אלי חזר מהעבודה עייף, כרגיל. כלאחר יד שאל את ברוך מה שלומו והמשיך אל המטבח. שם הכינה מירי, אשת חיל, ארוחת כמעט גורמה מפוארת.

התיישב, אוכל, תוך כדי דפדוף בשבועון חרדי. העביר דפים הלוך ושוב והאזין בחצי אוזן לברוך שכבר היה עם פיג'מה בדרך למיטה.

ברוך רק התחיל את לימודי הגמרא השנה. האמת היא שאלי רק ראה את כריכת הגמרא והחל לנוע בחוסר נוחות במקומו. הרי מהמפגש הזה התחמק כל כך הרבה שנים. הסתפק בכך שמאז היותו חתן פיאר הסט את ספרייתם הנאה, גם זה משהו, לא?

חני, בכורתו החרוצה, הציעה בנדיבות את עזרתה בשיעורי הבית אבל במקצוע הזה לא היה לה הרבה מה להציע… הוא התבונן שוב בברוך. "נו, אבא, חיכיתי לך כל היום כדי שתחזור איתי על הסוגיה הזו…" אלי הביט במירי. היא פרשה ידיים כאומרת 'מה לעשות' וזרזה את התאומות השובבות בנות השנתיים להכנס למיטות.

"קדימה אלי, ניסה לשדל את עצמו, אתה כבר לא הקטן וחסר האונים העומד מול בנימין המלמד הקפדן, אתה מנהל משרד עוצמתי. בכיר בתחומך. למדת הרבה מאז". השיח הפנימי לא ערך יותר מאשר אורך המסלול שבין השולחן הנאה לשולחן הכתיבה בחדרו של ברוך. הוא רכן לעבר המסכת הענקית והתחיל לנסות לצאת מהעסק הזה בכבוד…

•      •      •

המלמד עבר שוב ושוב על המבחנים. ליד שמו של ברוך רשם לעצמו סימן שאלה ענק. הוא לא מצליח לפענח את הילד הזה. שיחות עם המלמדים משנים קודמות לא פיזרו הרבה את הערפל אלא רק האביכו אותו עוד יותר. "נבון אבל לא ממצה את הפוטנציאל, מסוגל ליותר" ואפילו "עצלן, תינוקי, לא מסתדר עם החברה".

הוא קימט את מצחו ושיחק שוב בעט, הוא שנא את שיחות הטלפון האלה אבל לא ראה לפניו ברירה אחרת.

השיחה כצפוי לא היתה נעימה במיוחד. אלי עצמו הרגיש כאילו הוא חוזר אחורה עשרים ומשהו שנים בזמן. הוא כל כך לא רצה שברוך יעבור את אותו מסלול לא סלול שהוא עבר, או יותר נכון לא הצליח לעבור.

•      •      •

ברוך ישב בכיתה אל מול הלוח אבל הרגיש מנותק, לגמרי מחוץ לענינים. שוב עליו להעתיק מהלוח שורות ניצחיות צפופות של כתב לא מפוענח. כשהמורה דיבר או סיפר סיפור נהנה ברוך להאזין אך כשהחלו הענינים להסתבך בדמות דף עבודה או גרוע מכך העתקה מהלוח הרי שהעדיף לפנות לשניאור או לדובי שיגאלו אותו מן המשימה המשמימה. לעיתים נתפס מעביר פתקים או סתם יושב ובוהה במבט חולמני. כל זה היה בשיעורים רגילים, אך בשיעור גמרא כבר לא יכל ברוך להתאפק והיה מחפש את פורקנו בכל תעסוקה שהיא, מציור ציורים ועד לפטפוטים על הסדרה החדשה של 'במחנה' – "מה קרה שם בדיוק עם נוחם? ואיך בעצם זה מסתדר עם ה…"

"ברוך!" קולו הנוזף של המורה חותך שוב את האויר.

"עליי להאיץ בהורים לראות מה אפשר לעשות, זה נהיה בלתי אפשרי…"

תלמידים התרוצצו במסדרון הלוך וחזור, הוא הרהר בברוך. שלא מסוגל לשבת במקום כשעובדים, שאמצעי ההמחשה לא ממקדים אותו ושממהר לפטפט ולהתחצף.

בדרכו לחדר המורים נתקל חזיתית ביועץ החינוכי של ה'תלמוד תורה'.

אחחחח, איזו השגחה פרטית!

