ב"ה

לראות ולחיות את הגאולה עוד בזמן הגלות, הנה הדרך הישרה לגאולה!

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת תרומה על הקמת המשכן ומלאכת האמנות וחרדת הקודש האופפת אותו ועל ההתרגשות והשמחה העצומה מכך שעם ישראל שותפים לעשיית בית משכן לה' יתברך.

עצים של תקווה:

אחד האזכורים המעניינים טרם החלה עבודת בניית המשכן הנה התזכורת לחומרי הגלם מהם נבנה המשכן, שבראשם עצי השיטים מהם בנו את יסודות המשכן.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים (שמות כ"ו, ט"ו).

מעניין להיחשף ל-'מאחורי הקלעים' של ציווי זה:

רש"י על אתר מבאר: "ועצי שטים ": "ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא אר­זים למצרים ונטעם וצווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים."

הרבי מליובאוויטש מתעכב על דברי המדרש שרש"י מצטט כאן ושואל: "פירוש זה של רבי תנחומא מתבסס על דברי אגדה בלי מקור בפשוטו של מקרא, ומה אם כן הכריח את רש"י לנקוט פירוש זה כאשר ישנה אפשרות לפרש בפשטות, שבני ישראל קנו עצים אלה מתגרי האומות , או כמו שפירש האבן עזרא על פי דברי בעלי התוספות שהיה יער של עצי שטים סמוך אל הר סיני שמשם כרתו את העצים"?

מסביר הרבי: הציווי על נדבת המשכן מאוזכר בתורה בלשון  "ויקחו לי תרומה". או "תקחו את תרומתי". או "התרומה אשר תקחו מאתם, ולכ­אורה היה מתאים יותר לשון "נתינה" (או הבאה וכיו"ב), דהיינו הפעולה מצדו של המנדב שהנם בני ישראל לתת את תרומת ה', ומדוע נאמר בלשון  "קיחה", שמזה מובן שהלשון עליו נופל הציווי מופנה כלפי האנשים הגזברים הלוקחים את התרומה מאת בני ישראל ולא כלפי בני ישראל המביאים את התרומה?

ממשמעות הכתובים ניתן להבין, שכל הדברים ש­נמנו בכתוב (שהם נדבת המשכן) כבר היו ברשותם ובידם של בני ישראל מקו­דם לכן, ולא הייתה חסרה אלא פעולת הקיחה מהם בלבד.

זוהי אם כן משמעות פירוש שאלת רש"י (על "ועצי שטים") – "ומאין היו להם במדבר", כלומר, מאין היו עצי שטים מוכנים ב­ידם במדבר ולא היה חסר אלא קיחה מידם?.

כלומר: הדגשת רש"י במילה "במדבר" אין כוונתה מפני שאין עצים גדלים במדבר, אלא שאין דרך בני אדם להשתמש ב­עצים (ובפרט עצים כאלה) בהיותם ב­דרך במדבר. ועל כך מתרץ רש"י "פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה כו' והביא ארזים כו' וצווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

אם כן כעת אחרי שהרבי ביאר את ההכרח בדברי רש"י לנקוט פירוש זה: שצפה יעקב אבינו ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא אר­זים למצרים ונטעם וצווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים."

למרות שישנה אפשרות כאמור לפרש בפשטות, שבני ישראל קנו עצים אלה מתגרי האומות , או שהיה יער של עצי שטים סמוך אל הר סיני שמשם כרתו את העצים.

נידרש להבין מה עומד מאחורי התעקשותו של  יעקב אבינו לטרוח ולהביא עצים מארץ כנען למצרים ולא להשאיר את המשימה לבני ישראל להשיג עצים בכוחות עצמם?

בכדי להבין זאת נקדים ביאור מרתק על ההבדלים שבין תקווה לבטחון, ובין שמיעה לראיה בראי החסידות.

מה בין תקווה לביטחון?

אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק האדמו"ר השישי לאדמו"רי חב"ד לדורותיהם מבאר את ההבדל שבין תקווה לבטחון וכך הוא כותב: "הביטחון הגמור בה' הוא, כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבוא העזר. כמאמר העולם: הטובע, רחמנא ליצלן, מחזיק עצמו גם בקש. אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להיוושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת, הנה עדיין אין זה ביטחון גמור ב-ה' יתברך. כשיש צל מראה מקום זהו עניין התקווה, כמו שכתוב את תקוות חוט השני. חוט השני היה סימן לביתה של רחב, שעל ידי סימן זה ידע חיל של בני ישראל אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה. ונקרא תקוות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה, אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים, כי ייפסק חוט השני או רוח ישאהו או מקרים אחרים. וזו היא התקווה שהכל יהיה טוב וחוט השני יהיה במקומו. כי שם תקווה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי כמו הקש לטובע בים הגדול. אבל עניין הביטחון ב-ה' יתברך הוא אפילו שאין לו צל מראה מקום להיוושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומכל מקום בוטח ב-ה' יתברך". (אגרות קודש, כרך ו', עמוד שצ"ח.(        
                                                                                                                                       זו הייתה ההתמודדות של בני ישראל בין קבלת הבשורה לגאולה על ידי משה רבינו עד לגאולה בפועל ממצרים. התקווה של בני ישראל לגאולה התעוררה בכל יום מחדש כאשר ראו את עצי הארזים שנטע יעקב אבינו במצרים. תקווה זו יצרה את המשמעות שעבורה שווה לחיות עוד יום. ואילו הביטחון ב-ה' יתברך שיגאלם ממצרים הוביל ליציאה ממצרים בפועל.

מה בין שמיעה לראיה?

נאמר במכילתא: מכילתא דרבי ישמעאל, המכונה גם בפשטות 'מכילתא' הנה מדרש הלכה מתקופת התנאים על חומש שמות. "אינה דומה שמיעה לראיה" (מכילתא יתרו י"ט, ט').                        מסביר הרבי מליובאוויטש : גם כאשר שומע האדם איזה דבר על כל פרטיו והדבר מצטייר אצלו במחשבתו, עדיין אין זה דומה לראיה כלל. לדוגמא: כאשר שומע האדם על איזה המצאה טכנולוגית חדשנית והרעיון מצטייר במחשבתו בכל פרטיו ואח"כ רואה את ההמצאה עצמה, הנה גם כאשר לא נתחדש אצלו מאומה בראיית ההמצאה, כי כל הפרטים מתאימים עם מה ששמע, עדיין הוא מתפעל ביותר מהראיה, משום שאינה דומה שמיעה לראיה.

מהות ההבדל בין שמיעה לראיה מתבססת על כך, שבשמיעה הסדר הוא שבתחילה שומע האדם את הפרטים, פרט אחרי פרט, ומזה יודע את הכלל. וכיון שהכלל בא אצלו על ידי הפרטים, לכן אינו תופס בעצם הכלל, כי אם כמו שהכלל נבנה מהפרטים, שאין זה הכלל עצמו. מה שאין כן בראיה, הנה מיד בסקירה ראשונה הרי הוא תופס בכל הפרטים, כלומר שתופס בכלל עצמו (לא כמו שנבנה מפרטים), ועד שתופס גם בעצם הדבר (עצם ההמצאה) שלמעלה גם מבחינת כלל לפרטים.

וזהו טעם ההתפעלות הרגשית שנפעלת על ידי הראיה, למרות שגם מקודם ידע האדם את כל הפרטים על ידי השמיעה. משום שעל ידי הראיה התחדשה אצלו 'ידיעת-העצם', שלא הייתה אצלו בתחילה, ומכאן נובעת ההתפעלות הרגשית.

מהות ההפרש שבין ראיה לשמיעה בא לידי ביטוי בשני הבדלים מרכזיים.                                       ההבדל הראשון: שבשמיעה תופס את הדבר פרט אחרי פרט, ובראיה רואה הכל בסקירה אחת.             וההבדל השני: שבראיה באה תוקף ההתפעלות מהדבר עצמו (עצם ההמצאה) עד שבמקרים מסוימים יכול לבוא לידי כלות הנפש, מה שאין כן בשמיעה.

