מאת אסתי לנצ'נר, באדיבות מגזין עטרת חיה

שורשים

יסכה קופצ'יק היא שליחה עמוסה ומלאת מרץ. יזמית, דולה, שדכנית, וגם או אולי בעיקר שליחת הרבי 'במכון החסידי טכנולוגי חנוך לנער' בעיר צפת. כדי להבין איך ולמה היא התגלגלה לשליחות דווקא בישיבה נחזור להתחלה.

לפני שלושים ואחת שנה נולדה יסכה, בישוב נווה דקלים שבגוש קטיף ת"ו. חבל ארץ יפהפה מאין כמוהו, שרבים זכו לבקר בו, אך לא רבים זכו לישבו.  אם אתן מעל גיל 16 קרוב לוודאי ששמעתן על אותה 'תכנית התנתקות' ידועה לשמצה, ובתיקון יסכה: 'הגירוש'. תכנית שעם השלכותיה האיומות על ביטחונו של עם ישראל בארץ ישראל אנחנו מתמודדים עד היום, ורבים מהתושבים עדיין סוחבים את השריטות הנפשיות, והנזק האישי, המשפחתי והכלכלי.

מיום לידתה חונכה יסכה לשליחות, מעצם ההוויה בשליחות ולא כי ככה למדו בכיתה… מבחינתה השליחות היא חלק בלתי נפרד מה–.D.N.A שלה. הילדות בגוש קטיף הייתה מאושרת ושמחה, על אף האתגר הביטחוני שהיה כרוך במגורים ברצועת עזה. "בכמה שנים שתוכנית הגירוש עמדה באוויר, ועד לביצועה בפועל בסיום כיתה ח', חוויתי שנים אינטנסיביות מאד; בוערות, קשוחות, ספוגות בחוויות של פעם בחיים, ורוויות בויכוחים אידיאולוגיים. ימי הגירוש עצמו היו קשים וטראומטיים ביותר, ואת שאר הפרטים אולי תשמעו ממני בהרצאה שיום אחד אוציא לאוויר העולם… הניתוק האכזרי מהבית ומהסביבה הטבעית, השאיר בי את חותמו בצורה חזקה. אומרים שמה שלא הורג – מחשל, אכן. היום, ב"ה, אני רואה גם את כל אותם מאפייני האישיות, שהשתבחתי בהם בזכות האירועים הקשים שעברתי בשנים אלו.

"לאחר שהוציאו אותנו בכוח מביתנו, 'העמיסו' אותנו על אוטובוס 'אגד' מצחין, ונסענו לירושלים בנסיעה שהיתה ארוכה כנצח. מצאתי את עצמי בחניה של מלון 'קיסר' (שלושה כוכבים ומטה) ושם נשארנו במשך שבעה חודשים! טוב שלא נשארנו שם לנצח. עברנו לקראווילה- קראוון יחסית גדול, עשוי גבס וטיט, עם אורחים בעלי מחושים לרוב. התנאים הפיזיים בקראוון לצד החוויות הרגישות הסוערות, טלטלו אותי מדי חזק. נערה צעירה שעשתה אך בת מצווה לפני שנתיים, מוצאת את עצמה ללא כלום, בשיא גיל ההתבגרות. נמחקה החברה, ההוויה המשפחתית, האורחים, וכל הווי השליחות המשגשג.

המגורים ה'זמניים' ארכו כשש וחצי שנים, עד שהוריי זכו לבנות בית גדול, בית אמיתי. עבורי לא היתה זו הפינה שלי, לא היה זה הבית. ויהי מה. שבע וחצי השנים מאז הגירוש ועד שהתחתנתי, הרגישו לי כתוהו ובוהו. למרות הכל לא ויתרתי לעצמי, וחיפשתי מזור לנפש – התעסקתי המון בלימוד חסידות ו'מבצעים'. הייתי נערה פעילה, עם סניף צבאות ה' כל שבוע, מסיבות שבת (הגעתי ל–7 מוקדים בשבת אחת…!) ואפילו מדרשה לבנות. הרבי שליט"א לא עזב אותי לרגע! אני בטוחה בזה עד היום. לולא זה, לא רוצה לחשוב איפה הייתי היום, אם בכלל. תודה רבי".

