אחד האירועים בפרשה הנו:

מעשה יהודה ותמר
התורה מתארת את השתלשלות האירועים ופותחת בכך שיהודה נמצא במצב נפשי לא פשוט עקב שינוי במעמדו בעיני אחיו שהורידוהו מגדלותו בשל מכירת יוסף לעבד. האחים ראו בסבלו של אביהם והשליכו את האחריות על יהודה. בטענה שאתה זה שיעצת לנו למכרו לעבד, אילו היית אומר לנו טענו האחים להשיבו הביתה לאבא היינו שומעים לך!
יהודה מגיע לבית של 'אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה', ושוכר מקום בביתו כשותף נוסף. יהודה מתוודע לאנשי המקום ומכיר בחורה המתוארת במקרא כך: 'בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי (לשון סוחר) וּשְׁמוֹ שׁוּעַ'.
הוא מתוודע אליה והיא אליו והם מחליטים להקים יחד משפחה. בת הכנעני (סוחר) יולדת שלשה בנים ממנו עֵר, אוֹנָן ו- שֵׁלָה, ואז היא עוצרת מלדת.
הבן הבכור ער גדל ויהודה לוקח לו אישה העונה לשם תמר. ער מסרב להביא ילדים לעולם עם תמר כדי שתמר לא תאבד מיופיה לכן הוא בוחר להשחית את זרעו, ה' יתברך לא אוהב את התנהגותו וער מוצא את מותו בגיל צעיר מאוד. הדבר שב ונשנה גם עם אונן אחיו המייבם את אשת אחיו תמר ונושא אותה לאישה. אונן כמו אחיו מסרב להקים עמה משפחה מאותה סיבה ומשחית זרעו ואף הוא מוצא את מותו.
יהודה שכבר איבד שניים מבניו, מורה לתמר לשוב לבית אביה בתירוץ כי שלה בנו הקטן צעיר מידי בכדי להינשא לה בשלישית, בכך יהודה חושב לדחות את תמר מחשש לאבד גם את בנו השלישי.
ברבות הימים אשת יהודה בת שוע נפטרה, יהודה מתאבל עליה יושב שבעה, ומנסה להמשיך בשגרת חייו. הוא עולה לתמנתה (שם מקום היושב בשיפוע ההר) עם חברו שותפו לדירה חִירָה ה-'עֲדֻלָּמִי להשגיח על גוזזי צאנו. תמר כלתו של יהודה שומעת על כך שיהודה עולה לתמנע, ומחליטה לעשות תרגיל ליהודה, היא ראתה ש- שלה בנו הקטן של יהודה גדל ועדיין לא ניתנה לו לאשה.
היא מסירה את בגדי אלמנותה ומתלבשת בבגדים נאים ובצעיף מכסה היא את פניה לבל יכירה יהודה. היא יושבת על אם הדרך העולה תמנתה. מטרתה להיחשף בפני יהודה כשיגיע לאם הדרך ולבקש ממנו להינשא לשלה בנו.
יהודה אכן רואה אותה אך חושבה לאשה זונה. הוא נוטה אליה מן הדרך ולא מזהה שזו תמר כלתו בשל הצעיף שעטתה על פניה, ושואל אותה האם יוכל להתייחד עמה? תמר שמבינה שיהודה לא מזהה אותה, משיבה לו בשאלה ומה תיתן לי אם אתייחד עמך? ויהודה משיב לה גדי עיזים מהצאן שלי בתמנע. תמר מסכימה אך מתנה זאת בהפקדת ערבון עד שיהודה ישלח לה את גדי העיזים. ויהודה שואל אותה ומה הפיקדון שתרצי שאפקיד בידייך? תמר עונה תן לי כערבון את המטה אשר בידך, (המשמש את יהודה לרעיית צאן ולתמיכה להליכה בהרים), את הטבעת שעל ידך המשמשת חותמת ליהודה (בימיהם היו חותמים עם טבעת עליה היה טבוע שם או דיוקן המעיד על השייכות לאדם החותם את שמו), ואת 'פתילו'-חגורתו (לפירוש הרשב"ם).
