אריאלה דאשיף, עטרת חיה

סוגי חברים

בפירוש הרמב"ם על המשנה, הוא מבאר את דברי פרקי–אבות, בפרק א': "וקנה לך חבר": קיימים שלושה סוגי חברים. כל אחד מסוגי החברים הללו, אדם קונה לעצמו מסיבה שונה: הסוג הראשון הוא המכונה בפי הרמב"ם 'חבר לתועלת'. הסיבה שקיימת החברות הזו היא כדי שאפשר יהיה להפיק תועלת גשמית ממנה. למשל: שכנים, שותפים לעסק, יועצים למיניהם ועוד. הסוג השני נחלק לשניים: 'חבר לתענוג וחבר לביטחון'. כאן מספקת החברות צורך נפשי; החבר  לתענוג הוא חבר שאיתו יהיה כיף לצאת לטיול–שטח או לשבת ולעשות איתו 'צחוקות'. לעומתו החבר לביטחון הוא אותו אחד שאיתו אני מרגיש בטוח, הוא איש שיחי וסודי, הוא מכיר אותי מבפנים, ויש בינינו ברית נאמנות.

החברות מן הסוג השלישי היא אותה החברות שכל מטרתה היא ההתעלות וההתקדמות אל מטרה של עשיית טוב, תיקון העולם והנפש, והיא המכונה בפי הרמב"ם 'חבר לדבר הנעלה'. ההבדל בין החבר לביטחון לחבר לדבר הנעלה, הוא, שעם היות שהחבר לביטחון מספק צורך נפשי גבוה, עם כל זה, בחברות הזו עדיין אדם מרוכז בצרכיו האישיים, ועדיין לא פרץ אל המרחב של עשיית הטוב לשמה. אם נרצה – הרי החברות לדבר הנעלה היא זו שבין החסידים האמיתיים. ועל סוג זה של חבר, אומר הרמב"ם, מדברת משנה זו.

השביל אל החברות הנאמנה

כבר שמנו לב, שסוגי הידידות האלה תלויים מאוד ברמת ההתפתחות הנפשית של האדם. ככל שאדם פחות מרוכז בעצמו כך תהיה רמת החברויות שלו נוטה יותר אל הרוחני, ואל מה ומי שמחוץ לתועלת האגוצנטרית שלו.

ההבנות האלה הן המפתח למודעות ולחינוך בתחום הזה של חברויות. הילד, בתהליך הגדילה שלו צריך לחוות חברות אמיתית מהי, והראשונים שיכולים לספק לו את החוויה הזו הם ההורים ובני המשפחה הקרובה. כיצד? כמובן שהחברות הראשונה של הילד עם ההורים היא חברות לתועלת – הילד זקוק להורה שיספק לו את צרכיו הבסיסיים ביותר. כשההורה דואג לצרכי הילד באכפתיות בהתמסרות ובתשומת לב, הילד לומד שני דברים מאד יסודיים לחיים: כיצד לבטוח בזולת, וכיצד נותנים מעצמנו.

ככל שהילד גדל, הופכת החברות עם ההורה גם לחברות של תענוג מסוגים שונים – ההורה משתעשע עם הילד ונהנה מן ה'קונצים' שלו, המשפחה יוצאת לטיולים יחד, עושים יחד צחוקים במיטה בשבת בבוקר, וכך הופכים ההורים למי שמספקים לילד ולנער את הצורך לתענוג והנאה מן החיים. תוך כדי סיפוק הנאות ותענוגים, מפתחים ההורים עם הילד קשרים בטוחים ונאמנים. הפן הזה של היחסים הוא העדין והשברירי ביותר. כשנכנסים אל הנפש פנימה צריך להיות מאוד זהירים לא לדרוך, לא לשבור, לא לרמוס את האישיות של הילד גם אם הכיוון בו הוא צועד אינו נכון. הזהירות הזו, מתחילה מדברים בסיסיים ופשוטים ביותר, והיא בונה את הביטחון שבוטח הילד בהוריו.

ביקשנו–ציווינו על שלומי לפנות את שולחן השבת וכוס מלאה יין נשברה. היין נשפך. מהומה רבתי מתחוללת כשהקטנטנים המסוקרנים צועדים היישר אל היין והשברים. הדבר היחידי שמעניין אותנו כרגע הוא אי־הנוחות, הסכנה והלכלוך. ואיפה שלומי בכל הסיפור? זו ההזדמנות לבנות או להרוס את בניין החברות הנאמנה. אם לא נשכח את שלומי, נתמוך בו ברגע הלא נעים הזה, ננחם אותו, ונתגייס לנקות איתו יחד, לימדנו אותו להיות חבר נאמן. לימדנו אותו לעבור ולעמוד לצד הזולת בזמן הקשה. אם נאשים, נגער ונשלח אותו לנקות לבד, לימדנו אותו כיצד בוגדים בביטחון שהזולת בוטח בנו. יצרנו במו ידינו, נער בסיכון. ככל שנקדים להיות חברים נאמנים של ילדינו, כך נציל אותם מן הקשיים של העולם החיצוני – עד כדי כך חשובה החברות של ההורים עם הילד!

אבל למזלנו, נותן לנו ה' שפע של הזדמנויות לתקן ולשפר. בשלבים מתקדמים יותר, כשהילד ילמד שאנחנו מבינים לליבו, ונזהרים שלא לפגוע בנפשו, הוא יפתח אלינו, ויספר לנו את נגעי לבבו. זה שלב שבו צריך ממש משנה זהירות.

