שלום לכולם
השבוע נקרא את פרשת בשלח המתארת את סיפור יציאת מצרים, המעבר בין גזרי ים סוף ושירת הים, ההזנה של בני ישראל ע"י ה' יתברך במדבר הן במים והן בלחם מן השמים.
נקרא גם על שתי מצוות בסיסיות שה' יתברך מצווה את בני ישראל תיכף לאחר יציאת מצרים שמירת שבת וכיבוד הורים.
כפי שנרמז במקרא: וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. (שמות טו, כה).
ורש"י על אתר מפרש: שָׁם שָׂם לוֹ – בְּמָרָה נָתַן לָהֶם מִקְצָת פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם: שַׁבָּת וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין (סנהדרין נ"ו ע"ב).
"והתלמוד בבלי (שם) מוסיף: "שנצטוו שם על מצות שבת וכיבוד אב ואם. שבת וכיבוד אב ואם דכתיב (דברים ה', יא) " כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." ורב יהודה מדייק מהמילים "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ" שבפסוק הנ"ל שהכוונה שנצטוו על כך ביציאתם ממצרים כשחנו במרה.
מה מאפיין את המצוות הספציפיות הללו שדווקא עליהם צוו בני ישראל מיד אחרי צאתם ממצרים ומעבר בין גזרי ים סוף?

הכרה ב-ה' יתברך ובהורנו יקירנו עוברת בפניות נפשית ורגשית לעצמנו ולסובבים אותנו!
שיעבוד ויציאה משעבוד- עבדות וחירות, הנם מילות המפתח לכל סיפור יציאת מצרים. כפי שקראנו שבוע שעבר על הציווי האלוקי על שחיטת השה של מצרים ומצוות מילה בכדי להוציא את מצרים מבני ישראל ולא רק את ישראל ממצרים.
אף כאן ההמשך הישיר ליציאה משעבוד פיזי ונפשי מתחילה ביכולת לא להיכנס אליו מלכתחילה. ובזה מתבטאת היציאה הסופית ממצרים באופן שמצרים עוזבת אותנו לנפשנו ואנחנו הופכים לאדונים ובעלים על חיינו.
מצוות שמירת השבת מבטאת את ה-סטופ! הגדול שאנחנו עושים לשגרת היום-יום ולשגרת השבוע העמוס לעייפה של כל אחת ואחד מאתנו.
בשמירת ושביתת השבת אנו מעבירים מסר עמוק לעצמנו ולעולם כולו והוא ההכרה שלנו במי שאמר והיה העולם המסר העובר דרך שמירת השבת הנו: יש בעל הבית לבירה זו, ה' יתברך הוא זה שציווה אותנו "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּו" (פרשתנו ט"ז, כ"ו)ֹ.
היום יום הקיומי עבורנו נועד וניתן לנו אך ורק בכדי מתוך רצון להשאיר אותנו בעמדת שליטה על חיינו, מצד אחד לבצע את מה שנדרש מאתנו בכדי להתקיים, אבל בשום פנים ואופן לא להפוך את עול טרדות הפרנסה לשעבוד נפשי! כפי המבואר בתורת החסידות על הפסוק: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". (תהילים קכ"ח, ב'). שמשמעותו הנו השקעת הידיים שהנם החלק ההכרחי עבור צרכנו וקיומנו 'יגיע כפיך', אבל בשום פנים ואופן לא להשקיע ולשקוע עם הראש בתוך העבודה והעסק שאותם יש להפנות לחיזוק הקשר שלנו עם ה' יתברך, ואז אשריך וטוב לך.
עמדה זו מזכירה לנו תמיד שגם את מה שאנו עושים למחייתנו אפשר להעצים ולשדרג בכך שאנו עושים והופכים את מה שבחרנו בכדי לזון ולפרנס את עצמנו ואת משפחתנו, לשליחות חיינו. אין זו עשיה הישרדותית קיומית, אלא עשיה של משמעות עם תוכן עמוק שאנו יוצקים לעשיה זו. בכך אנו מקיימים את עצמנו אך נשארים נאמנים לבעלות על חיינו.

המצווה השנייה כיבוד הורים: מבטאת את הקשר שלנו עם מי שאנחנו בזכות מי שהיו אמונים על חינוכנו וגידולנו לאורך שנים.