ושני הבדלים הללו תלויים זה בזה: מכיון שבראיה הוא תופס את העצם (שלכן תופס את הכל בסקירה אחת), לכן הנה עצם הדבר פועל גם על עצם נפשו, שעצם נפשו מתקשרת בעצם הדבר, עד שנפשו יוצאת מגדרה מהתפעלות מעצם הראיה, מה שאין כן בשמיעה. (מאמר ד"ה "והמשכילים יזהירו", אחרון של פסח, ה'תש"כ).

נחמה אמיתית זו נחמה שאפשר לראותה בעיניים ולא רק לדבר עליה:

תיאור מרתק זה מוביל את הרעיון המיוחד העומד מאחורי סיפור עצי השיטים ומשמעותן ביסודות המשכן.

בכדי לנסוך תקווה בעם משועבד נפשית ורגשית הנתון בחוסר אונים נרכש, אנו נדרשים להראות לו את התקווה במוחש, או אז יכולה להתעורר לה התקווה והמוטיבציה האבודה ובכך להכשיר את הקרקע עבורם לחירות אמיתית.

כשבני ישראל יורדים למצרים ונושאים בעול השעבוד הם קורסים תחת הנטל ומתרסקים נפשית תחת השעבוד הקשה, ה' שולח את משה לראות בסבלם ולהחיות את רוחם ומוסר להם בשליחותו של מקום את בשורת הגאולה המובטחת ובני ישראל מגיבים בהתלהבות רבה לדברי משה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּו".

אבל כידוע הסבל נמשך עוד זמן רב ונמתח על פני שנים רבות מאתיים ועשר על פי דברי רש"י, ומה בכל זאת מלבד הבטחת ובשורת הגאולה החזיק והחיה את רוחם של ישראל באותם ימים קשים עד אשר נפקדו ונגאלו ממצרים?

על כך משיב רש"י בציטוט מדרש רבי תנחומא. בביאור זה מרמז רש"י בהזכירו את שמו של בעל המאמר – "רבי תנחומא" .תנחומא" הוא מלשון תנחומין. ולכן "פירש רבי תנחומא" ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש וכו' ", מכיוון שעניין זה הוא נחמתן של ישראל.

כאשר בני ישראל נמצאים בגלות מצרים, במצב נפשי ירוד מעצם קושי השעבוד, ועד למצב של חוסר אונים כתוצאה מגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו " וכו' – הרי נוסף על ההבטחה של "ואנכי אעלך גם עלה", "שואבים" הם נחמה ותנחומין כל משך זמן הגלות בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים, שטרח בהם טרחה רבה מפני ש – "צפה ברוח הקודש שעתידין לבנות משכן במדבר", "וצוה לבניו (ובניו לבניהם ובני בניהם אחריהם) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

כלומר: עצי שטים לצורך המשכן עצמו – היו יכולים להשיג בכמה אופנים, אבל כדי שתהיה נחמתן של ישראל הביא יעקב ארזים ונטעם במצרים (וציווה ל­בניו שיטלום עמהם כשיצאו ממצרים), כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצים אלו ש­ניטעו על מנת שיטלום כשיצאו ממצרים, זאת אומרת שראיית עצי ארזים אלה מזכירים ומדגישים את גאולת ישראל.

כי נחמה זו הייתה לא רק הבטחה בדיבור, אלא נחמה בדבר מוחשי, הנראה בעיני בשר, נחמה בפשטות. שזה מדגיש עוד יותר שאין עם ישראל נתונים לחלוטין תחת שליטת מצרים, אלא "אעלך גם עלה" הם יצאו ויעלו לארץ ישראל ויטלו ארזים אלה עמהם לבניית המשכן.

על הארז נמשלו משלים רבים אחד המרכזיים שביניהם הנו הפסוק בתהילים (צ"ב, י"ג) "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". ה"ארזים" שמהם נעשו העצי שטים למשכן הם גם רמז על הצדיקים שנקראים "ארזים".  ובפרטיות יותר הם רמז על נשיאי ישראל (לשון התנשאות),שעומדים באופן של התנשאות (ישגה) כ­ארזים. וזוהי השייכות ליעקב אבינו דוקא – כי "נשיא" הוא ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו, " שיעקב אבינו היה מאחד את כל ישראל.

