איזה ייחוס נכבד…
ישבו פעם כמה חברות ודיברו שיחה מעמיקה, כשכל אחת 'משוויצה' מהו הייחוס שלה. ההיא קשורה עד לחוזה מלובלין, אחרת עד לחפץ חיים, עוד מישהי צאצאית של אדמו"ר הזקן ואחת של רבי שלום שרעבי וכו. דיני קפצה אחריהן ואמרה: "אני צאצאית של הגולם מפראג", מיד נשמעו שריקות התפעלות, כולם מכירים את המרה"ל מפארג ופועלו הרב. ואמרו לה בהתפעלות: וואו, דרך צד אבא או אמא?! היית בקבר שלו? היית בפראג פעם? ואף לא אחת מהן שמה לב, שהיא אמרה שהיא צאצית של הגולם מפראג…

הרבי מלך המשיח חזר ואמר בכל הזדמנות – אצלו 'נחשבים' לחסידים מיוחסים אלו שעושים, שפועלים, שמצייתים להוראות – זה הייחוס הכי נחשב! מי היו הוריך וסביך – לא מזיז, מי אתה?! ומה אתה עושה!! זה מה שמשנה!!

מעל להגבלות גשמיות….
אמא ושלוימי עומדים בחנות המשחקים, לבחור מתנת יום הולדת לבן העשר. לעמק השווה קשה להגיע, שלוימי מעוניין במכונית מתהפכת על שלט או אופניים עם שמונה הילוכים. ואמא מסבירה לילדה הקט כי אין לה כסף עבוד כך והתקציב שלהם מוגבל, וכדאי לו בזריזות לבחור מתנה זולה יותר. עד שמעלה שלוימי פיתרון קסם, ואומר: אמא, אין לך כסף? אז תתני צ'ק!

לעיתים, צריך ללכת מעל להגבלות העולם, לכתחילה אריבער מעבר למה שנראה בעיניים המצומצמות שלנו, למרות שבדרך כלל יש לדאוג שהדברים ובמיוחד בעניינים כספיים יהיו בתוך 'כלים' ומציאותיים ולא להיכנס למחוייבויות כספיות שאין אפשרות לעמוד בהן. אך לעיתים דווקא נדרש לקפוץ למים, והישועה בוא תבוא!

אין קיצורי דרך
משפחת אדרי עומדת בתחנת האוטובוס, מן הקטן ועד לגדול, ופקלאות בידיהם, חול המועד פסח, ולסוע לגן חיות הם משתוקקים, לחזות בפלאי הבריאה. קו 248 מבושש מלבוא. הילדים צופים בעוד קו אחר שעובר ועוד קו שמספרו שונה שחולף גם הוא. נו, מתי יגיע הקו שלנו? לפתע עוצר בתחנה קו 247, צועק שמוליק: אבא, נעלה על קו 247 ולאחר מכן נקח קו 1 וכך נשלים ל248 ונגיע לגן החיות.

כדי להגיע להישגים אמיתיים ולצעוד בדרך הנכונה, חייבים לעשות את כל הדרך, למרות שלעיתים היא ארוכה ומתישה, ניסיון לקיצורי דרך יכולים להביאנו למקומות שלא התכוונו להגיע אליהם.

ילדים גדולים – רצונות גדולים!
אבא של חני נסע לרבי מלך המשיח לחג הסוכות, המשפחה כולה מתרגשת מאד לקראתו חזרתו. אבא דיבר עם הילדים בטלפון ושאל כל ילד מה לקנות לו: "מקראון הייטס של הרבי…". הגדולים ביקשו מכוניות שלט, הוקי טוקי, אחת הבנות ביקשה סט דבר מלכות לנוער ועוד ואבא אמר שישתדל למלאות מבוקשם בזכות העזרה הרבה שהושיטו לאמא בהיעדרו. גם חני בת השנה וחצי ניגשת לטלפון אחר כבוד ועונה לשאלת אבא: "אוצה תפוח!".

אומרים: 'ילדים קטנים – רצונות קטנים, ילדים גדולים – רצונות גדולים'. אנו מספיק גדולים כדי לרצות באמת להגיע ליעדים חשובים באמת, ולפעול בשביל להגיע לכך. וכמובן לרצות משיח באמת! ולהתעקש שהוא יגיע!

בלון גז
אבא ואמא קנו למושקי בת השלוש בלון, ולא סתם בלון – בלון גז – חלום של כל ילד, ולעיתים חלום גם של מבוגר. בהתרגשות עצומה הראו למושקי את הבלון, נתנו לה להחזיקו ביד. אך מושקי מתחילה לבכות. "מה קרה?" שואלים אבא ואמא בפליאה, "הוא, זה כל הזמן בורח לי למעלה!"

הרגיל והמוכר – נדוש, והחדש והשונה נראה מבטיח! לעיתים דווקא הפשוט והידוע זה שכבר הצליח כמה פעמים יהיה טוב ואיתו נוכל להגיע רחוק מאד, אז בעולם שבו בכל שבוע יוצא מכשיר פלאפון חדש והאופנות מתחלפות ברגע – לנו יש תאמת והיא לא משתנה!

