שליחות שנולדה מזעקת שבר של עם שלם
השבוע אנו מתחילים בשעה טובה לקרוא בספר שמות בפרשת שמות.
אחד האירועים המכוננים המתוארים בפרשה זו הנו המפגש של משה רבינו עם המחזה האלוקי הנגלה לו בסנה המראה הנפלא של "הסנה בוער ואיננו אוכל" (שמות ג' פסוק ב).
ה' יתברך מזמין את משה למפגש במדבר ובדרך פלאית הוא בוחר להתגלות אליו מתוך שיח מדברי טיפוסי קוצני קטן ונמוך העונה לשם 'סְּנֶה', שחלק מהמפרשים מזהים אותו כמקום בו שוכן הר סיני הרמוז בשם סְּנֶה' (הרמב"ן, האבן עזרא).
מפגש זה נועד לגייס את משה רבנו לשליחות הגדולה והחשובה להוציא את בני ישראל (על שם יעקב אבינו ששמו הוסב לישראל, לאחר המאבק עם שרו של עשיו) ממצרים ולהפוך אותם מעבדים לפרעה לעם של ה' יתברך.
רוחות חדשות מנשבות במצרים, שעבוד קשה ואכזרי פוקד את עם ישראל לאחר פטירתו של יוסף המשנה למלך מצרים, גזירות איומות ונוראות נחתו על ראשם.
כפי שמתואר במקרא: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.
שעבוד עם תמים שהחל בפה רך הנגזר מהמילה: 'פָרֶךְ' כמו שכתוב: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ"(שם א', י"ג). והפך לסיוט של בני ישראל.
בני ישראל נתונים מבוקר ועד ערב לעבודת פרך שמטרתה כביכול בניית ערים לאוצרות של מצרים פיתום ורעמסס, אך המטרה המוצהרת הייתה שליטה על בני ישראל וכפיפתם תחת שלטון מצרים, כל זאת בשל הפחד והחרדה שבני ישראל יתרבו ויערערו על שלטון הבלעדי של מצרים ככזו ששלטה בכל חבל אסיה.
עבודות פרך אלו גבתה קרבנות רבים בדמות תינוקות שנרצחו והושלכו ליאור של מצרים 'נהר הנילוס' בגזירת פרעה כפי שמתואר במקרא: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". גברים הוכו עד זו דם ומוות בכל יום, נשים נאנסו, והזוועות הרבות עוד רחוקות מלתאר את כל מה שהתרחש שם..
בתוך כל זה בני ישראל מוצאים רגע קטן ודל להיאנח מהעבודה לאחר חוליו בצרעת של פרעה מלך מצרים, וזועקים אל ה' בכוחותיהם האחרונים ומתחנים לישועה מהתופת הנוראית אליה הושלכו..
כפי שמתואר בפסוק: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שם ב', כ"ג).
. "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרָיִם – נִצְטָרַע, וְהָיָה שׁוֹחֵט תִּינוֹקוֹת יִשְׂרָאֵל וְרוֹחֵץ בְּדָמָם" (רש"י על אתר)
ה' יתברך רואה ושומע את סבלו העז של בניו ומחליט שזה הרגע הנכון לגאול אותם ממצרים.
הסיבה לכך נעוצה בזעקת בני ישראל העולה מלבם, זעקה פשוטה מתוך הכאב העצום בשל קושי השעבוד כפי שמפרש האורח חיים הקדוש: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה"- מן העבודה פירוש, לא שצעקו לאל שיושיעם אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו.
ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" פירוש, מצער העבודה. "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם"- פירוש, הרמת קול כאבם.
לרגע הזה חיכה ה' שהזעקה לגאולה תגיע מבני ישראל ומאותו רגע העלילה מקבלת תפנית חדה כפי שמתואר בכתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים."
ורש"י על אתר מבאר: וַיֵּדַע אֱלֹהִים – נָתַן עֲלֵיהֶם לֵב וְלֹא הֶעֱלִים עֵינָיו מֵהֶם.
מה שגורם לכך ש-ה' יתברך מגייס מיד את משה ומכין אותו כאמור למפגש עם פרעה במטרה אחת ויחידה לגאול את בני ישראל ממצרים.
כפי שמתואר במקרא השתלשלות האירועים: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה." (שם ג', א-ד).
