לא. אני יודעת שאני לא יכולה. אני יודעת. תמיד! עוד מהתיכון והמכללה אמרו לנו שצריך לעבוד, לעשות נחת רוח לה', כל השיחות האלה של הרבי שהעיקר זה העבודה למטה בעולם הגשמי. אבל באמת, להיות כנה באמת עם עצמי – אני יודעת שאני לא יכולה.

כן. זאת אני. עם ה'בהמה' הכי גדולה שראיתם אי פעם בחיים, אני פוגשת אותה כל יום. במראה. זאת שאין לה כוח כבר מזמן להעיף מבט על החומש/תהילים/תניא/יום יום/רמב"ם/שיחה/מאמר או כל דבר בגנון. אני שכל יום מחדש מנסה ורוצה שבבית יהיה רגוע, שהילדים יהיו שמחים, שכל הבעיות עם מענדי/דובי/שניאור/לויק יפתרו ובסופו של דבר הכל חוזר- הכעסים, העצבים על הבוקר להכניס אותם לאוטו, להסעות ולאוטובוסים

אני לא יכולה לעשות 'דירה' לה'. אני לא מצליחה לגרום לו נחת! אין לי את היכולות האלה פשוט. אני לא מקימה מדרשה או בית חב"ד ענק לאלפי מקורבים, אני סתם… אישה פשוטה.

****

"אמא" אני שומעת את הקול של חני במסדרון ונאנחת. אין לי כוח. עכשיו זה בטח מבחן עם ציון נמוך שצריך לחתום עליו, עבודה לא פתורה או כמה מאות ועשרות תרגילים של פרבולות, פונקציות, נוסחות שורשים או לא יודעת מה. מה באמת לומדים בכיתה ו'? אני כבר מזמן שכחת באיזה גיל למדתי מה-

"אמא" היא ניערה אותי מהרהורי. "המורה נתנה דף עבודה". כן. דף. עבודה. מה זה קשור אליי? המוח שלי מתחיל לפעול בקדחתנות."אמא" "מה?" "מה עושים פה?? מה אני ממלאה בקושי? זה שיחה כזאת של הרבי, אני גם לא יודעת מה התירוץ ומה ההוראה לפועל. גם חסר לי הריבוע הזה בתרשים. מה עושים?" עם כזאת קדמה אני נאלצת להיאנח שוב ולהתחיל:

****

ידוע שבתורה כל אות וכל תג שקולים ומדודים. אין שום אות מיותרת. אז אם כך- חשבתם פעם למה פרשת הנשיאים (שכל נשיא מביא קורבן משלו. נו… אומרים את זה בשבוע שלפני פסח… ) ולצדיקות מביננו שאומרות חת"ת- אולי שמתם לב שהשבוע ושבוע שעבר אנחנו אומרים בעצם את מה שאמרנו לפני שלוש וארבע שבועות? כלומר, פרשות ויקהל-פקודי הם חזרה על פרשות מטות-מסעי? אז מי שקצת למדה את החת"ת ולא רק קראה יכולה לומר- שבפרשות מטות מסעי- ה' מצווה על בניית המשכן ובפרשות ויקהל-פקודי מתואר כיצד עשו זאת בנ"י. אבל למה היה צריך לחזור על זה שוב? (העיקר שאין רש"י…) לא היה מספיק לומר שבנ"י עשו את המשכן כפי שציווה ה'?

פעם, בשנות התיכון או אולי היסודי (אם אתם זוכרות) למדת בטח איזה שיחה של הרבי על פרשת נשא. שם בעצם הרבי מביא שאמנם כל נשיא הביא בדיוק את אותו קורבן אבל הכוונה והמשמעות הפנימית של הדברים היתה שונה לגמרי. זה לא היה אותו קורבן.

זה בעצם העניין כאן. אמנם כשה' מצווה על בניית המשכן ומראה למשה בהר סיני את המשכן השמיימי והרוחני הוא בעצם אותו משכן חומרי שבנ"י בנו במדבר. אך בעצם שני אלו מקדשות שונים לגמריף"אלה פקוד המשכן, משכן העדות"- שני משכנים.

אף על פי שהמקדש שהראה ה' למשה בהר סיני הוא מקדש הרבה יותר רוחני ונעלה, הרצון האמיתי ש ה' מתבטא דווקא בכך שהשכינה שורה כאן למטה. ההוכחה לכך- מי כשגמרו בנ"י לבנות את המשכן- "ויכס הענן את אוהל מועד".

ומזה אנחנו לומדים הוראה חשובה- לפעמים אנו מזלזלים בכוחותינו וביכולותינו. אדם עלול ומר- מי אני שבכוחי לגרום נחת רוח לקדוש ברוך הוא? מורה לנו התורה שאדרבה, דווקא בזה ה' הכי חפץ, שנעשה לו ית' דירה בתחתונים".

****

אני שומטת את הדף (על השולחן, אל דאגה) בטעות. חני לא כל כך מבינה מה בדיוק קורה לי אני מתחילה להרצות לה והיא מסתכלת עליי במבט של ילדה בת 12: "את מבינה חני?? אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו לא יכולים, שמי אנחנו שנעשה את הרצון של ה'. ה' חפץ דווקא במעשים הפרטיים שלנו, בתוך השגרה האפורה, דווקא אנחנו עושים לה' את הדירה!!!"

(לקו"ש א' עמ' 195)