היום האחרון של השבעה. הבית מלא באנשים טובים שבאים לנחם ולעודד. פה מילה טובה, שם חיבוק, חיזוק צחוק ובכי משמשים בעירבוביא. מדהים עד כמה כולנו מחוברים. אנשים ששכחתי מהם לגמרי פתאום הופיעו ובשיא הטבעיות יושבים כאילו היו בני בית.

ואז מגיע הרב יצחק גנזבורג ומבקש מהמשפחה להיכנס לחדר במטבח, שם במעגל של חברי המשפחה הקרובים ביותר הוא מסתכל בעיניים חודרות על כל אחד ואחד מאיתנו.  שקט… הנוכחות שלו חזקה ועוצמתית, הוא יושב מולנו ושותק. לידו יושב הרב גלוכובסקי מצונף משהו… נועץ עיניים ברצפה, ולפתע מרים את הראש ואומר: ״יש מצבה מאבן משיש דומם, אבל יש מצבה חיה וזה אתם! הילדים שלו ממשיכי דרכו, גם אני קברתי אבא והיתה לי את ההרגשה שחלק ממני נקבר ביחד עם אבי, אבל החלטתי שאני מעדיף שחלק ממנו יחיה איתי ודרכי. היה לכם אבא נהדר…", והרב פרץ בבכי.

שוב שתיקה חזקה, עשרות אנשים נדחפים לחדר ושקט. ״אבא עלה למעמד נעלה יותר כדי להביא גאולה, אבא שלכם זה חיל בית דוד״, אומר הרב גנזבורג.

מה עושים? אנחנו שואלים, איך גורמים לגאולה להגיע?

הרב גלוכובסקי אומר: כל פעם שיש לכם שאלה תשאלו את עצמכם ״מה אבא היה אומר?״

אחי אבי אומר: אבא היה רוצה לעשות שינוי ולפעול אחדות בחבד ובכלל.

מפה לשם מתחילה התוועדות סוערת על הצורך באחדות כדי לפעול גאולה.

אחי יוסי אומר: אנחנו דומים לקבוצת כדורגל שנמצאת בחדר הלבשה ומתווכחת אם החולצה צריכה לשבת כך או אחרת, בתכלס השחקנים במגרש יש להם מטרה אחת, להבקיע גול ומשחק משחקים ביחד, את אף אחד זה לא מעניין חילוקי הדעות הטיפשיים האלה… אבא התחיל לאחד את הקרעים, פתח לנו את הפתח ועכשיו אנחנו יכולים!

ההתוועדות עוד היתה ארוכה אבל אני את המסר שלי לקחתי לעצמי.

השינוי מתחיל בפנים, אם אני רוצה לגרום לאחדות מחוצה לי אני צריכה לבוא ממקום בריא, יותר פירגון, פחות אגו, יותר הערכה, פחות ביקורת, יותר טוב פחות רע. חשבתי על זה שלאחרונה הקמתי מרכז שנקרא מדרש לאה וזה מקום שרק מאחד זרמים אנשים ורעיונות, ואני מקבלת על עצמי מכאן ולהבא בלי נדר למצוא את הנקודה היפה בכל זרם, למרות גאוות היחידה שיש בתוכינו צריך להבין חב״ד לא יותר טובה מאף אחד, ועם ישראל, היופי האמיתי שלו זה דווקא ריבוי הצבעים והגוונים. לנסות כל הזמן מצוא את המכנה המשותף והמחבר ולאהוב כל אחד, ולהגיד את זה, זה חשוב… זו דרכו של הרבי לעודד לשבח למצוא את היפה בכל דבר.

אין לך דבר העומד בפני הרצון ויפה שעה אחת קודם. דווקא עכשיו כשיש רצון של הקליפה ללבות ולעודד את ההפרדה בין דתיים לחילונים, בואו נתחיל מבפנים. לפרגן, לתת מקום, להפסיק לפחד!!

תודה לך אבא שפרצת לנו את הדרך, אני מבטיחה לך שאנסה והלוואי ואצליח להביא גאולה – קודם כל פרטית והלוואי ולעולם כולו.

כזה היית אבא, בתוך מחלה ששוב ושוב לוקחת עוד חלק ועוד יכולת, משתלטת לאט ובשיטתיות על כולך, תמיד ראית את חצי הכוס המלאה, לא הפסקת לומר שהמחלה בשבילך היא מתנה. בשנתיים האחרונות התחלת לחיות באמת. גילית את החברים שלך, את המשפחה את כל האהבה והערצה סביבך כמו בפיצוץ של הר געש התפרצו ממך כוחות אדירים. הטרפת את כולנו ובנית צבא של חיילי אור סביבך, כל רגע איתך היה קסום ופנימי ומשנה תפיסת עולם.

אתמול אמר לי ילד צעיר אלוף הטניס בארץ שהגיע לנחם, שאמרת לו ״אף פעם אל תנסה להיות טוב יותר ממי שמולך, תנסה להיות יותר טוב מעצמך״. משפט כזה חכם שאפשר לחיות איתו כל החיים.  יום אחד בחייך זה כמו שנה אצל כל אחד מאיתנו. משפט אחד שלך זו תורה שלימה.

נכנסתי אתמול לחדר שלך ואתה שם. הנוכחות שלך כל כך חזקה אי אפשר לטעות ריח ממכר של סיגרים, עץ עמוק והריח שלך. כמה כסף הייתי נותנת רק כדי להחליף איתך עוד מילה, לתת לך עוד נשיקה על המצח, לקבל ממך עוד עידוד עוד חיוך. הזמן כאילו קפא, והגעגוע…

נגעת בכולם, נכנסת עמוק לתוך הלב ולא תצא משם על כך מהר.

בשבילי אתה לא רק אבא, אתה החברותא, אתה המנטור, חבר נפש, והמשפיע הרוחני. בזכותך יש לי אהבה לרבי ולחסידות, רצון לעשות טוב, יכולת ראייה מרחבית, רוגע שלווה ובעיקר אמונה וביטחון.

כמו שאני מכירה אותך, אתה אינדוידואליסט צבעוני מלא כריזמה והומור, תזיז שם את העניינים למעלה ביחד עם רמי ועוד כמה חברים טובים שעלו לפניך.

איך מישהי אמרה לי: אין לנו מושג מה זה החיים בלי מוטי גל… זה כמו סרט בטלויזיה שהוציאו ממנו את הצבע ונשאר רק שחור לבן.

אבא, תן לנו כח להמשיך את מפעל החיים שלך, לזרוע אמונה באלפי לבבות יהודים, להגדיל את השליחות ולהמשיך את דרכך הכל כך מיוחדת.

אתה לא מסוג האנשים שאוהבים שמאלץ וגעגוע אבל מה לעשות אנחנו רק בני אדם… אני מרגישה שאותם האנשים שמגיעים לנחם צריכים נחמה בעצמם, והנחמה הכי גדולה זה לקחת אותך איתנו, להמשיך בכל הכח ולתת.