יהודה מסכים הם מתייחדים ותמר נכנסת להיריון מיהודה. היא שבה לבית אביה מסירה את בגדיה ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה. יהודה מקיים את הבטחתו לתמר ושולח לה עם רעהו חירה את גדי העיזים שהבטיח לה ולקחת את הפיקדון של יהודה בחזרה, חירה מחפש את אותה אשה שיהודה מסר לו את תיאורה ואת מיקומה ולא מוצא אותה. הוא שואל את אנשי המקום על אותה אשה המכונה במקרא 'הַקְּדֵשָׁה' (על שם שמובדלת ומזומנת לזנות), אנשי המקום משיבים לו שאינם יודעים על קיומה של קדשה באזורם כלל. חירה שב ליהודה ומספר לו את הדברים כהווייתם, ויהודה עונה לו עזוב שהפיקדון יישאר אצלה, מחשש שהדבר יגרום לו נזק ויצא לו שם רע. אם תמשיך לחפשה מסביר יהודה לחירה יתוודע הדבר ברבים ויגרום לנו ביזיון מכך, עשינו את שלנו ניסינו לאתרה ללא הצלחה אין עוד מה לעשות..
לאחר שלשה חדשים עוברת לה השמועה שתמר כלתו של יהודה בהיריון, משמעות הדבר שתמר זנתה מכיוון שכל עוד לא נתייבמה על ידי אח בעלה אסורה להינשא או להתייחד עם איש.
חשוב להדגיש שהקשר בין יהודה לתמר כלתו היה על בסיס נישואין ואין שום איסור בקשר ביניהם, שכן לפני מתן תורה מצוות ייבום חלה לא רק על אח הנפטר אלא גם על האב.
יהודה שומע על כך ומבין את חומרת המעשה, על פי דין תורה היא בת כהן שזנתה אמורה להיות נידונה למיתה בשריפה (בזמן בו חלו עונשי ארבע מיתות בית דין).
יהודה נאלץ להסכים לכך ובצער רב תמר כלתו מוצאת לשריפה ואז קורא דבר מדהים: תמר שולחת לחמיה יהודה את המטה, החותמת והחגורה אותם הפקיד בידיה כשנתייחד עמה, בכדי לנסות למנוע את מותה ואת מות העוברים שבבטנה, הסתבר שתאומים בבטנה.
תמר בוחרת שלא להפנות אצבע ישירה כלפי יהודה, היא בוחרת לרמוז לו דרך הפיקדון שהופקד אצלה בכדי לא לביישו, אם יודה אמרה תמר מוטב הדבר ואם לאו אעדיף להישרף מאשר להלבין את פניו ברבים!
המקרא מבטא זאת דברי תמר בצורה מושלמת: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה."
יהודה מקבל את המשלוח ומזדעזע, אכן חפצים אלו הם שלו, משמעות הדבר שתמר הרתה ממני! יהודה בוש ונכלם ומיד מודה אכן שלי הם ותמר כלתי הרתה לי.
יהודה לא מסתפק בכך: הוא מודה ומתוודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה."
תמר יולדת תאומים, המיילדת ממהרת לקשור חוט שני על ידו של התינוק שהוציא יד אחת החוצה לאות וזיהוי שהוא הבכור. מיד לאחר מכן הוא השיב ידו פנימה ואחיו התאום דחק לצאת החוצה, לכן נקרא שמו פרץ (על שם שהתפרץ לפני אחיו שכבר הושיט ידו החוצה), לאחר מכן יצא אחיו עם חוט השני על ידו בשלמות ונקרא שמו זרח.

מסירות נפשה של תמר להוריד נשמה גבוהה לעולם!
הסיפור עם יהודה ותמר לא מותיר עין יבשה, הוא מעורר סערת רגשות עזה פנימה לאור התרחשויות המטלטלות אותן הוא נושא בחובו, הוא מעלה תהיות רבות ומעורר למחשבה עמוקה מה בדיוק קרה שם?
מפרשי המקרא והמדרשים על התורה מתארים את תמר כאמיצה, עקשנית (בצד החיובי של העקשנות) וכבעלת מסירות נפש ממש לאור מעשיה הנועזים.
מה באמת עומד מאחורי מעשיה? מדוע סיכנה עצמה בצורה כל כך מוחשית? מדוע בחרה שלא לבייש את יהודה גם במחיר של לשלם בחייה?
המפרשים והמדרש מגלים שתמר הכירה וידעה שמזרעו של יהודה עתיד לעמוד מלך המשיח מושיען של ישראל, מרגע זה ואילך היא עושה כל אשר ביכולתה שהיא זו שתזכה להיות האמא של מושיען של ישראל וכן זכתה שמזרעו של פרץ יצא דוד מלך ישראל, הנחשב לראש מלכי בית דוד עד ביאת משיח צדקנו!