מהחתונה לשליחות

"בשעה טובה התחתנתי עם בעלי הרב מענדי קופצ'יק, בנם של שליחי הרבי שליט"א בעיר פונה שבהודו. מאושרת על הזכות שנפלה בחלקי, ובטוחה כי מכאן – הדרך לפתיחת בית חב"ד למטייל מובנת מאליה. לא ידענו לאן נצא אך היה ברור שאחרי שנה בקהילה – אנחנו יוצאים.

חתן–כלה חסידיים ויראי שמים, צריכים לבחור איפה לגור. לי – זה לא משנה כלל!!! זה ממילא רק לשנה. מבחינתי כל קהילות חב"ד זה אותו דבר = מבחינתי מקום שלא אמורים לגור בו… החתן מעדכן אותי שכנראה נלך על צפת, כי בתור בחור הוא שימש כשליח ומדריך בישיבת 'חנוך לנער', ו…כנראה שירצו שימשיך שם אחרי החתונה. קיבלנו ברכה וכך קרה.

"התחתנו בחשוון ולקראת אדר כבר הרגשתי 'קוצים'. מה לי ולפה? צריך לחפש מקום מתאים. בדיוק לפני פסח קיבלנו הצעה, אמיתית מפורטת, חמה ולוהטת: מחפשים זוג לקלארק שבפיליפינים. יש מבנה מסודר, יש ספר תורה, ויש אפילו מימון לטיסות ולשנה הראשונה. וואו. כתבנו לרבי והתשובה הייתה חד משמעית שאין לעזוב את השליחות החינוכית. התשובה הזו תפסה אותי לא מוכנה. לא דמיינתי מציאות לפיה אני לא פותחת בית חב"ד. 'בלית ברירה' החלטנו להישאר לבינתיים בשליחות בישיבה בצפת ובמקביל המשכנו לחפש מקומות ליציאה לשליחות, מתוך מחשבה שאולי ההזדמנות שלנו עוד לא הגיעה ולכן הרבי לא נותן עדיין ברכה".

פותחים בית חב"ד ב…

"בדיוק שנה מהחתונה, עזבנו את הבית בקרית חב"ד ועברנו לשכונה זחוחה בקצה הדרומי של צפת – שכונת גני הדר. הבחירה לגור שם היתה מתוך הצורך לגור הכי קרוב לאזור התעשיה  – שם ממוקמת הישיבה היפה בעולם, כאשר במקביל זוהי שכונה ללא חב"דניקים, והנה אתחיל לעשות משהו למען הגאולה (ולמען עצמי…).

כמעט ארבע שנים העברנו בשכונה זו, באינטנסיביות מרובה. הייתי מחנכת כיתה, ובמשך שנתיים הייתי נוסעת ביום חופשי, עד לרחובות הרחוקה ללמוד תואר שני בניהול מערכות חינוך. במקביל להוראה והלימודים, הפעלתי בשכונה בית חב"ד לכל דבר ועניין (שיעורים, התוועדויות, תהלוכות ל"ג בעומר ועוד ועוד), בעוד בעלי ממשיך את עבודתו בישיבה כמנהל פנימייה. בכל שבת היינו מארחים כעשרה בחורים לסעודה בביתינו, ולאחריה הגיעו כולם להתוועדות עמוסה ומרתקת.