ןלכן רש"י מתאר בפרטות שיעקב אבינו הביא "ארזים" למצרים, כי כל הנשיאים הם ניצוץ של יעקב אבינו, ומקורם הוא מארץ ישראל, והם למעלה מ­עניין הגלות , אלא שכדי להחדיר בבני ישראל את הכח להתגבר על חשכת הגלות ולבנות משכן במדבר העמים, "נטעם" במצרים-מלשון מיצר, יורדים הם ונפגשים עם העם בגובה העיניים בתוך חשכת הגלות בבחינת 'עמו אנכי בצרה' ומשם מאירים להם את נחמת הגאולה.

וזוהי נחמתם של ישראל בהיותם ב­"מדבר העמים", שיש להם את ה"ארזים" נשיאי ישראל 'ש­נטע' יעקב אבינו בכל דור ודור שהם למעלה מהגלות, ונראים לבני ישראל ומשפי­עים כח בכל ישראל לא להתפעל מ­חשכת הגלות כי אם להתגבר עליה, עד שבונים ועושים משכן במדבר העמים.

ואז זוכים לנחמה השלימה נחמה כפשוטה ממש, בפועל ממש. שהנחמה היחידה האפשרית על אריכות גלות זה האחרון היא הגאולה האמיתית וה­שלימה על ידי משיח צדקנו, כפשוטה ממש, למטה מעשרה טפחים ממש, וב­מהרה בימינו ממש. (ליקוטי שיחות כרך ל"א פרשת תרומה שיחה ב').

חוש הציור כמוהו כראיה מוחשית:

במכתב מג' תמוז תרצ"ה (נדפס ב-ספר המאמרים תשי"א) שכתב הרבי הריי"צ ב לחתנו רבי מנחם מענדל הכהן, אותו הוא פותח במילים "הציור הוא אחד החושים הנעלים ביותר, ומי שיש לו כשרון זה יקל לו להבין גם השכלה עיונית ביותר".

"שלשה אופני ציור: "                                                                                                             האדמ"ור הריי"צ פותח את המכתב בהסבר על שלשה אופני ציור. המקבילים לשלשת לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה", והציור שבכח המחשבה הוא המעולה מבניהם. חוש הציור בכח המחשבה משלב דמיון והגיון המולידים דעת (שהנו המפתח למידות = רגש).

הריי"צ מגלה כי בקיץ תרנ"ה עת טייל עם אביו הובהר לו העניין והמורם מכל הוא: "כי ציור המחשבה מעמיד את האדם בגובה רום הנפלא במינו. וכל אשר יעמיק דעתו ביותר בציור המחשבתי, יתדבק יותר ויותר בעניין המצויר, עד שיבא לכלל הרגש".

ההסבר לכך הוא: דמיון המשולב בכח המחשבה, מכוון ומדייק עבור האדם את הדמיון אליו הוא מפליג במחשבתו אל עבר מחוזות ושאיפות מציאותיים בטווח האפשרי והקיים במרחב החיים של האדם. זאת משום: שהקשר המחשבתי העמוק אל הדמיון נוגע בעומק נפשו ולבו של האדם, מה שגורם 'להולדת' הרגש. לעומת זאת הפלגה בדמיון ללא כח המחשבה עשויה להוליד דמיונות שווא, מה שימנע מהאדם את האפשרות 'להוליד' רגש בנפשו. כפי שמסביר אדמו"ר הזקן את העניין באריכות בתניא (פר' ג') שללא הדעת- כלומר התקשרות והתחברות בקשר אמיץ על ידי כח המחשבה אין אפשרות 'להוליד' מידות בנפשו, כי אם דמיונות שווא.