מצווה זו לא נמדדת בכמות אלא באיכות, להיות נוכחים ב-'כאן ועכשיו' עם ההורים. היכולת להיות נוכחים במלוא מובן המילה עם הורינו הנה הביטוי להכרה בהם כאלה האחראים והאמונים על הבאתנו לעולם כשותפים מלאים לה' יתברך ביצירת הוולד כפי שאמרו חז"ל: "שלושה שותפים ביצירת האדם: הקב"ה, אביו ואמו." (מסכת קידושין ל', ע"א).
האב והאם שותפים ביצירת הגוף הגשמי: כאשר האב אחראי ל"לֹבֶן" שבגוף בנו – ממנו נוצרים כל חלקי הגוף הבהירים: העצמות, הגידים, הציפורניים, המוח והלבן שבעין. והאם אחראית ל"אֹדֶם" שבגוף עוברה – ממנו נוצרים כל חלקי הגוף הכהים: העור, הבשר, הדם, השערות והשחור שבעין.
ואילו ה' יתברך אחראי ליצירת החלק הרוחני שבאדם, הכולל את הנשמה האלוהית, את רוח החיים, קלסתר הפנים, הדעת, מערכת החושים: יכולת הראייה, חוש הריח והטעם, השמיעה והדיבור.
ואכן, חכמי התלמוד (מסכת נידה דף ל"א, ע"א) מוצאים השוואה מעניינת בתנ"ך בין היחס שצריך להיות לאדם כלפי אביו ואמו ליחס שצריך להיות לו כלפי ה' יתברך, ובשלושה דברים מרכזיים התורה דורשת יחס זהה להורים ולה' יתברך:
1. כבוד :להאכילם, להשקותם, להלבישם, להכניסם ולהוציאם. הנלמד מהפסוק "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ ובמקביל נצטווינו: "כַּבֵּד אֶת ה', מֵהוֹנֶךָ".
2. מורא: לא לשבת במקומם, לא לדבר במקומם ולא לסתור את דבריהם הנלמד מהפסוק: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ ובמקביל נצטווינו" :אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא".
3. ביזוי: הנלמד מן הפסוק: "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת" ובמקביל נצטווינו: "אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאו".
היכולת להרגיש זכות ומחויבות לשמירת השבת ולכבד הורים תלויה בראש ובראשונה ביצירת מרחב של קביעות בנפש.
קביעות בנפש הנה עמדה בנפש המבטאת את הצורך הקיומי והחיוני בדבר בו אנו משקיעים את כוחותינו כדבר קבוע ובלתי משתנה עבורנו שבלעדיו אין אנו חשים את קיומנו. הדבר בו אנו משקיעים את מרצנו ואת כוחותינו נובע מהתפיסה ולפיה דבר זה מהווה עבורנו מקור לאנרגיה, הוא החמצן, הדלק לחיים רוויי משמעות וחיוניות עבורנו!
קביעות בנפש תתאפשר כאשר אנו פנויים נפשית ורגשית לעצמנו ומשם לסובבים אותנו.
זוהי המשמעות של יציאת מצרים- הוצאת מצרים מתוכנו, היכולת להוציא את עול השעבוד היום יומי עוברת דרך שתי מצוות עיקריות המזכירות לנו שאת השלווה והשקט הפנימיים לא מוצאים בעוד יום עבודה בשבוע, או בעוד שעות עבודה נוספות במהלך השבוע. חוסר שלווה ומנוחת הנפש משגרת החיים לצערנו טורפת לנו את ההזדמנות למפגש אמתי ואותנטי עם בוראנו ועם הורינו יקירנו.
חוסר הפניות הנפשית והרגשית טורדות אותנו בחיי היום יום וגוזלות מאתנו את היכולת להיות בנוכחות מלאה במפגש שלנו עם ה' יתברך ועם עצמנו ביום השבת או במפגש עם הורנו יקירנו, זהו הפספוס הגדול ביותר עבורנו. היכולת לחוות את הרגע הנוכחי, את ה-'כאן ועכשיו' של חיינו הנה הסוד למפגש עם עצמנו עם בורא עולם ועם הורנו יקירנו.
