לאורך השנים הייתי אצל הרבי פעמים רבות, בכל מיני הזדמנויות, אך לא בחגים. מחגי תשרי הקודמים שהייתי עברו 47 שנים! לפני שנת 'הקהל' תשע"ו קיבלתי הזמנה מהרבי לבוא.
זה היה כמה ימים לפני ראש השנה, פתחתי 'אגרות קודש' כדי לבקש ברכה עבור מישהו, והרבי כתב לי "בנוגע לביקורו כאן בימי תשרי, הרי אם זה לא יגרע מעבודתו במוסד נכון הדבר, ושיעשה את ההכנות לנסיעה". זה היה מדהים. איזה הכנות כבר צריך? מילותיו של הרבי עוררו אותי ונזכרתי שאין לי ויזה ואיך אסע? בדרך כלל צריך לחכות חודש ימים לתור לויזה, אך הפעם קיבלתי תור לקונסוליה ליום שלמחרת ראש השנה, ג' בתשרי. כבר נס גלוי.
הפקידה שאלה אותי לאן אני נוסעת?
ל"ליובאוויטש", עניתי.
"והיכן תהיי?" הוסיפה לשאול.
ב"ליובאוויטש".
"בסדר גמור", אמרה לי והוסיפה שמכיוון שבשבוע של יום–הכיפורים אין להם מספיק ימי עבודה, לכן כבר למחרת הדרכון יהיה מוכן עם הויזה.
זה היה מופת!"

"הקהל את העם"
בשנת 'הקהל' הרבי רוצה שכולם יתקהלו ויתאחדו. זהו עניינה העיקרי של שנה זו – האחדות.
הסגולה הכי טובה להביא משיח, זה להיות מאוחדים. אנחנו עושים כל דבר בשביל להביא משיח – ואת זאת הרבי ה'צמח צדק' אמר, שאחדות החסידים תביא את המשיח. על זה צריך לעבוד ביתר תשומת לב. לא משנה שיש בינינו דעות שונות; זה לגיטימי שאלה חושבים כך ואלה חושבים אחרת. 'כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות'. תיכף הרבי יבוא ויאמר איך בדיוק צריך לחשוב ומה צריך לעשות, אבל בינתיים צריך להיות באחדות, לתת מקום אחד לשני, לחפש את המאחד ולא את המפריד; את השווה ולא את השונה. העיקר שתהיה אחדות.
זה המסר של שנת 'הקהל'.

רגעים של 'הקהל' בליובאוויטש
כשהייתי אצל הרבי באותו תשרי, ראיתי את הקשר והאחידות בין מה שהיה בעבר לבין ההווה. השמחה, הריקודים, השירה והתפילות וההתוועדות שהייתה במוצאי שמחת תורה. ממש פלא! הרי הבחורים והאברכים של היום לא זכו לראות בעיניהם את הרבי, ומדהים איך שהם כיוונו לדעתו הקדושה, כיצד הכל היה מנוהל, איך הכל היה מאורגן למופת. העובדה שאני התרגשתי ובכיתי, לא הייתה פלא, שכן אני זוכרת את ימי האור. אבל זה שהבנות של ימינו בכו… אין לתאר במילים את ההתרגשות שפיעמה בכולן. אין ספק שהרבי ישב שם וניהל את כל ההתוועדות. זה לא דבר שבדרך הטבע יכול היה לקרות.
ב–48 שעות של שמחת תורה, הריקודים לא פסקו: אלה הולכים לתהלוכות ואלה חוזרים מתהלוכות; לא הפסיקו לרקוד עם ספרי התורה. אחר–הצהריים היו צריכים לסדר את האולם להתוועדות. בעבר היו מרוקנים את ה'זאל' מאנשים כדי להכין את השולחנות והפירמידות לקראת ההתוועדות. עכשיו, זה אחרת: אלה רקדו ואלה הכינו במקביל מבלי להפריע אלו לאלו. הכול התנהל בסדר מופתי.