המפגש מתנהל כאמור במרחב הפתוח במדבר סיני סמוך להר סיני, האווירה מתוחה ורצינית בשל חשיבותה הרבה. המפגש מתארך בשל עקשנותו של משה רבנו בענוותנותו הרבה בטענה שאיננו מתאים לתפקיד ושמישהו מתאים וראוי ממנו יבצע את השליחות כבדת המשקל הזו. עד שלאחר מאמצים חוזרים ונשנים משה רבנו נאות לקבל על עצמו את השליחות.

התגלותו של מנהיג:
אבל הסאגה במפגש הזה עוסקת לא רק בשליחות להוציא את עם ישראל ממצרים, אלא לא פחות בשאלת תפקידו של משה רבנו עלי אדמות. משה רבנו מסמן את אישיותם של רועה ישראל לדורותיהם, שחיו את חייהם בהתבודדות ונמנעו מלבוא במגע עם הציבור לאורך שנים עד שקיבלו פנייה שבאה כאות וסימן שהגיע הזמן להתגלות במקרה של משה רבנו בהתגלות במחזה אלוקי, במקרה של דוד מלך ישראל בשמואל הנביא המושח אותו למלך על עם ישראל, במקרה של רבי ישראל בעל שם טוב הדבר נעשה על ידי רבי אדם בעל שם טוב מנהיג הצדיקים הנסתרים שגילה לו את שרש נשמתו ואת תפקידו בעולם.
"וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ"!
התגלות ה' יתברך למשה רבנו בסנה באה בכדי לתת ביטוי לכמה עניינים הנרמזים בסנה דווקא.
ראשית ה' יתברך רוצה לעורר ולמשוך את תשומת לבו של משה רבנו למראה לא שגרתי ויוצא דופן זה של אש בוערת בשיח קוצני שאיננו מכלה כתוצאה מבערה זו. ואכן משה נמשך למקום בכדי להבין את התופעה הפלאית הזו.
שנית: התלמוד מתאר שיח בין רבי יהושע בן קרחה לבין אדם מאומות העולם: "שאל אחד מאומות העולם את רבי יהושע בן קרחה מה ראה הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה." במילים אחרות ה' יתברך נמצא בפרטים הקטנים בכל מקום (עולם) בכל זמן (שנה) ובכל סיטואציה (נפש) (מדרש רבה ה', ב).
הסבר נוסף נתן לכך אדמו"ר הזקן (מיסד שיטת חסידות חב"ד לדורותיה) סנה מבטא את ההבדל שבין עצים הנותנים פירות פרי לבין השיח הפשוט זה שאיננו נותן פירות, מטפורית הוא רומז להבדל שבין תלמידי חכמים הנמשלים לעצי הפרי לעומת פשוטי העם אלו המשולים לעצים שאינם נותנים פירות.
וכך הסביר אדמו"ר הזקן: ה' יתברך נגלה למנשה בסנה דווקא בכדי לבטא את הקרבה והחיבה היתרה של ה' דווקא לפשוטי העם העושים רצון קונם בתמימות וברצינות הלב ללא שום טובת הנאה גם לא טובת הנאה רוחנית בדוגמת עונג רוחני מהתורה ומצוותיה בדוגמת תלמידי החכמים, אלא קשר פשוט ללא תנאי המעוגן בקשר אמיץ ובלתי משתנה. זוהי הדרישה ממשה רבנו קרב את פשוטי העם שעבודתם התמימה חביבה לפני יותר מעומק לימודם של תלמידי חכמים.
ה' יתברך סוקר בפני משה את מצבם הקשה של בני ישראל ומספר לו על התכנון להוציא את בני ישראל ולהביאם לארץ המובטחת.
כאמור אשר משה רואה את המחזה האלוקי הוא מגיב כך: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה". (שם פסוק ג')
רש"י מבאר את המילים אסורה נא וכותב כך: "אָסֻרָה נָא – אָסוּרָה מִכָּאן לְהִתְקָרֵב לְשָׁם".
בכדי להבין את משמעות הפסוק ודבריו של רש"י אציג בפניכם מושא מאלף מהאדמו"ר השישי של שושלת חב"ד לדורותיה רבי יוסף יצחק שניאורסאהן לפרשת ה-'סנה הבוער'
וכך כותב הריי"צ: "להגיע לדרגא של של שלימות בהשכלה יכול רק המתבודד. אדם כזה הפרוש מהעולם ומלואו ומשעבד כוחות וחושי נפשו להשכלה-מגיע לשלימות הנעלה ביותר של ההשכלה.