הוא פרס בפניו את עומק ורוחב הבעיה, מקבל כמה טיפים ומבטיח להשתדל לנסות אותם בכיתה אבל שניהם סיכמו את השיחה בכך שיש לשלוח את הילד לאיבחון. דחוף! "שמא זו בעיה ריגשית?" חשב המורה בקול. "האבא איש עסקים, האמא גם היא עובדת. יתכן ואינם נמצאים מספיק עם הילד…" היועץ החינוכי הנהן.

יש לבדוק את הנושא בזריזות… אין ספק.

בהזדמנות אחרת, כשהגיע ברוך במבט מתריס לקבל הערה מהמנהל, לחש המנהל למחנך "אני מכיר את אבא שלו, למדתי איתו בכיתה… לא היה לו 'ראש' ללימודים יותר מידי, זה בדיוק המבט המתריס שבו גם אביו היה מצטייד בעת הצורך… כנראה שהוא באותו כיוון. אבל תזמין אותו לשיחה. לא יתכן שהילד יפריע גם לכיתה כולה בלימודיה".

עוד באותו יום קיבל אביו של 'הילד' – הלא הוא ברוך, מכתב חמור לאסיפה דחופה עם המנהל, המחנך והיועץ. נוסח המכתב ושיחות הטלפון עם המורה גרמו לו להרגיש שוב כמו אותו תלמיד שניצב מול מבחן בגמרא ואינו מבין דבר מהנאמר…

•      •      •

"מה קורה אלי, אתה נראה מוטרד?" ניסה אחד מעובדי המשרד למשש דופק. מה קרה לבוס החייכן שלהם? – "חזרתי היום לכיתה ד'". התבדח ללא חיוך ושיתף את העובד במפגש המשולש. "'ברוך מסוגל ליותר, לא ממצה את הפוטנציאל, משהו חוסם אותו', והדובדבן שבקצפת כשהיועץ החינוכי פנה אליי במתק שפתיים והתעניין בקול מלא חמלה 'יש משהו יוצא דופן בבית לאחרונה?'".

העובד הביט שוב בבוס שהתגלה לפתע בפן האנושי שלו כאב מודאג.

"בקיצור", המשיך אלי, תוך כדי ערבוב קפה. "שלחו אותנו לאיבחון פסיכו–דידקטי או משהו כזה". הוא חייך במבוכה. "אני מפחד שהוא ייצא כמוני בסוף… יהיה לו קשה ביסודי, מורכב בישיבות עד שיעוף החוצה, אל העולם הרחב. זה לא נעים…"

העובד פזל אל ערימות העבודה שמחכה לו בסבלנות בחדר.

"אתה קצת נסחף, לא?"

זו הייתה מחשבה חדשה ונבונה, ודווקא מדודי, עובד שעד היום לא החשיב כחכם מידי. "אולי הבעיה שלו בכלל לא קשורה לשלך? וגם אם כן, אולי תעזור לו להתמודד אחרת ממה שאתה התמודדת?"

אלי נזכר פתאום בערימות העבודה הזכורות לטוב ובטלפון על שולחן העבודה שלא מפסיק לצלצל.

"קדימה לעבודה!" פנה לפתע בחדות לעבר חדרו. התלבט שנייה, והסתובב חזרה לדודי "תודה". חייך והמשיך בדרכו.

•      •      •

מירי הרימה את הטלפון והורידה.

הערב רד, הילדים במיטות. ושוב ושוב ניסתה להשיג את מכון 'יכולת' כדי לקבוע תור לאיבחון הזה. לא ניסתה להשיג. כן ניסתה…

עצם האיבחון גרם לה לסערת נפש. אף אחד במשפחה שלהם מעולם לא דרך במכוני איבחונים ודומיהם. מה זה אומר עליה כאמא? מה זה אומר על הבן שלה? הנבון והחכם? האם זה אומר שהוא טיפולי? מה קורה כאן?

אלי נכנס הביתה בדיוק באותו הרגע משיעור הבית היהודי לאברכים. כנראה בהשפעת נושא השיעור ('חשיבות השיחה המשותפת והצפת בעיות בבית') החליט לשים קץ לשתיקה בנושא. מספר הטלפון של המכון שהיה על יד הפלאפון הבהיר לו פחות או יותר מה קורה.

הוא נכנס למטבח והכין לשניהם קפה, לאחר מכן תר בארון אחרי 'מזונות' ראויים לשמם. מירי החליטה שלטובת השיחה המשותפת תוותר הערב על הדיאטה.