בשש החלה ההתוועדות. החלו לנגן ניגוני דבקות, שאם הנשמה נשארה בפנים, זה היה נס. הרגשתי כלות הנפש. אי אפשר להסביר זאת במילים.
אותה עוצמה הייתה גם ב'שמחת בית השואבה', כל לילה היו ריקודים מתחילת הלילה ועד 6:00 בבוקר. בשני ערבים נפתחו ארובות השמים, אך הבחורים לא פסקו מלרקוד.
ראיתי את קיום דברי הרבי, שאפילו הרחוב ירקוד! רצונו הקדוש של הרבי מתממש ואיש לא נרתע מהשעה המאוחרת, מהגשם, מהעייפות… המשיכו, כי הרבי אמר, ולכן לא זזו מהמטרה. זה מחמם את הלב בצורה שאי אפשר להסביר.
רואים איך ליובאוויטש חיה וקיימת בניגוד לכל אלה שפחדו וחששו מה יקרה לליובאוויטש… אנחנו עומדים בניסיון כל–כך קשה, בכאב כה גדול, כי אנחנו רוצים לראות את הרבי בעיני בשר.

העוצמה הנשית
הנסיעה לרבי מחזקת את האמונה והציפייה למשיח.
אותם ימים היו ימים מרוממים גם בעזרת נשים. הבנות באות מוקדם בבוקר לתפוס מקום, יושבות ולומדות בחברותות. כל אחת רוצה להיות חלק מההוויה ומהאווירה המדהימה המצויה שם. תפילות כה מרגשות, ניגונים שאי אפשר להסביר את עצמתם, כל אלו מעלים את הנפש לגבהים עצומים. אי אפשר למצוא כזו תפילה בשום מקום בעולם.
בדורות קודמים בעיקר גברים היו נוסעים לרבי. אנו קרובים לגאולה, ועכשיו מתגלה המעלה העצומה של האישה שבזכותה נגאל. נשים מוסרות את הנפש, לא לגמרי ישנו ואכלו, אף אחת לא חשבה על תנאים גשמיים. הן רק ביקשו להתעלות, ללמוד ולהתחזק יותר ויותר.
השהות אצל הרבי היא דבר שחייב להשפיע הלאה. אי אפשר לנחות! המטוס נחת אבל אנחנו לא נחתנו… האש כל–כך עצומה ומלבה אותנו מבפנים. הימים שלפני השהות אצל הרבי, הם לא כמו הימים שאחרי: עושים כנס 'הקהל' לבנות ולנשים, מדברים על זה כמה שרק אפשר כדי שהרשמים יעברו הלאה וגם בנות שלא היו אצל הרבי, תזכינה ותושפענה. בשיעור נשים שמסרתי אחר כך, נשים אמרו: 'לא הרגשנו את החגים, עכשיו הרגשנו אותם'… כששומעים מה שקורה אצל הרבי זה מחמם את הלבבות.
למה הגיעו כולם ל'הקהל'? בשביל "ליראה את ה"! בשביל להוסיף יראת שמים, וזה מה שנדרש מאיתנו הנשים.
ב'יחידות' הראשונה שלי, בתשרי תשכ"ט, הרבי פנה אליי ושאל: "מה בקשר ליראת השמים של נשי ובנות הכפר". אז לא הייתי אשת רב, הייתי אישה צעירה מהכפר, בת 21, ולא חלמתי על כיוון של רבנות. עסקתי בחינוך ובהנהלת נשי חב"ד בכפר־חב"ד אך לא הייתי שייכת להנהגה. לא חשבתי שאני יכולה לחוות דעה לגבי יראת שמים של מי שהיא – לכן לא עניתי. הרבי החל להסביר לי שאבן הבוחן ליראת שמים, זו צניעות וטהרה. הרבי אמר לי שכשאחזור לכפר חב"ד אחלק את הכפר לאזורים, ונלמד את הנושאים האלו בחוגי בית. כך אכן עשינו.