משה רבינו כשהיה רועה צאן, עמד בדרגה הגבוהה ביותר של מתבודד, ומכיוון שראה את האור האלוקי אמר: "אסורה נא ואראה- אסורה מכאן להתקרב לשם" זוהי שאיפתו של מתבודד.
והתשובה מלמעלה הייתה: " של נעליך מעל רגלך"- עבודת המתבודד דרגתה גבוהה, ברם ישנה מדריגת עבודה נעלית וגבוהה יותר מאשר מדריגת העבודה של מתבודד ובדרגא גבוהה ונעלית זו ישנו גם כן התוכן הפנימי של "אסורה נא מכאן להתקרב לשם".
אמנם בכדי להגיע ל"אסורה נא מכאן להתקרב לשם" של מדריגה נעלית זו חייב להיות מקודם "של נעליך מעל רגליך".
כלומר: ההכנה ל"אסורה נא מכאן להתקרב לשם" בבחינה נעלית זו כרוכה ביכולת להינתקות ממה שמבין השכל ושעבוד עצמי מוחלט למה שגבוה ונעלה מהשכל. עד כאן מדברי הרבי הריי"צ.
בכדי להבין את הקשר של הדברים נקדים לתאר את המעמד בו היה נתון משה רבינו עד עתה ומה נדרש ממנו בהתגלות האלוקית אליו במעמד 'הסנה הבוער'.
המצב הנפשי והעיסוק בו היה נתון משה רבינו עד לקריאתו לדגל לגאול את ישראל ממצרים הייתה רועה צאן. קרי-התבודדות מהעולם והתעלות עצמית מחוץ למרחב הפיזי והשהייה בקרב בני אדם, וברגע אחד משה נקרא לדגל ומצווה להיות מנהיג דגול המסור ונתון לענייני הכלל תוך עזיבת ההרגלים האישיים וויתור על השלימות האישית כשלנגד עיניו משימה אחת ויחידה להוציא את בני ישראל ממצרים.
משה בטבעו איננו חפץ כלל בתפקיד זה ומבטא זאת בשיח עם ה' יתברך במחזה בו התגלה אליו בסנה. משה מצד טבעו עסוק בלעבוד את ה' בדרכו שלו בהתעלות מענייני העולם בדרך להגשמה עצמית. הוא לא פנוי ואיננו מעוניין בתפקידים ציבוריים, בטח שלא כמנהיגם של בני ישראל. הוא מנסה לחמוק בכל דרך מהטלת השליחות עליו, אבל ה' יתברך שרואה ללב ולא רק לעין מכיר באופיו הייחודי והמנהיגותי של משה רבנו הרועה את צאנו של חמיו יתרו כהן מדין דרכה מתגלה האישיות האנושית הגדולה והדגולה החומלת על שה רך בשנים שנמלט מהעדר ומשה רבנו דולק אחריו במדבר בחום הגדול בניסיון להשיבו לעדר, מרדף שמסתיים בחיוך גדול הנפרש על שפתותיו של משה רבנו עת התגלה בפניו נווה מדבר אליו חש הטלה הקטן במטרה להרוות את צמאונו.
משה רבנו נבחן במבחן המנהיגות כמו יתר רועי ישראל ברעיית צאן. ומוכיח עד כמה ראוי הוא להיות רוען של ישראל.

אמפתיה לעומת הזדהות:
על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל אומרת התורה (שמות ב, י”א): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו."
על מילים אלו כותב רש”י: וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם. כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי של האדם יותר מכל אברי הגוף. די במאמר חז”ל: "העין רואה והלב חומד", בכדי להבין את עצמת איברים אלו בגוף האדם המשקפים כאמור את המימד הרגשי של המין האנושי ה-’אדם’ לטוב ולמוטב.
משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך ‘נותן עיניו ולבו’ המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.
דבר נוסף ומשמעותי שמלמד אותנו משה הנה הדרך הנכונה לחבור לרגשות הזולת.
הספרות הטיפולית מתייחסת להבדל שבין הזדהות לבין אמפתיה.
הזדהות: הנה חבירה רגשית לסבלו ולמצוקתו של הזולת תוך התערבבות רגשית שלא מותירה אפשרות לעזור לזולת, מכיוון שהמזדהה נבלע בתוך החוויה הרגשית של הזולת.
