קנאה היא רגש טבעי המתעורר אצל כל אדם, באשר הוא אדם…

אכן כן, כולנו מכירות את מאמרי חז"ל בגנות הקנאה, יודעות היטב לצטט את הנאמר בפרקי אבות "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כולנו גם מבינות שמהותה של קנאה היא חוסר באמונה, כיון שאם אנחנו יודעים ומאמינים ש"אין אדם נוגע במאומה בחלק המוכן לחברו אף כמלוא הנימה", אז מצד המציאות האמיתית אין מה לקנא – השני לא לקח מאומה ממה שמיועד עבורי. כל אחד מקבל מהקב"ה את כל המגיע לו בדיוק.

מלבד זאת, מהקנאה אנחנו רק מפסידות. החברה שאני מקנאה בה חיה באושר ובשמחה עם מה שיש לה, ומי שמרגישה רע ו'אוכלת את עצמה' זו רק אני המקנאת. כמו שאומר הפתגם: "אדם חי ממה שהוא אוכל, ומת ממה שאוכל אותו"… וכפי מאמר שלמה המלך "קשה כשאול קנאה". כל מי שהתנסתה ברגש הקנאה, יכולה להבין היטב למה.

ובכל זאת, כולנו בני אדם – עם נפש בהמית המנסה לתפוס מקום על חשבון האלוקית שלנו. והקנאה, כמו מידות אחרות היא משהו שעולה לנו בהזדמנויות שונות ובמקרים שונים  מול הצלחות של הזולת ואנו נדרשות לעבוד עליה.

ישנן נוסחאות בתפילה בהן נוהגים לומר בכל יום את תפילתו של רבי אליעזר המובאת בתלמוד ירושלמי, הכוללת בקשה: "ולא תעלה קנאתנו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על ליבנו".

בספר "אורחות צדיקים" מובא שהסיבה לתפילה זו, היא שהתנהגות באופן המעורר אצל השני קנאה, היא בגדר של "לפני עיוור לא תתן מכשול". כלומר, כאשר אדם מתנהג  באופן המעורר קנאה, הוא בעצם מכשיל את הסביבה בכך שהוא גורם לאחרים לקנא. ולכן, יש להתפלל על כך שלא נגרום לאחרים לקנא בנו. והוא מוסיף ומדריך בדרך הראויה: "לכן מידה טובה שהאדם שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי, לא הוא ולא אשתו ולא בניו, וכן לעניין המאכל ושאר עניינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים".

משמעות הדברים היא, שכשם שיש לנו אחריות על עצמנו – להשתדל למגר ולשרש את מידת הקנאה האישית שלנו, באותה המידה יש לנו אחריות כלפי אחרים – להשתדל לא לגרום לעוררות קנאתם. אי־אפשר לעצום עיניים, להתעלם ולומר: 'אם היא מקנאה זו בעיה שלה'. זו אכן בעיה שהיא צריכה לטפל בה, אך גם לך חלק בעניין.

סטטוס מעורר קנאה

ההתפתחות הטכנולוגית בימינו, העלתה את הקנאה לממדים חדשניים. כל־כך קל היום לשתף, להפיץ, להעלות לסטטוס כל דבר חדש שקנינו, כל טיול מאתגר שיצאנו אליו, וכל 'חכמה' חדשה של הילד כשהוא חושף טור שיניים מחייכות… כל־כך קל היום לשתף ולפרסם לכל העולם, וכל־כך התרגלנו שלרוב אנחנו אפילו לא חושבות, זה כבר הפך להרגל, לחיצת כפתור אחת, והופ… שיתפנו. אך, האם עצרנו פעם לחשוב מה קורה בצד השני, מה מרגישים אלו המקבלים את הסטטוסים מלאי הברק שהעלינו? ומה עם אלה שנמצאים כעת בתקופת משבר, וחשים שהעולם כולו סוגר עליהם מכל כיוון?!