הלוך וחזור
שיינדי ומינדי חו"צניקיות שנמצאות בשנת לימודן בארץ הקודש. הן נוסעות לשבת מהפנימיה שבה הן לומדות אל קרובי משפחתן. הן עולות אל האוטובוס ומבקשות מהנהג: "כרטיס רצוא-ושוב, בבקשה אדון נהג", הנהג צועק לעברן: "מה, כרטיס מי?" והן שוב במבטאן החו"צניק הכבד: "כרטיס רצוא ושוב" ושוב הנהג מתעצבן: "דברו עיברית…" עד שנחלצה אחת הנוסעות החב"דניקיות לעברן, והסבירה לנהג את המובן לכל חסיד חב"ד: "כרטיס הלוך וחזור".

כאשר מסתכלים על ה'עולם' במבט של חסיד! אזיי הכל נראה שונה, המושגים החסידיים חודרים לחיי היום יום – ואז מושגי העולם נראים לנו במבט של מ'למעלה למטה' – לא משחקים עלינו ומושכים אותנו, והקשיים נראים אחרת לגמריי, הכל באור אחר.

לא מגלה
מענדי בן השנתיים התעורר בשעה מוקדמת בבית סביו וסבתו שאליהם הגיע לשבת יחד עם הוריו, הוא פתח את דלת הבית במפתח שהיה נעוץ בחור המנעול, וירד לטייל ברחוב הקהילה החב"דית הלא מוכר לו… נס גדול ששבת הורגשה ברחוב, והמכוניות לא נסעו. הוא הגיע עד מהירה לבית הכנסת, שם התפלאו לראות מקדימי המתפללים את הילדון הצנום משוטט ללא נעליים ולבוש בפיג'מה. הם ניסו לדובב אותו מי הוא? מה שמו? "מענדי". שם משפחתך? "לא יודע…" שורה של אנשים נעמדה למולו ומנסה לשייך את תווי פניו למשפחה מהקהילה – ללא הצלחה. איך קוראים לאביך? "לא מגלה!" אנחנו רוצים להחזיר אותך להורים שלך, תאמר לנו איך קוראים לאבא שלך ונדע למי להחזיר אותך – לא הבינו המתפללים את עקשנותו, אך הוא בשלו: ל"א אומר לכם ולא אגיד את השם של אבא שלי", למה? מה הבעיה? "כי אסור להגיד את השם של אבא! ככה כתוב בתורה שזה לא כבוד". ואם תשאלו לסופו של הסיפור: הוריו יצאו לחפש אחריו וגילו אותו בבית הכנסת, אחרת עוד היה מחכה שם כמה שעות כי לעבור על כבוד אביו לא היה מוכן….

כאשר ילדים מקפידים על עקרונות חשובים ולא מוכנים לוותר עליהם גם אם יפסידו, אזיי הנחת להורים ולמורים גדול מאד, כי ילדים הם כ'לוח חלק' שקולט הכל והדברים מוטבעים עליהם. ועל כן הזכות והאחריות עלינו המבוגרים להיזהר מאד במה ש'נטביע' בהם…

רוצים באמת!
ילדי משפחת מיכאלי הבחינו מזה כמה ימים שאבא ואמא קנו לילדיהם דיסק חדש לצפיה. יום ועוד יום עובר והדיסק עדיין נח לו על שולחן העבודה של אבא – מה שאומר שאבא ואמא עוד לא בדקו את הדיסק שהוא בוודאות מתאים לילדים חסידיים, כך המנהג אצל משפחת מיכאלי. וביום בהיר אחד פקעה סבלנותם של הילדים וכל אחד בתורו ניגש לאם המשפחה ושאל: "אמא, מתי תביאו לנו את הדיסק? נו, אמא מתי תבדקו את הווידאו ותביאו לנו", וכן הלאה… ואמא בסבלנות וחיוך עונה בנימה השמורה לאמהות: "בעז"ה…." ושוב הילדים שואלים ושוב אמא משיבה: "בעז"ה…." עד שרקע אחד הילדים ברגלו והכריז: אמא, לא בעזרת השם, אנחנו באמת רוצים לראות את זה!" כי במשפחת מיכאלי ידעו שבעז"ה במנגינה המתארכת כלומר: מחר, מחרותיים או בעוד שבועיים, כמו: נראה בהמשך….

בחינוך יש לשים לב שהילדים קולטים גם מה שלא נאמר, כשנאמר לילד: בעזרת השם יבוא משיח היום. בנימה שנאמר: בעז"ה שהאוטובוס יבוא בקרוב, הילד יקלוט זאת. ואם נאמר לו: בעזרת השם! היום בטוח יבוא משיח! הוא יחכה לו ויהיה בטוח שהיום הוא ממש יכול להגיע!

אז שבעזרת השם!! ממש היום! נזכה כולנו לצאת מחודש אדר הזה אל הגאולה! איזה טוב יהיה לוותר על כל עבודות הבית לקראת פסח, כי המשרתים יעשו הכל עבורינו….