לעומתה אמפתיה: הנה היכולת להבין ולהרגיש את סבלו מצוקתו (ולהבדיל לשמוח בשמחתו) של הזולת מבלי לבטל את מציאותי כסובייקט על מנת לאפשר לעצמי להגיש סיוע מתוך מרחב מאפשר. משה מלמד אותנו איך אפשר מצד אחד לחבור נפשית רגשית למצוקה של הזולת עם כל המהות והכוחות שלנו עיניים ולב. אך מצד שני מלמדנו שהלב והעיניים נועדו על מנת לדעת ולראות את הזולת ואת סבלו, אך לא להחליף את סבלו בהתערבבות רגשית המבטלת את האפשרות לעזור לו. את זה מבטא רש”י במילים נתן עיניו ולבו להיות מיצר ‘עליהם’: כאשר אתה חש את הזולת בכך שאתה נותן עינך ולבך עליו, ולא במקומו אלא יחד אתו אתה מאפשר את מציאותו ובכך גם את האפשרות שהוא יוכל לצאת ממצבו ולעצמך אתה מאפשר לעזור לו.
את הסיפור הבא מספרים על הרבי מהר”ש – רבנו שמואל, האדמו”ר הרביעי בשושלת אדמו”רי חב”ד לדורותיה אשר בעת שקיבל אנשים ביחידות היה מחליף בגדים שוב ושוב. כעבור זמן קצר מאז החלה היחידות היה מבקש משמשו שיביא לו בגדים חדשים להחלפה. באחד הפעמים יצא המשמש מן החדר כשהוא נושא את בּגדיו ספוגי הזיעה של הרבי ומלמל לעצמו “מדוע מזיע הרבי כל-כך, מדוע זקוק הוא בכל שעה לבגדים חדשים ויבשים?” שניות ספורות לאחר מכן עמד הרבי בפתח החדר ואמר לשמשו: “אינך מבין מדוע עליי להחליף את בגדיי מדי שעה? אין לך אף שמץ של הבנה ביחס לעבודתי. בשעה האחרונה נכנסו עשרים אנשים ליחידות. כדי שאוכל לייעץ לכל אחד ואחד הרי עליי ‘לפשוט’ את אישיותי ואת נסיבותיי, ו’ללבוש’ את אישיותם ואת נסיבותיהם של הנכנסים אלי ולאחר מכן לשוב וללבוש את בגדיי כדי שאוכל לייעץ להם, האם ניסית אי פעם להחליף את בגדיך ארבעים פעם בשעה?”
תפקידו של מנהיג משפיע לנסות לחבור למושפעיו ולהולכים בדרכיו ממקומם, מתוך אמפתיה מוחלטת מצד אחד, ומצד שני בזהירות מהזדהות העלולה לשתק את תפקודו של המושפע ולהותיר אותו תקוע במצבו ואף ‘לשקוע’ יחד אתו במצבו.

'לפתח אזני ארנבת' לשמוע את המסר שהזולת רוצה להעביר:
אחד המושגים שטבע הפרופסור ד”ר ארווין ד’ יאלום בספרו ‘מתנת התרפיה’ (יאלום 2002) הנו בשימוש הנעשה בטיפול ב-‘כאן ועכשיו’ כלומר: שימוש במידע העולה בין המטפל למטופל על פי שקורה ביננו כאן ועכשיו מבלי לחפש אחר אירועים מקדימים בחייו של המטופל, פשוט להיות אתו כאן ועכשיו בהווה ומשם לחבור לעולמו של הזולת ולצרכיו.
הדרך היצירתית לשימוש ב-‘כאן ועכשיו אומר יאלום (שם) הנה’: ‘לגדל אזני ארנבת’.
כלומר: להיות ער וקשוב לsubtext (טקסט סמוי, מסר מבין השורות). מה המסר אותו מעביר אלי הזולת בדיבורו, בהתנהגותו ובהתנהלותו מולי.
מה המסר שהזולת רוצה שאשמע ולא מה המסר שאני שומע.
מה המסר אותו רוצה הזולת להעביר לי ולא מה המסר אותו אני רוצה להעביר.