"בשנים אלו החלה לחלחל בי ההבנה שאם ארצה או לא – המכון הוא מקום השליחות שלנו, ממש כמו הסלוגן המפורסם 'המכון הוא הבית האמיתי'. בסיום תקופת 'גני הדר' עזבנו את השליחות בלב כבד לטובת בית שקנינו בשכונה העליונה – שכונת כנען. היות והתרחקנו מהישיבה, נאלצנו מתוקף התפקיד של בעלי, להגיע לשבתות לישיבה – כל שבת שניה, כולל כל חג בחגו. מאז ועד היום, מדי שבועיים, אנו אורזים פקלאותנו וחמשת ילדינו כן ירבו, ומעבירים שבת בישיבה. אין זה משנה אם זוהי שבת חורף צפתית והילדים חוזרים קבוע מצוננים, או שמא זוהי שבת קיץ ארוכה וחוזרים הביתה במוצ"ש ב–22:00 בלילה.

אוסיף לגבי השהות בישיבה, כי בשנתיים האחרונות דאגה ההנהלה היקרה למגורים מקסימים למשפחות, כולל דשא ותנאים מעולים, אך במשך כשלוש שנים היינו שוהים כל שבת בחדר קטנטן המשמש למשרד, חשוך ובלי חלונות. בתחילה על מזרונים, לאחר מכן על מיטות ברזל, ובלי שירותים. מיותר לציין את הרגשות הפנימיים של אישה בכאלו תנאים, תוסיפו לזה אישה בהריון או מיד אחרי לידה… ישיבה של בחורים סך הכל".

על כורחך את חיה

"בתוך כל זה עברתי תהליך של התרסקות, גדילה, צמיחה והתבגרות. כל שנות שליחותנו בישיבה, השליחות הייתה של בעלי ואני הרגשתי צל. חיפשתי את עצמי בתוך המערכת הזו שנקראת ה'מכון החסידי–טכנולוגי'. מצד אחד הייתי 100% בתוכו ומצד שני בהרגשה שאין לי מקום. הידיעה הזו כאבה לי מאוד. איך אני שגדלתי בשליחות, שיודעת מהי מסירות נפש, ופעילות, וכל מה שמסביב – מרגישה כל כך לא בעשייה?!

בטבעי אני אדם שלא מאפשר לחיים לעבור לידי סתם כך, והתקשיתי מאוד לקבל את השליחות שהוטלה על בעלי, או יותר נכון התקשיתי למצוא את המקום שלי בתוך השליחות הזו. תמיד המשכתי לארח התוועדויות לעיתים קרובות. בהתחלה ניסיתי לשחרר את הכעסים שמצטברים לי בלב, על השעות הרבות שהוא מסור לישיבה ולא נמצא בבית. ניסיתי להגיד לעצמי שאם הוא היה נגן חתונות בלילות, או עוסק במשמרת לילה שמכניסה כסף רב – אולי הייתי מקבלת זאת באהבה ושמחה בחלקי. אבל זה לא עבד, כנראה כי זו לא היתה הנקודה.

"הייתי עובדת על עצמי לתת לבעלי הרגשה טובה בכל פעם שיצא לעבודה (משמרות של בוקר ערב ושבתות… כן?!), היה חשוב לי שהוא ייצא בלב שמח ויצליח בכל מעשי ידיו, אבל הניסיון להיות כמו 'הנשים הגדולות האלה' לא הצליח. הראיתי לו כמה שאני שמחה על ההצלחות הקטנות, ועל הפעולות הגדולות, ושחררתי כמעט תמיד לכל התוועדות.

אבל… כמה שהתבוננתי וניסיתי, התקשיתי לשמוח. אף פעם לא השתחרר לי באמת המשהו הזה בלב. כל שבת מחדש היו לי מחשבות קשות על כך שזהו, אני לא עושה את זה יותר. ושבת הבאה הוא יורד לבד עד לישיבה. למה צריכים אותי ברקע? מה ההגיון? ולמה אין לי משהו אחר לממש בו את כל מי שאני?!"