אבל מדוע נשמה כל כך גבוהה צריכה לרדת לעולם בדרך כל כך קשה מטלטלת ותמוה?
ההסבר לכך, נעוצה במשל אותו מתאר האדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון השישי מבין שבעת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם), חבורה של אנשים חצתה מדבריות בצוותא, במהלך המסע הבחינו שיש ביניהם מישהו שגונב מיתר בני החבורה, אך לא הצליחו לאתר את הגנב. בסיום המסע ניגש הגנב אל העשיר שביניהם, והתוודה בפניו שהוא הוא הגנב, אך שאלה הייתה לו לעשיר, איפה הצליח העשיר להחביא את הכסף שלו מפני הגנב? ענה לו העשיר: שמתי לב אליך כבר מתחילת המסע וראיתי כמה ממעשיך שעוררו בי חשד, ולכן בכל פעם החבאתי את הכסף בגבך, כי הבנתי, ששם ודאי לא יעלה בדעתך לחפש.
כך גם בנמשל, נשמה גדולה צריכה לרדת לעולם, הדבר מעורר למעלה התנגדות עזה מצד כוחות הטומאה והרשע שאינם ששים לרדתה של נשמה גבוהה וקדושה לעולם. ומנסים בכל כוחם מתנגד למונע את ירידת הנשמה. מה עושה הקב׳׳ה? מוריד נשמה זו בדרך לא דרך, בדרך עקלתון וחתחתים, מקום שם השטן לא מחפש נשמות גבוהות, וכך מפלסת לה הנשמה דרך לרדת לעולם הזה ולבצע את שליחותה.

הכרה הדדית סובייקטיבית וחוסר הכרה משמעותה והשלכותיה על האדם:
אך עדיין מה עומד אחרי מעשיה האצילי של תמר שלא לבייש את יהודה גם במחיר של לאבד את חייה בצורה כל כך טראגית עם שני עוברים בבטנה?
לשם כך נקדים את משמעותה של ההכרה כפי שמתוארת בספרות הטיפולית.
הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).
ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ) – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.
הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.
הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.
כשאדם לא זוכה להכרה הוא מחפש אותה בכל דרך אפשרית ובכל אופן אפשרי גם אם הוא מעוות. הסביבה לא בהכרח תבין את המשמעות ואת הסיבה, ויתכן שגם האדם עצמו לא ממש יבין את משמעות מעשיו והתנהלותו במרחב האישי והבין אישי, כי כשהאדם זקוק להכרה הוא פועל ומונע ממקום של צורך נפשי עמוק לזכות ב-'חמצן' של החיים ושמו הכרה!

הדרך להכרה והכרה הדדית עוברת בהכרה במי שאמר והיה העולם והעניק לאנושות כולה את המתנה הנפלאה ושמה הכרה:
כשתמר מבינה כי כלתה אליה הרעה היא פונה בניסיון אחרון אל יהודה בבקשה ותחינה כפי שמתאר זאת המקרא: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה."
ורש"י על אתר מפרש כך את הפסוק:
הִוא מוּצֵאת – לִשָּׂרֵף.
וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ – לֹא רָצְתָה לְהַלְבִּין פָּנָיו וְלוֹמַר: מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת אֶלָּא לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ .אָמְרָה: אִם יוֹדֶה מֵעַצְמוֹ – יוֹדֶה. וְאִם לָאו, יִשְׂרְפוּנִי וְאַל אַלְבִּין פָּנָיו. מִכָּאן אָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים) .סוטה י' ע"ב.(
הַכֶּר נָא – אֵין "נָא" אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: הַכֶּר נָא בּוֹרַאֲךָ (שם) וְאַל תְּאַבֵּד שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת.
הכרה אמיתית עוברת בהכרה במי שאמר והיה העולם. אדם החש מחויב לעולם אותו ברא הבורא ברוך הוא, לצורך לשמר אותו ולקיים אותו על פי רצון ה', להוסיף ולהרבות אור וטוב בעולם על ידי הנהגה אנושית ומוסרית, מכיר גם בקיומם הסובייקטיבי של הברואים בעולם כולו ללא יוצא דופן! זאת משום שגם הם מעשי ידיו של ה' יתברך, והוא מחויב להם בדיוק כפי שהוא מחויב לכל דבר אותו ברא ה' בעולם ומקיים אותו בטובו הגדול וברוב חסדיו!