גילה מחסירה כבר פעמים רבות מבית הספר, בכל פעם מסיבה חדשה ומעניינת. כבר ניסינו כל מיני דרכים להעיר אותה: שעון מעורר, קולות של צרצרים, טלפון מחברה, ואפילו קנינו שכוי–בעל–בינה–לעיתים, כלומר תרנגול, שיעמוד על החלון בשעת הבוקר – ולשווא! קלטנו עכשיו שהבעיה עמוקה יותר, ומצריכה שיחה. נשים לב שהשיחה תהיה נינוחה, חסרת האשמות, ושנחפש בה דרך להבין איתה את שורש הבעיה, ולמצוא יחד את הדרך לפתרון.

בדרך כלל אין ההורים מהווים 'חברים לדבר הנעלה' עבור ילדיהם, אבל שמץ מן העניין הזה יכול להיות קיים גם בין הורים לילדים. התוועדויות חסידיות משפחתיות הן ההזדמנות של ההורים לחלוק עם ילדיהם לבטים מסויימים שיש להם עצמם בעבודת ה', ולדון איתם על הדרך לצאת מן הקשיים האלה כדוגמא אישית.

חבר שהוא רע?

במשנה בפרקי אבות, שואל רבי יוחנן בן זכאי את תלמידיו המובהקים: "איזוהי דרך רעה שירחק ממנה האדם", ורבי יהושע עונה – "חבר רע". איך יכול להיות שאותו אחד הוא גם חבר לאדם וגם רע לו? את התשובה ניתן אולי להבין מתוך דברי הרמב"ם למעלה. כשהציר סביבו סובבת החברות הוא האנוכיות וקטנות המוחין, כשהאדם רוצה את התועלת והתענוג האישי שלו בחברות, החברות עשויה להוביל למקום לא טוב. ומה עושים אז?

כבר גלוי הדבר שגערות, השפלות האשמות ו"ברוגז" מסוגים שונים אינם פותרים את הבעיה, אלא בדרך כלל מעצימים אותה; או אם הנער נכנע ללחץ המופעל עליו, הבעיה תעלם אל מחוזות פחות גלויים בנפש, ששם היא עשויה להזיק הרבה יותר. אם נהגנו בילדינו מנהג חברים נאמנים, חזקה על הנער שתהיה בו העוצמה להבין את המקום בו הוא נמצא, ולחזור אל מקומו הטוב במשך הזמן. במכתב של הרבי מה"מ בו הוא מייעץ להורים מה ניתן לעשות עם נער במצב דומה, מציין הרבי שעם המשך הקשר החם של ההורים עם הנער, יש גם מקום לומר לו בעדינות מהי הדרך הנכונה להתנהג. לא לרמוז, אלא לומר דברים ברורים, אבל בעדינות. בעדינות הכוונה באופן שלא פוגע, באופן שניכרת האהבה הרכה של ההורה אל הנער. לעניות דעתי, הרגש הזה הוא מה שמאפשר שהדברים שיוצאים מלב ההורה יכנסו ללב הנער.

אבל אם חסר לנער החוסן שמעניק לו הבית, המצב צריך ריפוי. הדרך הפשוטה והאמיתית ביותר למנוע מן הילדים חברים שאינם טובים להם, היא פשוט לנהוג בהם כחברים נאמנים. דרך הבעל–שם–טוב הקדוש באהבת ישראל הייתה קודם כל לדאוג לצדדים הגשמיים של הזולת ורק אחר כך – לרוחניים. המשיכה אל חברה מסוימת היא עניין של תדרים אנרגטיים. כשאדם נמצא בתדר נמוך, הישרדותי, הוא דואג לצרכים הגופניים המיידיים שלו. שיהיה לו אוכל, שירגיש טוב בעניינים חומריים וגופניים. התדר ההישרדותי הוא תדר של טראומה, של מאבק על החיים. כשאדם נמצא בתדר הזה, העניינים הרוחניים אינם יכולים להעסיק אותו.

כך קורה שהחברים אותם הוא בוחר יהיו חברים שמספקים לו את הצרכים האלה – כסף מזומן במיידי, הגנה מפני מריבות, מקום של כבוד בחברה וכו'. ובלשון הרמב"ם – חברים לתועלת ולתענוג. אמנם, ה' יתברך נתן בנו נשמה, והנשמה הזו מזהה אהבה אמיתית מהי. חברה לא טובה מספקת צרכים מיידיים אבל ללא התוכן של האהבה. היתרון הגדול שלנו ההורים הוא באהבה הטבעית והעוצמתית שיש לנו כלפי ילדינו. אם נספק אנו לילדינו את הצרכים היסודיים האלה מתוך אהבה, כבוד ואכפתיות (חבר לתועלת), נהנה מנוכחותם, וניצור חוויות נעימות ומעשירות איתם (חבר לתענוג) ונדאג ליצור איתם קשרים נפשיים חזקים של אהבה, נאמנות וכבוד (חבר לביטחון), באופן טבעי ישתנה ה'תדר' שלהם, והם יעזבו את החברים שאינם טובים להם וישובו הביתה, אל המשפחה, שבה נמצאים החברים הנאמנים האמיתיים שלהם.

הדבר הזה נכון לכל גיל ומצב. אמנם יש מקום לשיחה אודות הנזק שבחברים לא טובים, והתועלת שבחברים טובים יותר, יש גם מקום להשתדל להרחיק ילדים צעירים מחברת חברים לא הגונים כל־כך (החבר יכול לבוא לבקר אבל אתה אינך רשאי לבקר בביתו – לשים לב שהילד יהיה במקום שבו הוא המשפיע ולא המושפע), אבל עיקר הריפוי הוא בשינוי התדר של הילד, שיבוא מתוך שינוי ביחס שבין ההורים לבין הילד.

"חברים כל ישראל – ונאמר אמן!"