"הסטטוסים האלו הם בעיה לא פשוטה!" משתפת אותי רחלי. "את מסתכלת ונראה לך שהדשא של השכנה כל־כך יפה, ירוק, נוצץ וחדש. ואילו אצלך? רק אצלך, הבגדים של הילדים עברו בירושה מאחד לשני, הרכב 'יד שלישית' והטיול המשפחתי האחרון שעשיתם, היה לגינה בשכונה הסמוכה… את מסתכלת, מתפעלת ו…תחושה חמוצה של קנאה מזדחלת לה בתוך הלב – 'אילו הייתי יותר מוכשרת / מוצלחת / חכמה / עם יותר כסף… אילו הילדים שלי היו יותר יפים / רגועים / מוצלחים… הייתי יכולה להיות כמוה. אבל את יודעת שאת לא באמת יכולה להיות כמוה, כך שחוץ מלהרגיש קנאה ולהיות ממורמרת, אין לך בעצם מה לעשות".

נחמה דינה מוסיפה: "בהבנה את יודעת שבאמת שום דבר מזה לא אמיתי. את מקבלת הצצה קלה לרגע בחיים של מישהי אחרת, ונראה לך שאצלה הכל מושלם, אבל את רואה רק רגעים מדודים. את לעולם לא תדעי עם מה היא מתמודדת באמת, מה עובר עליה, כמה קשיים ואכזבות מנת חלקה… את אפילו לא יודעת מה היה שם, בבית של החברה דקה קודם, ומה קורה שם דקה אחרי התמונה המהממת שהיא העלתה… ולא, זה לא  צריך להיות משהו קיצוני. כולנו יודעות שהיום־יום שלנו מורכב מרגעים רגועים יותר ופחות, מדברים שהולכים לנו יותר בקלות, וממה שהולך יותר בקושי. אבל כשאת רואה את התמונות הנוצצות הללו, את מתבלבלת, ולא קל להרגיע את הנפש הבהמית עם הטיעון הזה".

מעבר לבעיות הצניעות הרבות שלא כאן המקום לדון בהן. יש גם מושג של צניעות פנימית, של חוסר החצנה. ממתי כל דבר שאני עושה או קונה חייב להפוך לנחלת הכלל? מדוע אני זקוקה לכל־כך הרבה אישורים חיצוניים מהסביבה, או במילים פשוטות יותר, תשומת לב. על כל רכישה או טיול?

האם עצרתי פעם לחשוב מה מרגישה מישהי שאינה יכולה להרשות לעצמה את הדברים הללו? איזו דקירה של קנאה אני נועצת בליבה? האם חשבתי לרגע על ההשלכות שיכולות להיות לכך על ההתנהלות שלה, על שלום הבית שלה, על חיי המשפחה שלה? אנחנו כחסידות חב"ד אמונות על אהבת ישראל. אז כן, גם זו אהבת ישראל לא לעורר קנאה ותחרות!

ועוד נקודה למחשבה: עבור מי אני חיה את החיים שלי? האם אני חושבת ומשקיעה בבני משפחתי מהסיבות הנכונות? האם אני משקיעה בדברים הנכונים? או שמא נסחפתי קצת במרדף אחר יחס וכבוד מהסביבה, ואני מנהלת את עצמי ואת סדרי העדיפויות שלי לפי כמות התגובות שאקבל?!

חסידות דורשת פנימיות. מה לנו ולהתעסקות בעניינים חיצוניים כל־כך? בלעם הרשע שיבח את עם ישראל, בפסוק שהפך לחלק מתפילת הבוקר שלנו: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל!" משום שראה שאין פתחיהן מכוונים זה מול זה. כלומר, האוהלים במדבר סודרו בצורה כזו שלאף אחד לא הייתה יכולת לראות מה קורה באוהל של חברו, בין השאר למניעת קנאה ותחרות. אז בדורנו, שאפילו לא צריך לצאת מהבית כדי להיות בתוך הבית של השכנה… נשמור על פתח הבית שלנו, על החיים הפרטיים שלנו לעצמנו. נחשוב שבעתיים לפני כל דבר שאנו משתפות ומעלות – האם הוא יביא תועלת, ואיזו תועלת הוא יביא, או שמא סתם יגרום לקנאה, תחרות וכאב לב למישהו אחר?!  הבה נחזור לפשטות עליה חונכנו מדורי דורות ונבחן בעין מבקרת את סוג ורמת השיתוף שלנו.

באדיבות מגזין עטרת חיה