תמר יודעת שיהודה הנו ישר במעשיו והנהגותיו והוא איש ירא אלוקים. תמר פונה אל מקור ההכרה הסובייקטיבית הראשונית לה זוכה כל נברא על ידי הבורא יתברך, בעצם ירידת נשמתו לעולם. ומשם היא מנסה לעורר את לבו ורחמיו של יהודה עליה.
יהודה מיד מזדעזע, ומשיב: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה."
ורש"י על אתר מבאר כך את הפסוק: צָדְקָה – בִּדְבָרֶיהָ.
מִמֶּנִּי – הִיא מְעֻבֶּרֶת (אונקלוס). וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ, שֶׁיָּצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים (סוטה י' ע"ב (לְפִי שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, גָּזַרְתִּי שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּהּ מְלָכִים, וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה גָּזַרְתִּי לְהַעֲמִיד מְלָכִים בְּיִשְׂרָאֵל.
כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ – כִּי בְּדִין עָשְׂתָה, עַל אֲשֶׁר לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְּנִי.
והרמב"ן ז"ל פירש: צדקה ממני – יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכוונה למצוות יבום, וזהו שאמר כי על כן לא נתתיה לשלה בני, כלומר נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו.

קיום רצונו של בורא עולם על ידי הנברא איננה יכולה לבוא על חשבון עלבונו של נברא אחר תהיה המטרה נעלית וקדושה ככל שתהיה!
יהודה ער לקולה של תמר ומבין את טעותו. הוא אכן מודה ומתוודה שלא העניק לתמר את ההכרה הסובייקטיבית אותה בחר ה' יתברך להעניק לתמר. את הזכות להעמיד דור ישירים שמהם יעמדו מלכי מבית דוד. יהודה מבין את גדלותה של תמר וברמז העבה אותו היא מעבירה לו דרך הפיקדון שהעבירה לו.
הסובייקטיביות אותה ניסתה להשיג במעשיה איננה בכדי להציל את חייה, היא חושבת אך ורק על הרצון האלוקי לדאוג להמשך זרעו של יהודה שעתיד להעמיד דור של מלכי בית דוד עד ביאת משיח צדקנו. תמר דרך פנייתה ליהודה 'הַכֶּר נָא בּוֹרַאֲךָ', עסוקה רק בדבר אחד, כיצד להביא לידי פועל את רצון ה' יתברך ולהמשיך את זרעו של יהודה דרך ילדיו. מילים אלו מזעזעות את יהודה, יהודה מבין שתמר כלתו מגלמת אישיות אצילת נפש, יהודה מכיר בכוונתה הטהורה של תמר להעמיד דור ישרים מבורך ממנו ומזרעו, דור שיעמיד את מלכי בית דוד לדורותם עד ביאת משיח צדקנו.
זו הסיבה שתמר בחרה שלא לבייש את יהודה גם במחיר של איבוד חייה האישיים! תמר מבינה היטב שרצונה וכוונתה טהורה וקדושה, אך היא יודעת שהדרך להמשיך לעולם קדושה ולקיים את רצון ה' איננה יכולה להתקיים בשום צורה שהיא אם על ידי כך היא תעבור על ציווי ה' שלא להלבין פני אדם ברבים!
תמר באצילות נפשה בוחנת ובוררת באופן ברור ומוחלט את צעדיה והתנהלותה בכל שלב. תמר יודעת ומבינה היטב את גודל וחשיבות המעשה האצילי והקדוש אותו בחרה לעשות – העמדת מלכי בית דוד. יחד עם זאת תמר מבינה שהדרך לקיים את רצון ה' בעולם בעשיית מעשה טהור, קדוש ואצילי ככל שיהיה חייבת להתבצע על פי רצון ה' לאורך כל הדרך, ואם ישנו מכשול באמצע הדרך בדמות פגיעה והלבנת אדם ברבים בטח אם מדובר בחמיה זה לא בא בחשבון מבחינתה. היא לא תעבור על הציווי של הלבנת פני אדם ברבים בשום אופן, גם אם זה דורש ממנה לוותר על חלומה להעמיד דור ישרים שממנו יצאו מלכי בית דוד, ויתרה מזו גם אם זה יבא על חשבונה האישי והיא תיאלץ לשלם על כך בחייה ובחיי העוברים אשר בבטנה!

המאמר נכתב באדיבות מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה ע"ה