מהכפר זה עבר לכל הארץ ולעולם כולו. מבוגרות כצעירות, כולן למדו והתחזקו. גם עתה ב'הקהל' צריך להתחזק בצניעות, שכן זה חלק מההוספה ביראת שמים.

ההכרזה ושכרה
אותה הכרזת 'יחי' עליה רציתי 'להתוועד', התקיימה במוצאי כ"ח טבת תשנ"ב, יום הולדתה של הרבנית חנה.
באותה תקופה הרבי אמר כי מה שנשאר, זה רק לקבל פני משיח צדקנו. באותו מוצאי שבת קודש עשו 'מלווה מלכה' לנשים לקבלת פני משיח וזה שודר בכל העולם. בהשגחה–פרטית, הייתי אז בקראון־הייטס; הגעתי לרגל שידוכיו של בני.
זה היה אירוע גדול בו השתתפו למעלה מאלפיים נשים שמלאו את כל ה'זאל' הגדול, כאשר בעזרת נשים היו הבנות. השידור מהמלווה מלכה הועבר ל–119 מקומות נוספים בעולם. ערכו את השולחנות עם "שור הבר", "יין המשומר" וה"לוויתן": הביאו דגים ענקיים, בשרים מיוחדים ויין. במהלך הערב נשאו דברים שורה של מרצים דגולים.
ראשון הדוברים היה הרב חיים גוטניק ע"ה, שדיבר על רחל אמנו שבכתה וה' אמר לה "יש שכר לפעולתך" והוא אמר לנו: "נשים אתן יודעות לבכות. תבכו, תתפללו, תגידו תהילים, תבקשו שמשיח יבוא, זה הכוח שלכן". כולן לקחו אז ספרי תהילים, בכו וביקשו מעומק ליבן… זה היה רגע שלא אשכח כל חיי.
המנחה סיפרה אז כי הכניסו מכתב–בקשה לרבי בו ביקשו ממנו שישתתף אף הוא באירוע. הרבי שהה אז בחדרו, כיסאו היה מוכן על הבימה, וההתרגשות הייתה עצומה, שאין לתארה במילים. הרגשנו שאם הרבי מגיע, פירושו – התגלות! תקוות כל הדורות הולכת להתרחש עכשיו. כולן אמרו תהילים בהתרגשות ובבכיות כדי שהרבי יבוא, אך הרבי לא בא.
המנחה אמרה שבינתיים נמשיך בתוכנית הרגילה של האירוע. אמרתי אז לאלה שישבו לידי: "איזו תוכנית? באנו לתוכנית? באנו לקבל פני משיח! הרצאות כבר היו לנו מספיק, רוצים כעת לקבל פני משיח!" בתגובה אמרו לי, "תעלי לבמה ותגידי את זה". בתחילה סירבתי, אך הן פנו אל המנחה שהזמינה אותי לעלות ולשאת דברים.
ניגשתי ואמרתי: "מה לא עשו בשבועות האחרונים כדי שמשיח יבוא ויתגלה? כל אחת קיבלה על–עצמה תוספת בתורה ומצוות; יצאו ל'מבצעים', קירבו יהודים, הפכו עולמות, רק כדי שנהיה ראויים להתגלות מלך המשיח".
סיפרתי סיפור מתקופת הרבי הרש"ב, כאשר נגזרה גזרה קשה על עם ישראל. התאספו אפוא גדולי ישראל וניסו לבטל את הגזרה, אך למרות כל המאמצים, הגזרה נשארה. בעקבות זאת בכה הרבי הרש"ב. רבי חיים בריסקר שהיה נוכח במקום, אמר לרבי: "האדמו"ר מליובאוויטש, מדוע אתם בוכים?" השיב הרבי: "כי לא הצלחנו לבטל את הגזרה". אמר רבי חיים: "אבל עשינו כל מה שביכולתנו"… אמר הרבי הרש"ב: "אבל הגזרה נשארה!"
הוספתי ואמרתי, "עשינו בשבועות האחרונים כל מה שיכולנו, וכעת אנחנו רוצים לקבל פני משיח!" לקחתי את ספר התהילים ואמרתי את הפרק של הרבי דאז – מזמור צ', פסוק אחרי פסוק, וכולן אחריי.
לאחר שסיימתי הייתי צריכה לרדת מהבמה, הרי לא הייתי חלק מהתוכנית, אלא שפתאום הרגשתי רצון לזעוק "יחי". לא יכולתי להחזיק מעמד. כל–כך רציתי שמשיח יתגלה! לא היה מקובל אז להכריז "יחי", וידעתי שאני עושה דבר שחס־וחלילה עלול לגרום לי לקפידה מהרבי, אבל לא יכולתי אחרת…
באותו רגע הרגשתי שאני פשוט נופלת ומתעלפת. החזקתי את הסטנדר של הרבי והבטתי למטה, פשוט לא יכולתי להסתכל על הקהל, ומעומק הלב זעקתי "יחי, אדוננו מורנו ורבינו"… ראיתי איך שהקהל כולו מתרומם, כל אלפיים הנשים קמו וזעקו יחד איתי. צעקתי זאת שלוש פעמים. זו לא הייתה 'הכרזה', זו הייתה זעקה מעומק הלב! עשינו כל מה שיכולנו, ואנחנו רוצים ומתחננים שהרבי יתגלה. אמרתי, "נאו! נאו! נאו!" ירדתי מהבמה, והרגשתי רע מאוד. פחדתי שתהיה לי קפידה מהרבי. הלכתי הביתה. לא הייתי מסוגלת להישאר להמשך התכנית.
למחרת, בחלוקת הדולרים של יום ראשון, הייתי אמורה לגשת לרבי עם בני החתן ועם הכלה לבקש ברכה. הרגשתי מאוד רע, וביקשתי לדחות זאת לשעה הכי מאוחרת שאפשר. לא יכולתי להירגע. רק בחמש אחר–הצהריים נגשנו לרבי לקבל ברכה.
אני לא ידעתי שכבר הודיעו לרבי אודות כל מה שהיה, כאשר בתגובה כתב הרבי לר' חיים ברוך הלברשטאם, מי שארגן את השידור לכל העולם, "תשואות חן, על הנחת שגרם וגורם". זה נודע לי רק אחר כך.
ניגשתי לרבי, הרבי הסתכל לי לתוך העיניים ונתן לי כזו ברכה ששנים חיכיתי לה!! הבנתי שעשיתי דבר נכון ולמדתי שצריכים לזעוק מעומק הלב 'יחי' וה' ישמע את תפילתנו ויביא את משיח.

הרבי שלח לי 'כוס של ברכה'
כשהייתי בתשרי לפני 54 שנים, ביום השני של חג הסוכות התוועד הרבי בסוכה הגדולה. דופן הסוכה היה צמוד לקיר הימני של 770. נשים לא יכלו לשמוע או לראות את ההתוועדות. ובכל זאת, באנו קבוצת נשים וחשבנו שאולי בכל זאת נצליח לראות או לשמוע.
נכנסנו ל–770 לחדר שהיה צמוד לסוכה – אוצר הספרים של הישיבה. החלון שם היה סגור בזכוכית משוריינת שהבחורים דפקו אותה עם מסמרים היטב לפני החג, על מנת שלא יוכלו לפתוח את החלון. לא יכולנו לראות או לשמוע. מה עושים? הנשים שהיו איתי, התייאשו והלכו. היה לי צער גדול. חשבתי: 'כל–כך הרבה שנים חיכיתי להגיע לרבי, ועכשיו הרבי מתוועד ואני לא יכולה לראות?!' ראיתי חריץ בשמשת החלון למעלה וחשבתי 'תיכף יצאו הכוכבים ואנסה לשחרר את הזכוכית שם'… ואכן מיד במוצאי החג עליתי על אדן החלון והצלחתי להוציא את המילימטר הזה. כשהרבי דיבר שמתי את האוזן, וכשסיים שמתי את העין. ההתרגשות שלי הייתה עד לב השמים.
