ארוחת ערב בבית משפחת לוי. הילדים סביב השולחן במטבח. מוישי בן השנתיים זרק את הפרוסה המרוחה על הרצפה. שמוליק דרך עליה כשהלך להביא את השוקו ובלי כוונה שפך את תכולת הכוס על הרצפה. חני פוררה על השולחן את הביצה קשה ושניאור יושב תחת השולחן עד שאכנע ואתן לו פרוסה עם שוקולד. מענדי בן העשר, שממנו ציפיתי ליותר עזרה, לקח את ארוחתו והלך לאכול מול מסך המחשב. אם היתה רק הסצנה הזו לא הייתי יוצאת משלוותי. אלא, שבנוסף לכך – אחרי הצהרים היו כאן. בסלון, שלוש חברות שהכינו כרזה לכיתה והשתמשו בכל הטושים והדבק וגזרו והשאירו הכל מפוזר אחריהן… אז את מי יש לי להאשים בקישקושים על הקיר שהקטנצ'יק הספיק ליצור?!  עוד מעט יכנסו הבנים מהישיבה לאחר שלושה שבועות שלא היו בבית, בידיהם מזוודות מלאות כביסה מלוכלכת. ובכלל, כל כך רציתי היום להתקדם בניקיון לפסח.  זהו!

תגידו, גם אתן עוברות את זה????

יש להניח שזה נשמע לך מוכר! לפחות חלק… אז איך באמת מוצאים את הדרך הנכונה לנהל את הכל… האם זה שיש לי משפחה גדולה זה אומר שלא יהיה כאן סדר, והבית יהיה מלוכלך?

בכתבה שלפניכן ניסיתי ללקט מאמהות שונות ומנוסות מעט רעיונות או עצות לחיים כיצד להתנהל נכונה בבית ברוך בילדים.

בית איננו מוזיאון!

איך מתמודדים עם בית נקי ומסודר יחד עם גידול משפחה ברוכה בילדים?

נחמה: "אם למשפחה גדולה צריכה להבין שאין אפשרות לגדל ילדים במוזיאון! בית שחיים בו, הוא בית פעיל שחפציו 'מתבלגנים' במהלך היום. מצד שני – בלי נקיון אין יכולת לשמור כשרות, בלי סדר – אין מנוחת הנפש. על כל אמא למצוא את קו האמצע שבין בית מצוחצח ללא שריטות, עם שיש נוצץ וארונות עם בגדים מעומלנים וקשורים בסרט, לבין בית שהכול בו מפוזר וזרוק, וריח לא נעים נודף ברגע שפותחים את דלת הכניסה.

אני מתבטאת בצורה כל כך נחרצת, בגלל דבריה של נערה שנכחה בביתי. כשהתנצלתי בפניה על כתמי צבע זעירים ש'קשטו' את מפת השולחן בסלון, ואמרתי לה שאני מעדיפה שהילדים יציירו דווקא שם – מול המטבח בעת שאני שוהה בו, כדי שיהיה לי קשר עין אתם – היא אמרה במרירות: הייתי מביאה את אמא שלי לראות את זה… לנו – אסור בכלל לצייר בבית שמא נלכלך… המורה לציור לא מבינה מדוע אני לא מסיימת את הציורים שלי… תלמידה נוספת אמרה לי בכאב: "כשהלכתי עם אמא לקניות היא קנתה לי צבעי פנדה, אך כשהגענו הבית ורציתי לצייר, היא כעסה ואמרה שהם מלכלכים ושאצא אתם לחצר!"

אז איך עושים זאת?

דינה אומרת שקודם כל יש להבין ולהפנים את המציאות – שבשנים המבורכות הללו אנו עסוקות בלגדל את הילדים, ועלינו לתת להם לחיות בנעימות בבית, ולא לחייב אותם לצעוד על קצות האצבעות בכדי שלא ללכלך או לפזר. לכן נרגיל אותם לסדר וניקיון, אבל בשום אופן לא נרדוף אחריהם או נמנע מהם להתפתח בגלל חשש ללכלוך. האם בתנו מחבבת את החברות הללו שאליהם הביתה אי אפשר לבוא, ולערוך התוועדות אצלן – הס מלהזכיר, כי זה מלכלך… והילדים מסתובבים בחוץ כי אמא מנקה….

חנה מוסיפה שחלק מהתפתחות הטף נובע מלגזור, להדביק, להשפריץ מים, וגם לאכול עם הידיים. אמא שתמיד תאכיל את ילדיה עם כפית לתוך הפה כדי שלא יתלכלכו תגרום להם לחסר מסוים בהתפתחות.

מרגלית אומרת שהיא משתדלת שהסלון והמטבח יהיו מסודרים ונקיים, כך שכאשר מישהו נכנס – יש לאן להכניסו. גם כשהיא חוזרת מהעבודה עייפה ומולה נשקפים סלון ומטבח מסודרים, זה נותן תחושה טובה ורגועה.