"לא פשוט, אה?" פתח, ולגם מהקפה. חם מידי ומתוק מידי.

"אני מרגישה תחושת כישלון עמוקה מכך שהבן שלי צריך את האיבחון המרגיז הזה". שיתפה מירי.

"תארי לעצמך שהיינו מגלים אצלו איזושהי אלרגיה והוא היה צריך לעבור בדיקות… גם אז היינו מרגישים כל כך רע?" שאל את שניהם.

"יש בזה משהו. סך הכל רוצים לבדוק כאן מה מפריע לו, הוא הרי ילד כל כך מוכשר…" מירי.

"אבל הטונים והיחס של ההנהלה, כאילו שאם הוא מפריע בכיתה וקשה לו אז נכשלנו כהורים". חשב אלי בקול. "חשבון נפש זה תמיד טוב, אבל ההתקפה שלהם נראית לי מוגזמת. נתאבחן ונראה". השלימה מירי.

"ועוד משהו", כוסות הקפה כמעט הגיעו לסיומן וה'מזונות' הפכו כבר מזמן ל'על המחיה', אבל היה לה עוד משהו חשוב שהיא חשבה שעליה לומר. "אתה יודע, אולי זה נשמע מוזר לומר, כי זה הבן שלנו, אבל נראה לי שנכנסנו עמוק מידי לסיפור".

"עמוק מידי?" הוא אכן הופתע. עמוק מידי? הרי זהו בנם יקירם הנפלא, ציפור נפשם ו…

"שים לב, אתה כבר רואה אותו במצב שבו אתה היית בישיבות",

"מחוץ לישיבות". תיקן בחיוך עצוב.

"שיהיה, ואני כבר בוחנת דרך האיבחון שלו את תיפקודי כאמא. הוא בכל אופן בן אדם קטן ונפרד, לא?" הוא החליט להשאיר את המשפט שלה כסיכום לשיחה. במיוחד שאחת התאומות (הוא מעולם לא הצליח להבדיל ביניהן על פי קולות הבכי…) התעוררה והיוותה אקורד סיום לשיחה.

•      •      •

שבועיים חלפו והיום הגורלי הגיע. האיבחון.

הירידה במדרגות למכון נעשה בחיל ורעדה וברוך, אלוף ההרגשות, שאל "זה כואב הדבר הזה?" הם שוב הסבירו לו שרק ידברו איתו ויתנו לו עבודות לעשות כדי לעזור לו.

משהו התנגש בין המנגינה הרגועה של ההסבר לאווירה שסביבו.

המזכירה חייכה בנחמדות.

והפנתה אותם לחדרון קטן.

המאבחנת ערכה את האבחון, שאלה ומילאה, כתבה והתבוננה. היא הביטה בריכוז במירי. "ערכתם לו בדיקת ראייה?" מירי הנהנה בחיוב. לפני כיתה א' היא תמיד לוקחת לבדיקת ראייה. "כדאי גם שתבדקו את הראייה". המליצה. מירי קבעה תור מיידי, שיהיה. אם כבר הם באווירה של בדיקות ואיבחונים…

•      •      •

"סוף סוף ההורים של ברוך לקחו אותו לאיבחון". סיפר המורה למנהל.

"נו…" ריטלין? קשב וריכוז? תרפיה? הפניה לפסיכולוג?

"משקפיים." זו פחות או יותר הייתה התוצאה. פלוס כמה הצעות לייעול ההקשבה.

"משקפיים"? היו גם אלי ומירי המומים, בדרכם חזרה מהאופטיקה.

זהו?

איפה ההוראה המתקנת? התרפיות? הנחיית הורים? המלצות לתיקון תיפקודם כמשפחה? הנער הנושר העתידי?

"מסתבר שלפעמים צריך להסתכל על בעיות דרך משקפיים אחרות", צחקה מירי,

וברוך השלים: "יש שיחה כזו של הרבי לפקוח את העיניים, לא? למדנו על זה לא מזמן…"

אלי החליט שזו הארה נבונה והוריד את המשפחה בבית כשהוא פונה להמשיך לבית הכנסת. הוא הציץ בשעון. שיעור גאולה ומשיח ממקורות בגמרא, השיעור שהוא מתחמק ממנו כבר שנתיים רק בגלל הגמרא, כבר מתחיל.

"אבא, אתה תמיד כזה עייף בשעות האלו. לאן אתה נוסע עכשיו?"

"לאופטיקה, לפקוח את העיניים…." הצביע לכיוון בית הכנסת, וחייך.