"הציור שבדיבור הוא חוש, וציור שבמעשה הוא כישרון":

מסביר הריי"צ: למרות שחוש וכישרון מסייעים זה לזה ואי אפשר לאחד ללא חברו, משום שכל חוש בהכרח שיבא לידי פועל דבר ובפועל בא הדבר לידי ביטוי בכישרון. וכל כישרון בהכרח שיהיה לו חוש. החוש מתאר את הכח הרוחני שבאדם, והכישרון מתאר את הכח הרוחני הפועל שבאדם. כלומר: הכח הרוחני והפועל הרוחני שניהם כאחד רוחניים הם, אך למרות זאת חלוקים הם בעניין ואופן רוחניותם ומשכנם: החוש- מתבטא בציור שבדיבור, והכישרון- בציור שבכתב.

בהמשך מבאר אדמו"ר הריי"צ : "ואם הדבר המצויר אצלו הוא אחד הדברים שהיה בפועל בימי חייו, הנה על ידי העמקת דעתו בציור יוכל להרגיש בפועל ממש את אותן הרגשות והחיות שהיו לו כפי שחווה אותן בפעם הראשונה, כי הציור אין לו הגבלות מקום וזמן ואין לו הפסק מחיצות". לעורר את הרגש והתשוקה מחדש על ידי חוש הציור: חוש הציור מאפשר לנו להיפגש עם אירוע משמעותי בחיינו להעלותו בזיכרוננו ולחוותו מחדש ובעצמה כפי שנחווה בפעם הראשונה.

לעורר את הרגש והתשוקה מחדש על ידי חוש הציור:

אדמו"ר הריי"צ מלמד אותנו איך וכיצד על ידי חוש הציור ניתן לחזור ולחוות אירועים מכוננים ומשמעותיים בחיינו מהעבר ולהחיותם על ידי הרגש הנולד בעקבות ההתבוננות המעמיקה באמצעות חוש הציור. מה שמוביל בסופו של דבר להתעוררות פנימית רוחנית נפשית ורגשית לחיים מלאי שמחה תשוקה ורגש, ולעשייה בחיים מאירים בתורה ובמצוות. בנוסף חוש הציור מאפשר לנו גם, להעלות למודעות את אירועי העבר ולחוותם בהווה, ישנה אפשרות גם לשנות את חווית העבר בהווה על ידי בניית נרטיב חדש (פרשנות חדשה) לחוויה בכח וחוש הציור והדמיון המשולב בכח המחשבה! כאשר נדע כיצד ואיך לעשות בו שימוש נכון למאורעות חיינו מהעבר ולחוות אותם באופן שונה וחדש בהווה, הכלי הזה יהווה מרפא לנפשנו.

חוש הציור ככלי טיפולי:

"דמיון מודרך":

בקצרה: דמיון מודרך הנה גישה טיפולית העושה שימוש בדמיון באמצעות הכוונה ישירה המונחית על ידי מדריך מוסמך לטיפול בגישה זו, המובילה את האדם למפגש עם אירועי חיים שונים הדורשים עיבוד רגשי.

המדריך מוביל את המודרך על ידי ישיבה בחדר שקט ונעים ובעצימת עיניים, תוך הרפיה ומיקוד נשימה, אל תוך חוויה משמעותית מאירועי חייו עליה רוצה המודרך לעבוד. המדריך מנתב את המודרך אל החוויה, ומפגיש אותו על ידי כח הדמיון של המודרך עם הסיטואציה כפי שנחוותה בפעם הראשונה.

בשלב המעשי המדריך יבנה עם המודרך באמצעות כח הדמיון נרטיב (סיפור) חדש אותו יעניק המודרך כפרשנות מתקנת לחוויה כפי שנחוותה בפעם הראשונה, על מנת לאפשר למודרך לשלוט באירועי חייו ולנהל את עצמו.

השימוש בחוש הציור בחדר הטיפולים

כשאנו נדרשים להתמודד עם חוויות ואירועי חיים שונים בחדר הטיפולים, הדבר העיקרי והבסיסי אתו אנו נדרשים להתמודד הנו, היכולת לחבור לעצמנו ומשם להתחיל את תהליך השינוי והתמורה אותו אנו רוצים להחיל על האירוע אותו חווינו.