היכולת לשהות ב-'כאן ועכשיו' ולהיות נוכח כאן ועכשיו במלוא מובן המילה מתאפשרת כאמור כאשר אנו פנויים נפשית ורגשית לעצמנו ואז גם נוכל להתפנות נפשית ורגשית גם ליקירנו.
מספרים על הרבי מליובאוויטש שהיה מקדיש למפגש עם יקיריו עם אמו בנפרד ועם אשתו בנפרד חצי שעה יומיומית קבועה עליה לא ויתר אף לא יום אחד!
מי שהכיר מעט את סדר יומו העמוס לעייפה של הרבי מליובאוויטש מבוקר עד השעות הקטנות של הלילה מבין שלמצוא חצי שעה פנויה אצלו זוהי פנטזיה ומשאלת לב רחוקה מן המציאות! ובכל זאת הרבי לא פספס יום אחד בו עצר מכל עיסוקיו עם העולם כולו השוחר לפתחו לברכה או לעצה טובה ויצא לפגישה עם אמו ועם אשתו.
הרופא האישי של הרבי היה ד"ר איירה וויס. מאז ליל שמיני עצרת תשל"ח (3 באוקטובר 1977) התאריך בו עבר הרבי אירוע לבבי חמור באמצע ה"הקפות". ד"ר איירה וויס היה מהצוות הקרדיולוגי הבכיר שטיפל ברבי במשך תקופה זו, ולאחר מכן הפך להיות "הרופא הקרדיולוגי של הרבי.
באחת ההזדמנויות כשטיפל בו ובאשתו שמע את המשפט הבא מהרבי: "זוהי החצי שעה היקרה לי מכל לא פחות הנחת תפילין היום יומית שלי"! כשד"ר ווייס סיפר על כך לאחר מכן אמר: "הרבי התכוון לכך באמת"!

'ליראות ולראות' –'להכיר ולהיות מוכר':
יסוד המפגש האנושי הנו באופי המפגש: איך וכיצד אנו פוגשים את הזולת!
בנוגע למפגש עם ה' יתברך העליה לרגל, בשלשת הרגלים פסח, סוכות ושבועות אמרו רז"ל: "כשם שבא ליראות כך בא לראות". מסביר על כך הרבי מליובאוויטש: כשם שהאופן בו בא האדם מלמטה להראות את עצמו היה באופן שמלמעלה ראו אותו בדיוק כפי שהוא עם כל מי שהוא ועם כל מה שהוא מביא עמו ומאישיותו למפגש עם ה' יתברך. כמו כן האופן שבא לראות את ה' יתברך ולהיפגש עמו בשלשת הרגלים, היה באופן כזה שהאדם הבא לראות את ה' יתברך זכה למפגש בו ראה את כל העניינים והמדרגות הרוחניות שבסדר השתלשלות ובריאת העולמות שלמעלה עד אור אין סוף הבלי גבול. )תורת מנחם חלק י"ד -שנת תשט"ו -חלק שני ש"פ שמיני, מבה"ח אייר(.
לואיס ארון: פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי יהודי, אמריקאי. מהבולטים מבין ההוגים והמפתחים של הגישה ההתייחסותית הגישה ה-אינטרסובייקטיבית בפסיכולוגיה של הזרם השלישי.
כותב על הצורך בהכרה של המטופל מן המטפל הקיימת באותו אופן בו קיים הצורך אצל המטפל להכיר אותי. בספרו 'המפגש' (1996) מרחיב ארון בצורך של המטופל העובר דרך 'להכיר ושיכירו אותי'.
וכך הוא כותב: "בדיוק כפי שילדים בוחנים ולומדים את אישיות הוריהם, לומדים המטופלים שלנו את אישיותנו. ילדים חותרים ליצור הקשר עם הורים ומטופלים עם אנליטיקאים. באמצעות חיפוש מגע עם עולמו הפנימי של האחר, יש להם מוטיבציה רוויית עצמה לחדור לתוך מרכז העצמיות של הוריהם ושל האנליטיקאים שלהם. הלך רוח אחד מחפש באופן בלתי נמנע אחר הלך רוח אחר, זהו אספקט אחד של מה שתואר כאינטרסובייקטיביות" (שם).
מפגש מתעד את הצורך הנפשי של האדם לזכות להכרה והכרה הדדית: הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).
ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ) – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.
הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.
הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.
השבת וכיבוד אב ואם מהווים הזמנה למפגש אותנטי עם ה' יתברך ועם הורנו יקירנו. 'בלי מסכים בלי מסכות', פשוט כפי שאנחנו. וזה הדדי ה' יתברך אף הוא מופיע בפנינו חשוף וגלוי כפי שהוא. ואף הורנו יקירנו מופיעים למפגש אתנו כפי שהם חשופים וגלויים לעיננו.
הזיכרון שה' יתברך מזמין אותנו למפגש אתו ביום השבת, מהווה את ההכרה הגדולה ביותר שיכול להעניק בורא לנברא. ה' יתברך רוצה לפגוש אותי אותנו ממקום נקי וטהור, ממקום מאפשר, ממקום אנושי, מפגש בו הוא מעוניין לפגוש את האדם שבנו, זה שמסיר מעליו את כל הגורמים שבמהלך השבוע מהווים מטרד ממנוחת נפשו, מפגש בו רק אנחנו והא נפגשים ואין אפשרות לאף אחד לטרוד את מנוחתנו כעת, בבחינת: "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ" (משלי ה' ,ז'). ורש"י על אתר מפרש: "יהיו לך לבדך" – אתה לבדך תתכבד בהם ולא יחלוק אחר עמך.
הכנה למפגש זה עוברת בהכרה בבורא עולם, הכרה בה אנו חשים ומבטאים את הקשר שלנו והכרת הטוב לה' יתברך על הזכות להיות נבראים בעולמו ועל הזכות שבהזמנה למפגש אתו לבד. מה שלא זוכים יתר הברואים כפי שזוכה עם ישראל.
במדרש רבה (שמות רבה נ"ב, ה') ישנו תיאור נפלא לאהבת ה' את עם ישראל: "רבי שמעון בר יוחאי שאל את ר' אלעזר בנו של רבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו פירוש הפסוק שנאמר על שלמה "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ"?
אמר לו: הן. משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר. והיה קורא אותה 'בתי', לא זז מחבבה עד שקראה 'אחותי' ועד שקראה 'אמי'.
כך הקב"ה בתחילה קרא לישראל 'בת' שנאמר: "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ". (תהילים מ"ה, י"א).
לא זז מחבבן עד שקראן 'אחותי' שנאמר: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה". (שיר השירים ה', ב').
לא זז מחבבן עד שקראן 'אמי' שנאמר: "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ". (ישעיהו נ"א, ד').
עמד רשב"י ונשקו על ראשו.
על הפסוק: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂו"ּ מביא המדרש, "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת: עצרתי אתכם לפני, משל למלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנו להיפרד מהם אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם"
כלומר חיבתם של בני ישראל על ה' יתברך גדולה ביותר, על כן הזמנה שהוא מעניק לנו למפגש עמו ביום השבת הנה הכרה הגדולה ביותר לחיבה שלו אלינו כעם. מה שמחייב אותנו וזכות עבורנו להכיר בו חזרה דרך שמירת השבת.
כמו כן המפגש עם הורנו הנו המרחב בו אנו מעניקים הכרה הדדית להורנו היקרים על כך שהביאו אותנו לעולם ומסרו את נפשם עבורנו לאורך כל ימיהם ושנותיהם עלי אדמות.
ההזמנה למפגש זה הנו מטפורה למפגש יום יומי ולאו דווקא בתזמון של מקום (עולם), זמן מסוים (שנה), או סיטואציה מסוימת (נפש), זהו מפגש החרוט על דם לבנו אותו אנו יכולים וצריכים לקיים בכל מקום בכל זמן ובכל סיטואציה. מפגש זה מזכיר לנו את חובתנו וזכותנו עלי אדמות עם מי שאמון על עצם היותנו ה' יתברך והורנו היקרים.
זהו מפגש שמזכיר לנו מי אנחנו ובזכות מי אנחנו כאן היום.
שבת שלום ומבורכת לכולם

מאת מישאל אלמלם. לעילוי נשמת אימי מורתי רחל בת זהבה ע"ה.