, ובעלי הסכים.

"באותה תקופה הזדמן לי להשתתף, במסגרת קורס שלמדתי, בסדנא מקצועית מאד והתחברתי לפסיכותרפיסטית שהעבירה אותה. הרגשתי שמתחשק לי להכיר אותה ואת צורת עבודתה יותר לעומק, והחלטתי לבחור בה כמטפלת. בנוסף, אני חשדנית במהותי וקשה לי לתת אמון אמיתי במישהי שאני לא מכירה לעומק (בעצם, גם במי שאני כן מכירה…). הרגשתי בתוך תוכי שהיא תתאים לי, תחושה פנימית שהיא האדם הנכון כרגע. פניתי אליה והתחלתי בתהליך.

למען האמת, בתחילת הטיפול היה לי קשה. גם בגלל הצורך להיפתח וגם כי כל הזמן בדקתי בשקט את המקצועיות שלה, והאם לא טעיתי בבחירה, היו לי המון תהיות על כל מיני תגובות שלה וניסיתי להבין את המניעים הטיפולים של כל אמירה או שתיקה… לקח הרבה זמן עד שהצלחתי באמת לשחרר ולתת אמון מלא.

בנוסף, אני באה עם השקפת עולם מעט שונה משלה, וזה גם משהו שלקח לי זמן להפנים שהיא נותנת מקום בלעדי להשקפות העולם שלי ובסך־הכל הערכים שלנו זהים בפנימיות (ערך קשרי המשפחה, למשל – דברים שהיא כיוונה אליהם בהתחלה ויכלו להישמע לי קצת לא מספיק מתחשבים, אך עם הזמן הבנתי שאם אני באמת רוצה להגיע למקום שיכול לכבד אותם ולא רק לרצות [ר' בפתח] חיצונית – הדרך לא יכולה לעבור על־ידי מחיקת עצמי! ומצד שני, כשבשלב מסויים אני רציתי להתנתק מהם ודי… היא זו שחיזקה אותי לשמור על קשר לפחות למען ילדיי… וזו רק דוגמה).

"הטיפול לקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, למרות שבחרתי במטפלת שידעתי שעובדת בגישה קצרת–מועד. כנראה שצרכי הנפש שלי היו אחרים…

במהלך הטיפול הבנתי שבמהלך חיי חוויתי רגשות בצורה שכלתנית ולא באמת התחברתי ללב שלי, בתהליך למדתי להתחבר לעצמי ולהיות קשובה למה שנכון ומתאים לי.

זו עבודת חיים שלא נגמרת, כי אחרי ההקשבה הזו לעצמי צריך למצוא את האיזון למה שמתאים ונכון לסביבה…

עברנו הרבה טלטלות רגשיות בתוך התקופה הזו, מצאתי את עצמי ממתינה לילד נוסף וזה היה מאד לא פשוט. לקראת הלידה אשר יגורתי בא לי, ואובחנתי בדיכאון רשמי. העובדה שהטיפול התחיל קודם הייתה רשת ביטחון והצלה עבורי ועבור משפחתי. ב"ה שהתברכתי בבעל מסור במיוחד שעזר ככל יכולתו, היו מפגשים טיפוליים שהחלטנו לצרף אותו אליהם לטובת התהליך וההבנה שלו, וכיום אני יכולה לומר שהזוגיות שלנו רק השתבחה מכל האתגרים שעברנו יחד.

זו לא הייתה דרך קלה, ודאי שלא דרך נעימה… לא הייתי בוחרת בה ולא מאחלת אותה לאף אחת! אבל, אם בורא עולם בחר עבורנו במסלול צמיחה שכזה, אני שמחה לראות שיש פירות לעמל. שנינו נבנינו גם ברמה הזוגית וגם בהתפתחות האישית שלנו. כיום בעלי משמש כתובת להרבה בני נוער איכותיים שמחפשים מענה רגשי קל בסבך גיל ההתבגרות, וגם אני נשלחתי לאפיק הטיפולי על־ידי הרב שלנו.

העבודה היא עבודת חיים – לפחות במקרה שלי. אמנם הדימוי העצמי שלי כיום, ב"ה יציב אבל יש כל מיני דברים שמפילים אותי מעבר לסטנדרט (אם יש מושג אמיתי שנקרא סטנדרט) וכל הזמן צריך לזכור ש'שבע יפול… וקם!'".

לגשת לטיפול?

לסיום, אני שואלת את רוחמי: מהו המסר שאת רוצה להעביר לנשים שחוששות לעשות את הצעד של לגשת לטיפול?

"אני מאד מתחברת לחשש הזה" מזדהה רוחמי. "יש הרבה פחדים וחששות מסוגים שונים לפני הליכה לטיפול, וההתאמה למטפלת טובה זה כמו שידוך. יכולה להיות מטפלת מדהימה ומקצועית אבל פחות מתאימה עבורי, וזה מרתיע…

מצד שני,  צריך לזכור שטיפול לא אמור להיות נעים. יש בו חלקים נעימים שמחזיקים את הטיפול, אבל העבודה היא עבודה, וזה לאו דווקא קל או נחמד. בדיוק כפי שדיאטה היא לא נעימה. דיאטנית טובה תרפד את הדרך ותעזור לנו להחזיק בה מעמד, אבל בינינו… כולנו היינו מעדיפים לאכול בלי שאף אחד יגביל אותנו איך, מתי וכמה… נכון?!

מה שמביא אותנו בכל זאת להסכים להכניס את עצמנו למגבלות האלה זו התקווה לטובה עתידית – שיפור המראה, שיפור הבריאות, וכדומה.

"כך גם בטיפול. אם הכל בחיים זורם – אין סיבה לפנות לטיפול… אבל אם משהו תוקע לנו את זרימת החיים כדאי שנשב עם עצמנו ונבין עד כמה קיימת הפרעה לחיים שלנו או של סביבתנו בגלל נקודת האתגר, וזה ייתן את הכח לחפש מטפלת מקצועית מאד (קלינית! אקדמית! ולא מישהי שלמדה קורס פלוני חצי שנה או שנה…), עם המלצות טובות, ולהתפלל לסייעתא דשמיא שאכן תהיה השליחה הטובה והמדויקת ביותר".