רגע של שינוי

"לפני כשנה היינו בבית הוריי שיחיו השלוחים ביישוב ניצן שליד אשקלון, לתקופה ארוכה יחסית של שלושה שבועות. הביקור הארוך שטף אותי מבפנים וטלטל אותי. הסתובבתי ביישוב, נשמתי את האווירה, את האנשים, המקורבים, החברות, המזג אוויר… וכל מה שחשתי מאז החתונה – צף ועלה כמו ביוב שמשתחרר. פתאום כל מה שכנראה היה בהדחקה בשנים האחרונות – החל לבעור בי, אבל מנקודה מאד אמיתית ופנימית.

הייתי יושבת בשקט לבד, על המרפסת, בניסיון לפתור עומס מחשבות מטרידות: 'אני חייבת להיות שליחה אמיתית! כמה אני יכולה לתת את עצמי לשליחות שאני צל בה? אני תקועה בחיים ולא טוב לי. חייבת פתרון'. בדיוק בנקודה הזאת מצאתי את עצמי בשיחה עם אחותי. וואו, דיברנו שיחה קצרה ואקראית, שהשפיעה עליי כל כך חזק, והלוואי גם עליכן.

אחותי שאלה אותי לגבי עצמה – אם נראה לי הגיוני, שיש שליח בבית חב"ד, שכל הזמן לא טוב לו. לרגע התבלבלתי 'מה זאת אומרת, שליחות זה דבר לא קל בכלל. זה רק נראה זוהר ומגרה' ואחותי המשיכה לחפש בי את האישור 'אבל את חושבת שזה תקין לחיות בשליחות מסוימת ולהתלונן? איך יכול להיות שהרבי שם אותי במקום מסוים – ואני סובלת? אם זו באמת השליחות שלי – אני חייבת להרגיש שם שמחה וטוב לי. ככה. כי ככה ה' ברא את העולם. ואם אני באמת סובלת – מותר לי לקום ולעזוב, ולמצוא איפה כן המקום שלי'.

"אודה ואתוודה שחשבתי על השיחה הזאת המון. יש בעיה מסוימת לפתוח את הנושא עם כל אחד. כי נקודת הפתיחה צריכה להיות מאוד ברורה וחזקה – איפה שהרבי רוצה אותך – שם אתה צריך להיות. ועם זאת – אנחנו צריכים שיהיה לנו טוב שם. צריכים לעשות הכל כדי שנהיה שמחים, הרי גם הרבי רוצה בטובתינו.

חזרנו לביתנו בצפת, ומתוך בעירה חזקה והמון מוטיבציה חדשה, התקשרתי לרב דובער חביב שליח הרבי לבית חב"ד בכל קיבוצי הצפון – וניסיתי להבין איזה קיבוץ יתאים לנו – אולי נעבור לשם דירה. רק פה קרה סוויטש' קטן בעלילה, שיחה עם המשפיעה. אחרי כמה דקות של אמפתיה מחממת לב, היא שפכה לפניי את סיפור חייה המרתק. מבחורה שנשמה שליחות, 'נקלעה' בצער רב לעבודתה בהוראה… עשרות פניות לרבי בבקשה לצאת סוף סוף לשליחות – נענו בשלילה מצערת. עד שלבסוף, לאחר הרבה שנים של 'מלחמה במציאות' – האסימון נפל, והיא הבינה סופית שכאן זו שליחותה. מכאן הדרך הייתה קצרה לעבוד מתוך שמחה.

מכאן הייתי צריכה קצת זמן לעכל, אבל הבנתי שאני בנקודת שינוי מאוד משמעותית. הבנתי שאני צריכה לעשות מה שהרבי רוצה ממני – בתוך המסגרת של השליחות בישיבה, ולחשוב איך עושים את זה מחדש".