לפנות בוקר חילק הרבי 'כוס של ברכה'. פתאום נכנס בי רצון לבקש ברכה ו'כוס של ברכה'. ידעתי שזו מחשבה לא הגיונית, בטח שלא אלך לסוכה לבקש. היה שם תור ענק לחלוקה. הגיעו גם יהודים משכונות נוספות. היו שניגשו עם כוסית אחת והיו שניגשו עם שתי כוסיות, עבור מישהו נוסף.
נזכרתי שבמוצאי ראש־השנה בעלי קיבל כוס של ברכה ממנה שתה מעט, ואחר־כך חילק לי ולילדות. חשבתי לעצמי: 'הלוואי שיבקש עכשיו גם בשבילי', אך ידעתי שזו שטות. הרי לא מטריחים את הרבי ולא מבזבזים אף שניה מזמנו היקר.
ועם זאת, בער בי רצון עז לבקש ברכה מהרבי; הרגשתי כזו תחושת ייאוש בשעה שראיתי אותו עובר אך לא מבקש דבר. והנה ראיתי אותו מפנה פניו אחורנית לעבר הארגזים במטרה לרדת (שהרי אין להפנות גב לרבי) ופתאום הרבי קורא לו ואומר: "תיקח לרבנית שלך"…
איך הוא ייקח, הרי אין לו כוסית נוספת. המזכירים העבירו לו מיד עוד כוסית, הרבי מזג לו, והוא ירד בתדהמה גדולה. הוא היה בטוח שאני בבית ישנה…
כשראיתי את בעלי יוצא, יצאתי אף אני וכל–כך בכיתי… שמעתי את הרבי והרגשתי איך הרבי הרגיש את רצוני ושלח לי במיוחד 'כוס של ברכה'. בעלי שאל אותי בפליאה: "מה את עושה פה?" אמרתי לו: "הייתי פה כל הזמן, ראיתי ושמעתי הכול". זה היה מעמד שאין לתארו במילים.

אין שמחה כהתרת ספקות
שמעתי סיפור על בחור שהיה משמש־בקודש בבית הרבי. פעם בימי הפגרא אמרה לו הרבנית שמחר הרבי יתוועד. הוא בא ל–770, והנה אף אחד לא ידע מזה. רק ברגע האחרון הודיעו על כך שהרבי ייצא להתוועד. נוצרה המולה גדולה; התחילו להתקשר שאנשים יגיעו, הכינו מהר את האולם, וכולם רצו ל–770.
המשב"ק שאל לאחר מכן את הרבנית: "אם הרבי ידע יום קודם שהוא יתוועד למחרת, למה לא הודיעו את זה יום קודם? כאשר מודיעים מראש, הרבה יותר קל להכין את האולם, להודיע לכולם, לא לתכנן תוכניות אחרות?" ענתה לו הרבנית: "בעלי אוהב 'שטורעם' (סערה)!"
כשמודיעים ברגע האחרון, התרגשות ושמחה עצומה ממלאה אותנו, והחיות שיש היא גדולה בהרבה. הידיעה הפתאומית גורמת לשמחת–הפתעה עצומה.
כך יהיה כשמשיח יבוא! כולנו משתדלים להוסיף במצוות ובמעשים–טובים ובהידורי מצווה, העיקר שמשיח יבוא! אנחנו מחכים ומחכים וזה לא קורה. אך יש לזכור שהרבי אוהב 'שטורעם!' ברגע אחד כל העולם ירעש, כולם יידעו, כל הטלפונים והרשתות… משיח בא! אנחנו יודעים שזה יקרה. בסערה עצומה הרבי יכבוש את העולם!

הדברים נכתבים לעילוי נשמתו של
הגה"ח הרב מרדכי שמואל ע"ה אשכנזי, מד"א דכפר חב"ד.