חנה: "יש לערוך סולם עדיפויות מה הכי חשוב לבצע. אני מקפידה מאוד שכל דבר המייצג את הילדים יהיה מטופח. בגדיהם יהיו נקיים וריחניים, וללא חורים או כתמים. כך גם הספרים והמחברות – יהיו עטופים יפה והילקוט מסודר. כמובן, השיער מסורק היטב ונקי. משום שההופעה החיצונית משפיעה על יחס החברה אל הילד, וכך הוא בונה את מעמדו החברתי".

דינה מוסיפה שכדאי לסדר את הבית, עם הילדים לפני ארוחת ערב. כולם ניגשים לחדרים שלהם לאסוף ולסדר ואמא מפקדת על העבודה, אומרת לכל אחד מה לעשות – ומטאטאה את החדרים. כך יש לנו הכי הרבה זמן ביום שהבית מסודר… עד שהם חוזרים למחרת מהלימודים.

"ואם דיברנו על סולם עדיפויות, אז תשתדלי שלא להגיע לערמות של כביסה מלוכלכת, אפילו אם אין לך זמן לקפל ולהכניס לארונות. כבסי וערמי ערימות של כביסה נקיה. כשהבגדים נקיים אפשר למצוא מה ללבוש בתוך הערימה. אבל כשבגדים מלוכלכים עומדים ועומדים – אין מה ללבוש וגם תהיה עבודה כפולה כי הכתמים יסרבו להתנקות".

שרה: "אני ממליצה לחלק את העבודה לכל השבוע. לדוגמה: בשני אפייה, בשלישי קניות, ברביעי כביסה וגיהוץ, בחמישי ניקיון ובשישי בישולים. כך לא נוצר לחץ אין סופי של עבודה".

הבית של כ–ו–ל–ם.

כיצד גורמים לילדים להרגיש שותפות בסדר ובניקיון, ולחוש שהבית הזה הוא של כולנו?

דינה: "כבר מגיל קטן, יש להתנהל עם הילדים באופן שהבית הוא של כולם, ולא רק של אמא או אבא. זאת אומרת שכולם כאן עוזרים לכולם, כדי שיהיה נעים ונחמד לחיות כאן. יש להסביר לילד, שהוא אוסף צעצועים, גם כשהוא לא פיזר – 'כי זה יפריע לכולנו שהם יהיו מפוזרים'. או 'אם לא תרוקן את הזבל, יהיה לכולנו לא נעים לחיות כאן'. היה לנו מקרה עם אחד הילדים שלאורך תקופה ארוכה לא רצה לאסוף משחקים שהאחרים פיזרו. באחד הערבים, הוא הבחין שלא הכינו לו סנדוויץ' כמו לכולם. כשהוא התקומם, הסברתי לו שבבית שלנו כולם עוזרים לכולם, ואם זה לא מוצא חן בעיניו, והוא בוחר לדאוג רק לעצמו – הוא יכין לעצמו כריך מהלחם והממרחים שהונחו לפניו.  סיפרתי לו בבדיחות על ילד בשם 'עצמוני' שקם בבןקר ורק לו לא המתינו בקצה המיטה בגדים מסודרים ללבוש, וכו' וכו'… כמובן שהסיפור נגמר כשהילד הבין את העניין והחל להשתתף בפעילות. חשוב, כמובן, לציין שהייתי מגלה גמישות אם לילד היה קושי אמיתי לבצע את תפקידו.

עזרה מותאמת

כיצד מתאימים את העזרה בבית לגילאי הילדים?

מרגלית: "כאשר נעזרים בילדים בעבודות הבית, צריך לתת את הדעת מה מתאים לכל ילד לפי גילו ואופיו. יש תמיד את "שר החוץ", ו"שר הפנים". יש את זה שיקלף ירקות ויש שיעדיף להוריד כביסה. חשוב כמובן לתת לילד משימה שהוא מסוגל לבצע בהתאם לגיל ולמידת האחריות שנדרשת. יש לי בת המתקשה מאוד בתורנות רחיצת הכלים. פעמים רבות היא מבקשת ממני שנחליף, היא תעשה מה שאבקש – סדר, מיון כביסה, להלביש פיז'מות לקטנים ועוד, ואני ארחץ במקומה את הכלים. כשהילדים בוחרים בעצמם את תחומי העזרה, יעשו זאת מהר מאוד מבלי שאמא תבקש, ויבצעו בשמחה את מה שנחמד להם יותר לעשות".

שרה מוסיפה שיש קבל את מאמציהם של הקטנים גם אם העשי'ה אינה מושלמת. ניתן להדריך – אך אמא שאי אפשר להשביע את רצונה תגרום לילדים להשתמט ממילוי התפקיד. כדאי להתחשב בילד שקשה לו לעבוד עם מטלית רטובה, או ילד שאבק גורם לו לתופעות אלרגיות, בגלל רגישות.

בפועל, במה לדעתכן אפשר להיעזר בילדים?