השימוש ב-‘כאן ועכשיו’ דרך גידול ‘אזני ארנבת’ הנו הביטוי להסכמה שלי להיות פתוח להקשבה מלאה בה הזולת ימצא את מקומו לאדם קשוב הסקרן וצמא לשמוע ממנו מה הוא צריך, למה הוא זקוק, מה מתאים לו ובכך לאפשר כאמור את הבחירה הנכונה לו ממקומו, על פי מצבו הנפשי ‘כאן ועכשיו’.
בכך למעשה אנו מעבירים מסר לזולת: אתה הוא זה שמעסיק אותנו כעת, אותך אנחנו רואים כאן ועכשיו, בך אנו עסוקים ברגע זה, אתה עצמך ולא הניסיון לפענח ולפצח אותך ובכך לחבור אליו ממקומו תוך ידיעה ברורה שהדבר היחיד שמעסיק אותנו כאן ועכשיו זה רק מה נכון לו ולא הרצון שלנו למצוא עבורו את הדרך הישר, מה שבאופן טבעי ירחיק אותו מאתנו.
המשפיע צריך למצוא את הנכונות והדרך לפתח ‘אוזני ארנבת’ על מנת לעזור למושפע ממקומו, על פי המסר המועבר אליו ‘כאן ועכשיו’. אל לו למשפיע להתעסק ב-איך וכיצד אני אמור להוביל את הסיטואציה לכיוון שנראה לי מתאים ונכון לו, אלא לאפשר למטופל להוביל אותו אל עצמו.
המשפיע אמור להבין שהשהייה עם המטופל במרחב שלו כאן ועכשיו היא זו שתניע את המושפע להוביל את עצמו לאן שהוא אמור להגיע. גם אם המרחב בו שוהים המשפיע והמושפע איננו מרחב מאפשר עבור המשפיע, עדיין צריך המשפיע לשים עצמו בצד על מנת לחבור למושפע ממקומו שלו ולאפשר למה שמתרחש ב-כאן ועכשיו לקרות.
הסכמה זו של המשפיע לשהות במרחב הלא מאפשר עם המושפע, יוצרת מציאות ומרחב חדש עבור המושפע לפיו יש מישהו שמוכן לשהות עמו יחד במרחב הזה כפי שהוא מבלי לשפוט לבקר או לערער עליו. מציאות זו יוצרת מרחב חדש עבור המשפיע, מרחב אותו פותח המושפע עבורו בכדי לאפשר לו להראות לו את הכוחות הסמויים הטמונים בו ולהניע אותו להשתמש בהם על מנת להגיע למקום האידיאלי עבורו.
כאשר המרחב החדש נוצר עבור המשפיע על ידי המושפע כאמור, המשפיע צריך לצאת מהמרחב הלא מאפשר ולחזור חזרה למרחב שלו על מנת לעזור למושפע מבלי להתערבב רגשית במרחב הלא מאפשר שלו. כפי שניתן לראות וללמוד זאת ממה שהתרחש בסיפור עם הרבי המהר”ש (לעיל) בהחלטתו ‘לפשוט’ את לבושי המושפע ולחזור ללבוש את ‘לבושיו’ הצהיר: אני יכול וחייב לחבור אליך ממקומך על מנת לגלות אמפטיה למצבך, אך אינני יכול לעזור לך ממקומך, על מנת לא להתערבב רגשית במצבך ולשקוע יחד אתך.

התלמוד הבבלי מספר על רבי זירא, אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי לאמוראים, שהתענה מאה תעניות (ולגרסא אחרת ארבעים) בכדי לשכוח את תלמודה של בבל בטרם החל בלימוד התלמוד הירושלמי שהנו תורת ארץ ישראל (מסכת בבא מציעא, דף פ"ה, עמוד א. (
הרבי מליובאוויטש מסביר:
מי שנמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, ועד למדרגת "צדיק" – עלול לעשות "חשבון" שאינו זקוק לעבודת התשובה, שכן, לשם מה עליו לעשות תשובה, ועל מה יעשה תשובה?
ועל כך המענה הוא, שגם אצלו צריך להיות באופן תמידי תנועה נפשית של תשובה, כדי לעלות על ידי זה למדרגה נעלית יותר -"אסורה מכאן להתקרב לשם".
והטעם לזה:
ככל שיהיה האדם במדרגה נעלית, הרי לגבי מדריגה נעלית ממנו – אין ערוך לדרגה הקודמת ולכן, כשיתבונן האדם במדרגה נעלית ממנו – יתעורר אצלו הרצון להתעלות למדרגה זו.
הרי ידוע, שהעלייה למדרגה נעלית יותר היא דווקא על-ידי ביטול המדריגה הקודמת ("אסורה מכאן להתקרב לשם"), שהוא עניין התשובה.
ועל דרך הסיפור שמצינו בתלמוד הבבלי כאשר ר' זירא עלה לארץ ישראל התענה מאה תעניות (או ארבעים תעניות לפי גירסא אחרת) כדי שתלמודו הבבלי ישתכח ממנו".
לכאורה מדוע נצרך ר' זירא לשכחת התלמוד הבבלי ? הרי גם לפני זה היה לימודו במדרגה נעלית ביותר, שלמד תורה לשמה ונתעצם עם תורתו שלמד, עד כדי כך כשרצה לבדוק את עצמו עד כמה נתעלה בעבודת ה' שלו היה בוחן האם האש שולטת בו ויכולה להזיק לו ומצא שהאש לא שולטת בו יותר" (שם).
וההסבר לכך נעוץ בסיבה כיוון שלגבי תלמוד ירושלמי, שהוא עניין נעלה עוד יותר, היה עליו לשכוח את אופן הלימוד של התלמוד בבלי.
ועל דרך זה בענייננו – ככל שיהיה במדרגה נעלית ביותר, בעליות עד אין קץ, הרי לגבי בלי גבול נעלה יותר אין לזה שום ערך, ולכן צריך להיות עניין התשובה – "אסורה מכאן להתקרב לשם".
והטעם לזה שהסדר הוא באופן זה שדווקא על-ידי עבודת התשובה אפשר להתעלות לדרגא נעלית יותר) מכיוון שהקב"ה הוא בלי גבול, ולכן, הדרך היחידה להתקשר אליו היא על-ידי עבודת התשובה, שהיא בבחינת יציאה מעצמו ומההגבלות שלו.
ובפרטיות יותר:
עבודת הצדיקים – היא עבודה בדרך אור ישר, במדידה והגבלה שעל-פי טעם ודעת. ולכן, אם יסתפק בעבודה זו – יישאר לעולם בתוך ההגבלות שלו, ולא יוכל להתקשר עם הקב"ה שהוא בלי גבול.
ודווקא על ידי עבודת התשובה, שתוכנה הוא שאינו שבע רצון ממעמדו ומצבו, ולכן הוא בתנועה של יציאה מעצמו -אז אפילו "בשעתא חדא וברגעא חדא" (בשעה אחת וברגע אחד) בפניה אחת אל הקב"ה, נעשה היציאה מההגבלות שלו, והוא מתאחד עם הקב"ה. (מהתוועדות פרשת קדושים ה'תשי"ד, תורת מנחם כרך י"א).
כעת נוכל להבין משמעותן של המילים "אסורה נא מכאן כדי להתקרב לשם". מילים אלו מבטאות תנועה נפשית.
בכדי שאדם יצלח מעבר ממצב נפשי בו הוא נתון למצב נפשי אליו הוא שואף להגיע, הוא נזקק לתנועת הנפש של "אסורה נא מכאן"
הוא נדרש לסור מ-'הכאן ועכשיו' שלו בו הוא נתון אל עבר ה- 'להתקרב לשם'.
היכולת לשחרר ולהשתחרר ממצב נתון ( מ-'כאן') אל עבר מצב חדש ( 'להתקרב לשם') עובר בהסכמה לשחרר את המצב הקודם בכדי להגיע למצב החדש.
ולזאת נדרשת התנועה הנפשית "של נעליך מעל רגליך", הנחת התפיסות והתובנות שעיצבו את הבחירות הקודמות ששרתו את המצב בו הייתי נתון בו עד עתה והתמסרות ודביקות במה שלמעלה מהשכל ה- 'לא ידוע' הנמצא אי 'שם'..
רק על ידי תנועת ה-'אסורה נא מכאן', הבאה לידי ביטוי ב-'של נעליך מעל רגליך', כלומר: עזיבת כל ההרגלים (רגל לשון הרגל) שהיו מנת חלקי עד עתה והתמסרות למצב של קבלת עול, המבטאת תנועה נפשית של עשיה בפועל ללא ערבוב שיקולים שכליים שעצבו את הבחירות שלי עד כה.
רק אז מגיעים למרחב העצמי של "ואעשך לגוי גדול" שהובטח למשה, מימוש עצמי כפי שייעדה לך ההשגחה העליונה.

שבת שלום