אני שליחה בישיבה

"מאז, אני מתייחסת לשליחות בישיבה כבית חב"ד לכל דבר. התמלאתי חיות. אני שליחה בבית חב"ד! כאות פתיחה, הלכתי הלכתי למקס–טוק, וקניתי לישיבה כמה דברים. מפה לפינת קפה ומחזיק לכפיות, שני ראשים לפאה – לאירוח המשפחות, וכמה טפטים למשרד של בעלי. לקראת ראש–השנה הכנתי כרטיסי ברכה מעוצבים, וארזנו בצלופנים לכל בחור ובחור – מאה יחידות. בערב החג שני הבנים שלי עברו בפנימיה וחילקו לכל חדר, הבחורים התרגשו מאד. חזרנו על הפעולה גם במשלוחי מנות טעימים, וכן הלאה. התחלתי להרגיש מדהים. אני שליחה!

האתגר בעזיבת הבית כל שבת שנייה, בכל מצב… הוא עדיין אתגר. אבל אין מה להשוות את התחושה היום לעומת כל השנים שלפני כן. מדהים לראות עד כמה השינוי הפנימי, בכוחו לשנות את האווירה כולה גם עבור הילדים והבעל. וכמו בית חב"ד אמיתי, התחלנו יותר לשמור על קשר עם בוגרי הישיבה, וכמו כן אני עוסקת בשידוכים – בעיקר לבוגרים שלנו, ולבחורים כמותם. אני מכירה מאוד טוב את כולם ומרגישה שהם 'שלנו'".

ימי בשורה

"מאז לפני כתשע שנים בהולדת בני בכורי, שמתי לב כי כל תהליך ההריון והלידה, נחווה אצלי באור אחר מאשר אצל הרבה מחברותיי. הן משדרות חרדה, קושי וסיוט, כשאצלי הרגיש כתהליך קסום, חלומי וזכות גדולה. זאת על–אף שההריונות שלי קשים וחלשים, והלידות לא אורכות דקה וחצי…

השנה סוף סוף אחרי שנים של למידה, מחקר והתנסות, אני זוכה לצאת עם החלום הזה בענק. קשה לי לראות נשים מדהימות שמתוך חוויה של קושי גדול וטראומה, הן 'דוחות' את הילד הבא לזמן מאוחר יותר. אני יודעת שהמושג 'דולה' מצטייר כרוחניות (ים, גלים, אדמה ונשימה)… אך כאחת שבאה מעולם האקדמיה, אני מושבעת ידע מבוסס ומחקרים, ואת כל זה אני מנגישה ליולדות שלי בראש ישר, וברגליים על הקרקע. כשסיימתי את התואר השני הייתי בטוחה שאני אהיה מנהלת, אבל תודה לרבי שמנהל לי את החיים ושם אותי במקום הכי טוב שאפשר. אני בטוחה שהקב"ה פתח לי את הצינור האישי והצלחתי לממש חלום ענק, להתחיל להיות דולה, רק בזכות ההתמסרות השלימה והשמחה שלי, לשליחות.

"בימים אלה אני עובדת על מיזם גדול שהוא בשורה ענקית לכל אישה, בפרט באנ"ש. מקום אחד שתוכלי למצוא בו גם שיח פתוח בשפה מתאימה, וגם מענה מקצועי ורבני! בדיוק בשביל כל אותם דברים שלא נעים לשאול, או אין את מי לשאול. תעקבו אחר הפרסומים"…

לסיכום:

"כל חיי נשמתי שליחות כפעילות של בית חב"ד, והיה ברור לי שזה יהיה גם מסלול חיי, אולם יד ההשגחה לקחה אותי למקום אחר. לקח לי לא מעט זמן, והרבה מאוד ביטושים, עד שמצאתי את מקומי בתוך השליחות, והיום אני יודעת שזה הדבר הכי מדויק ונכון לי. אני שמחה ומתרגשת לראות איך הבחורים נהנים וצומחים, וכמה טוב להם להיות ילדים של הרבי מה"מ, והם בוחרים להיות חסידיים! אין ספק שהשליחות הזו – היא המתנה שלי בחיים".