דינה: "כבר מגיל קטן אני מלמדת את הילד להרים את מה שזרק (אפשרי החל מגיל שנה וחצי) כמו גם לקחת את הטיטול שלו לפח. זה נעשה בתור שעשוע, בנעימות.  בן השנתיים, לדוגמא, יהיה גאה מאד להצטרף לאחיו באיסוף צעצועים.

חשוב להדריך את הילדים ולא להסתפק במשפטים לא מוגדרים. לדוגמא, מגיל שלוש בערך ילדים מתחילים לאגור 'מציאות' – במיטה, בתיקים, בשקיות… אני מסדרת ביחד עם הילדה – את כל מה שאספה. כך אני מלמדת אותה מה לעשות ואיפה להניח כל דבר.

כשאנחנו נותנות הוראה כללית כמו: לסדר את החדר, ילד בדרך כלל לא יודע מה לעשות.  כדאי להיכנס יחד עמו ולהראות לו מה לעשות ("תרים מהרצפה. תזיז את המיטה ותטאטא. תיקח נעליים למגירה" וכדו')".

שרה: "אני עובדת יחד עמם, כך הם  לומדים לעשות את העבודה כמו שצריך. שטיפת ריצפה, כלים, קיפול כביסה. אפילו עזרה בדברים הנראים קטנים, מקלה מאוד. לדוגמה, להוציא מן המקרר את הירקות לפני הבישול, או להביא את בקבוק הדיסה של התינוק מהמטבח".

נחמה: "בני בן ה-15 אוהב להתעסק בבישול. אחרי אחת הלידות כשהייתי עדיין חלשה ישבתי על כיסא במטבח, השגחתי ונתתי לו הוראות. כך הוא בישל את כל מאכלי השבת!".

דינה: "אצלי ב"ה יש הרבה בנים. ניקוי החולצות שלהם הוא חלק נכבד מעבודת הכביסה. אני נעזרת באחד מהילדים (מגיל 8+) היושב לידי ומיישר כל חולצה, ומכין אותן בערימה מסודרת כדי שאתיז מלבין על הכתמים ואכניס אותן למכונה. הילדים תולים ומסירים את הכביסה מהחבל, מעבירים מהמכונה למייבש ומצרפים את התכולה ל'הר' הכביסה הנקייה".

נחמה: "בני מעדיף את הסידורים בחוץ, כמו עריכת קניות. בבוקר, הוא מתעורר כמה דקות לפני כולם ועורך קניות לפי רשימה שהכנתי לו על השולחן בלילה". בתוקף תפקידו, הפך למתמצא במחירים ו"מבצעים" ומרגיש נוח מאד כשהוא 'מייעץ' בתחום זה"….

מרגלית מעניקה 'ערך מוסף' לעזרה לאמא: "בכל יום שישי אני משבצת את הילדים (מגיל 7 בערך) לפי התור לחצי שעה של עזרה צמודה לאמא. תפקידו של התורן הוא להיות ליד אמא. אם אני רוחצת כלים, אני בו זמנית נותנת לתורן הוראות מה לשים והיכן… אם אני תולה כביסה הוא מגיש את הכבסים וכו'. הילדים אוהבים מאד תורנות זו, כי ביחד עם המצווה של סיוע לאמא בהכנות לשבת, כל ילד בתורו מקבל זמן איכות של שיחה עם אמא. עיסוק משותף בקיפול כביסה, בישול וניקוי הבית – מזמנים אפשרות של האזנה לילד ומתן עידוד לכישוריו.  

נחמה: "לא לשכוח לצ'פר אותם במשהו קטן, ולהודות להם לפני כל בני המשפחה על העזרה. אם זה בבישולים – אז בסעודת שבת, אנו מזכירים את מי שעזר ובזכותו כל–כך טעים לנו…  אם זה בגיהוץ או כביסה – בזכותו כולנו לבושים בבגדים נקיים ומגוהצים לשבת".

האצלת אחריות

כיצד ניתן ללמד את הילדים לקחת אחריות על סדר וניקיון חפציהם?

דינה: "בכל גיל, עלינו ללמד את הילד ליטול אחריות על חפציו או בגדיו, ולתת לו להתמודד עם מצבים שארעו בגלל חוסר אחריות. לדוגמה: כשהמשפחה נוסעת לשבת, במקום שאמא תארוז מזוודות, כל ילד מכין לעצמו, ילקוט ובו בגדיו למשך השבת. אני עוזרת לבחור את הבגדים או להתאים, אבל, אחריות האריזה היא של הילד.

כשהבנים יוצאים לישיבות לאחר שבת חופשה. אני מכבסת, מגהצת, אבל את כל מלאכת הקיפול והאריזה הם עושים בעצמם. הכנתי להם רשימה מסודרת שתלויה על דלת חדרם ובה מופיע פירוט של החפצים תחת הכותרת "מה תמים לוקח לישיבה". אני מבקשת מהם, לעבור על הרשימה ולראות שלא שכחו כלום.

אם קורה ששכחו דבר מה