להחזיר את השליטה על אירועי החיים לידנו:

כשמדברים על לחבור לעצמנו, אנו בעצם מכוונים למצב בו אנו מפרידים ומסירים מעלינו את כל 'רעשי הרקע' סביב האירוע אותו חווינו. כלומר: אנו משחזרים את האירוע כפי שהתרחש, רק שהפעם אנו  מעניקים את הפרשנות שלנו לאירוע, בונים נרטיב (סיפור) חדש ומעבדים את האירוע רגשית על מנת להשיב לעצמנו את השליטה חזרה למרחב החיים. כל זמן שהאירוע איננו בשליטתנו, אלא מנהל אותנו עם רעשי הרקע של תחושות אשם ומצפון המייסרים אותנו, אזי אנחנו לא יכולים להשפיע על מצבנו ואנו חיים תחת חוויה של אשמה ומצפון.

לחבור לעצמנו דרך חוש הציור:

השלב הראשון הנו כאמור, החבירה לעצמנו, חוויה זו מתאפשרת כאשר אנו יכולים לחוות את האירוע בעצמה הגבוהה ביותר כפי שנחוותה בפעם הראשונה על ידינו ומשם כאמור לבנות סיפור חדש לחוויה על מנת להשיב את השליטה לידנו. לשם כך אנו נעזרים כאמור בכלי ההשלכתי "חוש הציור". כאשר אנו מצליחים להתחבר רגשית לאירוע, אנו נפגשים בעצמה עם החוויה כפי שנחוותה על ידינו בפעם הראשונה, בשלב זה אנו מתחילים בעיבוד רגשי לחוויה. לאחר סיום שלב זה אנו ניגשים לשלב הסיום בניית נרטיב (סיפור) החדש אותו הענקנו לחוויה הסובייקטיבית שלנו, זוהי חוויה מתקנת לאירוע שחווינו.

גם אנחנו יכולים לעורר את התשוקה לגאולה על ידי שימוש בחוש הציור והדמיון:

במכתב נדיר בו חושף הרבי את תחושותיו ורגשותיו לגאולה העתידה הוא כותב כך: (אגרות קודש חלק י"ב עמ' תי"ד).

"מיום הלכי ל'חדר' (גיל 3 בו נהוג להכניס את הילד היהודי לראשונה למוסד תורני המכונה 'תלמוד-תורה' בטקס מרגש ועצמתי באופן רשמי), ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה, שעל ידה יהיו מובנים ייסורי הגלות, הגזרות והשמדות. וכחלק מעתיד מזהיר זה, וכחלק מגאולה זו, יהיה "נשיא זה מלך, לא נשיא שבט אלא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו" (תלמוד בבלי מסכת הוריות דף י"א סוף ע"א). והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה  "ואמרת ביום ההוא: אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיהו פרק י"ב פס' ד').

כאשר נחבור לילד שבנו העורג ונכסף בטוהר ובתמימות לעולם בו יתקיימו ייעודי הגאולה כפי שהם מתוארים בספר ישעיהו: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו פרק ב' פס' ד'). בדמיוננו נפליג את עולם בו נחווה ונחזה בנבואה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו פרק י"ב פס' ב'). תתעורר בנו הערגה והכיסופים אל היום הזה, מה שיאיץ בנו ויניע אותנו לפעול ולעשות עוד פעולה, עוד מעשה שיזרז כבר את הייעוד ליום הגדול בו נראה את השלווה ומנוחת הנפש והגוף בעולם כפי שמתואר בנביא זכריה: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים". (זכריה פרק ח', פסוק ד'). והעולם כולו ישב בטח בשקט ובשלווה מתוך פניות נפשית ורגשית כפי שהיה בימי שלמה המלך וכפי המתואר בספר מלכים: "וַיֵּ֩שֶׁב֩ יְהוּדָ֨ה וְיִשְׂרָאֵ֜ל לָבֶ֗טַח אִ֣ישׁ תַּ֤חַת גַּפְנוֹ֙ וְתַ֣חַת תְּאֵנָת֔וֹ מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁלֹמֹֽה". (מלכים א' פרק א' פסוק ה') בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

שבת שלום ומבורכת

נכתב באדיבות מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה