"שואלות ודורשות" בהלכות החג

שלושים יום קודם החג שואלים ודורשים בהלכות החג.

בנוסף לשאלה ולדרישה בהלכות הפסח אשר בה אנו מצווים כעת, יורשה לנו לבצע את ה"שואלים ודורשים" (או בעצם שואלות ודורשות…) בסגנון שלנו, כדבר אישה אל אישה.

ובכן,

את "דורשים" אנו מקיימות בהידור רב בערבי פסחים. כל כך הרבה דרוש לנו: ראשית לכל – כסף. בשביל צורכי החג, כדי לשמח את בנות הבית בבגדי צבעונין ובתכשיטים, אולי גם עבור פאה חדשה, כמה מוצרי חשמל קטנים שהתבלו, ועוד ועוד…

שנית – אנחנו צריכות כוח. שה' ינסוך בעורקנו אנרגיה רבה כדי שנוכל להמשיך למרק ולשפשף גם כשהעיניים כבר חצי עצומות וכל שריר בגופנו משווע למנוחה.

אחרון חביב – דרושה לנו יצירת 'יש' מ'אין': זמן! כמה היינו מאושרות אם היו יותר מאשר עשרים וארבע שעות ביממות הקצרות מדי של ערב פסח.

אכן, דרישות מינימליות לחלוטין. אך, כבר לימדנו אדמו"ר הזקן שכדי לקבל את הנצרך ב"דורשים", צריך קודם כל להקדים לו את ה"שואלים". למה הכוונה? למענה שענה לאותו חסיד ששפך את ליבו לפניו אודות מצוקותיו: דרוש לו סכום כסף גדול להשאת בנותיו, הוא צריך גם רחמי שמים בעניין שלום הבית, וגם ברכה לבריאות טובה וכו' וכו'. ענה לו אדמו"ר הזקן: מה אתה צריך מהקב"ה – אתה יודע היטב! אך האם שאלת את עצמך לשם מה צריכים אותך? מה ה' דורש ורוצה ממך?

שאלה זו ידועה ומוכרת וימיה כימות עולם. מה טעם היא צריכה להישאל דווקא עתה, בסמוך ל"דורשים" של ערבי פסחים? משום שהיא שזורה ורקומה בתוך תוכה של המשימה העיקרית שבעבורה אנו נותנות את הנשמה בימים אלו – ביעור החמץ והכנסת המצה.

דיירים בבית של החמץ והמצה

המילים 'חמץ' ו'מצה', מורכבות כידוע, מאותיות כמעט זהות. השוני וההבדל ביניהן הוא דווקא באותיות שצורתן מזכירה בַּית: ח' ו–ה'. לכל אחת מהן קירות ותקרה דומים, ברם הבדל קטנטן מבדיל ביניהן:

ה–ח' היא בית חסומה לחלוטין, כמעט בית כלא. יש בה פתח רק כלפי מטה, ושם נמצאת האדמה, קרי – הארציות, החומריות, העולם הזה השפל.

ה–ה' גם היא בית פתוח כלפי מטה, אך נוסף לה חלון קטן, צוהר פתוח בכותל הפונה כלפי מעלה. מעין אשנב שדרכו נושאים האסירים בבית הכלא עיניים כמהות אל פיסת השמים שנשקפה מבעד לסורגי החלון. תכלת השמים – כמה אור בה, ואיזו תקווה היא מעוררת! הן בה נשקף כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו ושולח נטפי נוחם אל בין הקורות הסוגרים סביב.

אם כן, מהותן הפנימית של ה–ח' וה–ה' – החמץ והמצה –  מקביל לשאלה ולדרישה עליה דובר לעיל: ה–ח' של החמץ מלאה דרישות, כי החמץ התופח והגאה רואה רק את עצמו ואת צרכיו. הוא רוצה להביא את האדם להסתכל אך ורק כלפי מטה, שם נמצאות תאוות גשמיות למכביר, ועל כן הוא משלב את ידו בזרועה של הנפש הבהמית ולוחש לה את דרישותיו השונות והמשונות.

המצה המעודנת והבטלה מנתבת את מבטו של האדם אל על, שם היא מגישה לו – מבעד לפתח העליון – מגש של כסף ועליו קורטוב של קירבת אלוקים. אדם הגר ב–ה' של המצה יכול להתרומם מעל להוויה הגשמית, לשאת כפיים אל השמים ולשאול: מה אלוקיי שואל מעמי? לשם מה הוא ברא אותי בעולמו?

בזיקה לימי האביב, לובשת שאלה זו פנים "פסחיות": האם באמת כל מה שאני קוראת לו "ניקיון הפסח" הוא לרצון ה'? האם הקב"ה רוצה שאכלה את כוחותיי במיון של בגדים, צעצועים ומה לא – אשר אין בהם חמץ כלל – ולא תישאר בי טיפת אנרגיה חיובית עבור הבעל והילדים?

האם מסע הקניות הנרחב שאני עורכת כולל דברים שהם באמת נחוצים כדי לענג את החג, או שמצוות הענקת המתנות לכבוד החג היא עילה לסחיטת התקציב המשפחתי ממה שאין בו? אולי בכלל, סגנון המתנות וערכן מושפע מן המבט הבהמי של החמץ, וכשאנו רואים רק את עצמנו – קשה להבחין בענות נפשו של בן הזוג המתרוצץ בין הגמ"חים…

בעקבות השאלות ישתנו הדרישות, משום שהן תגענה מבית מדרשה של המצה. אז יעלה הרצון שהפסח יהיה לא רק כשר אלא גם שמח, שמחה כפשוטה. שמחה שנובעת מהיות "גופו נבזה ונמאס" – קרי: מצה, "רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה" – נפש המבטת דרך החלון אל אלוקיה.

יש לנו אבא

פרט לרוח מול גשם, לביטול ולשפלות מול האנוכיות והיישות המתגוררים זה מול זה ב–ה' וב–ח'- יש בחמץ ובמצה דייר נוסף: גר לו שם גם ילד.

משנולד, אין הילד מודע יתר על המידה למה שקורה בסביבתו. הוא חווה את מציאותו העצמית בלבד וסבור שכל העולם שייך לו ואמור לרקד סביבו ולדאוג שלא יהיה לו קר, שלא ירעב ושיוכל לישון בשלווה וחוזר חלילה. הילד גדל ומתפתח וממשיך לחשוב שהוא מרכז היקום. הכל שלו – הצעצועים, כרית הליטוף החביבה, עגלת הילדים.

ההזדמנות הראשונה, המפעימה, שבה ניכרת בברור העובדה שהפעוט כבר מכיר בקיומם של אנשים נוספים, היא הרגע שבו הוא הוגה את המילה הראשונה: אבא! מילה שאין בה עדיין הבנה מי ומה הוא אבא, אך יש בה רגש רב. כאילו הוא אומר: יש לי אבא, והוא גדול כל כך… הוא אוהב אותי, ורוצה אותי, ומגן עליי… ואני שלו!

כדי שהילד יגיע לשלב החשוב והמיוחל הזה בתהליך התפתחותו, אין צורך בתרגול, שינון והדרכה. הגמרא אומרת שהתפתחותו תלויה במשהו שאינו כלול בספרי הפסיכולוגיה, וגם אין לומדים אותו בחוגי הנחיית הורים: "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן". טעם הדגן האמור – על פי הזוהר – הוא כזית מצה.

כי הילד הזה הוא אנחנו, "בני בכורי ישראל". רוב ימות השנה אנו עומדים על פי התהום הפעורה שבקרקעית ה–ח של החמץ, תהום של דיכאון, ייאוש וחידלון. אנו מנסים לשכך אותם באמצעות סיפוקים רגעיים של תינוק: מזון, שינה, הצלחות חומריות.

עד שמגיע הלילה שבו "נגלה עלינו מלך מלכי המלכים". אכילת המצה – "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה – פוקחת את עינינו להכיר את אבא, אבינו שבשמים, והוא גואל אותנו ממ"ט שערי הטומאה של מצרים הקדורנית והחשוכה ומשער ה–נ', הפעור לרגלינו במדרון היורד מן החמץ. כשאנו נושאים את עינינו אל הזוהר האלוקי הבוקע מן המצה – מציפים אותנו קרניו בגלים של אמונה טהורה, ואנו מרגישים שיש לנו אבא בשמים: גדול, אוהב, מגן, ואנו שלו!

כל שאינו בעשייה – אינו בלמידה

יש פרט אחד בכל העניין שקצת קשה לנו להבין בשכלנו הדל. מדוע צריך החלון של ה–ה' להיות בפינה העליונה, ליד התקרה? למה שלא יהיה, למשל, בגובה העיניים, כדי שנוכל לראות בעדו בלי מאמץ, ללא התרוממות על קצות האצבעות ובלי הטיית הראש כלפי מעלה?

מפני שכדי להרגיש קירבת אלוקים לא מספיק לדעת שהוא כאן, לידינו. צריך לעשות משהו כדי לחוות את חסדו, בבחינת "שאו מרום עיניכם" ואז "וראו מי ברא אלה". כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות – החוויה הנוצרת מעשיה, חורטת את רישומה בקולמוס הלב.

ההתרוממות מן העמידה השפופה ב–ח' של החמץ (אשר בה, בדומה לבהמה אנו עם ה"ראש למטה") ההזדקפות על מנת להביט קוממיות אל מרומי החלון – הן שתיצורנה את התחושה שיש ה' בקרבנו, ורגש עמוק של אמונה ינסוך טל של תחיה בכל אברינו. 

כך היה גם במצרים. בני ישראל אשר התעוררו לקול הנפת שוטי הנוגשים היו נתונים בין חומותיה של ח' חסומה, אפופה אפלה, ייאוש ושחור. ממול עיניהם לא סרו דמויותיהם של הילדים שהיו ואינם, נשטפים במצולות היאור, ר"ל.

באותן חומות שיעבוד פרצו להן הנשים אשנב קטן, בכוחה של האמונה המקננת בליבן ביתר שאת וביתר תוקף. הן ידעו אל נכון, והצהירו בביטחון מלא שבבוקר תזרח שמש של ישועה. הרי הקב"ה הבטיח שבוא יבוא לפקוד את בניו, ואין כל ספק שהנה, הנה יחוש למלא את דברו ולהביא את הגאולה.

הן לא הסתפקו במילים, אלא אף תמכו את תקוותן במעשה: הן הן הנשים הצדקניות ששכנעו את בעליהן להמשיך וללדת ילדים נוספים, ובכך הקימו את הדור שיצא ממצרים. אלמלא ראו בעיני רוחן את האור עוד בטרם הופיע בקצה המנהרה – לא היה לקב"ה את מי לגאול בבוא היום הגדול.

איך הן היו מסוגלות ללדת ילד אשר ייתכן שיומת ביום היוולדו? ועוד אחד, ועוד – שאולי ילכו בדרכו של אחיהם, חלילה? מהיכן לקחו את תעצומות הנפש כדי להרעיף אמונה ותקווה על בעליהן?

מן החלון. מן השמים ומן ההבטחה של שוכן השחקים. אף שעברו מאות שנים מאז אמר אותה, לא חדלו לשנן בוודאות נחרצת שהוא בוא יבוא לגאלנו. ואם זה עדיין לא קרה עד היום – זה יהיה עכשיו, מיד, ממש!

המצה המהודרת ביותר

מורה וקבוצת ילדות ניצבו לאחרונה באחד מבתי ספר חב"ד ליד קיר שעיטרו, והתבוננו במעשה ידיהן. הן עיצבו בצוותא נוף של הגאולה העתידה: במרכז התנשא בית המקדש נישא ורם, וממנו בוקעת אלומת אור. את עמודי יכין ובועז קישטו הילדות בגפנים של זהב. סביב בית המקדש ובצמוד אליו הודבקו תצלומים של בתי כנסת מרחבי תבל ש"עלו" לירושלים, ובראשם "בית רבנו שבבבל" – 770. בתי הכנסת השתלבו בין מבנים ירושלמיים טיפוסיים, עטורי כיפות ומחופי אבן ירושלמית.

עמדו הילדות והתבוננו, שבחו, העירו והאירו, והמורה שותקת. לבסוף שאלה אותה אחת הזאטוטות: מה את אומרת על היצירה, המורה?

הרכינה המורה את ראשה אליהן והן ראו שעיניה דומעות בעת שאמרה להן בחמימות: "אני מאוד מתרגשת… הרי זה מה שאנחנו נראה בקרוב ממש כשהרבי מלך המשיח יתגלה ונעלה כולנו לירושלים!"

הקטנות שנדהמו מפרץ הרגשות נאלמו דום. רק אחת ההינה להגיב: "נו, באמת, המורה"…

המורה נזדעקה: "האם את אומרת כל יום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'?" שאלה את הילדה. "מה את מתכוונת כשאת אומרת את המילים האלו?"

"כן, המורה, בוודאי" – השיבה הילדה – "כולם יודעים שהמשיח יבוא, אבל רק את מדברת ככה"…

מדברת ככה – מה הכוונה?

מדברת ככה – זה לא רק מדברת, אלא מתרגשת, דומעת ומבטאת את התחושות עלי קיר שהוא אשנב לגאולה. כולם יודעים, והיא חווה את הגאולה כבר עכשיו.

זה הוא הלקח שלימדונו אמותינו במצרים: לא מספיק שיודעים שה' עומד אחר כותלנו ומציץ מן החרכים. צריך לקרוע חלון בנשמה באמצעות מעשים שיחיו את הידיעה.

אפשר לתלות בחדר הילדים תמונה של בית המקדש, ולתאר בגוף ראשון מה נראה בעת שנהלך בו בקרוב ממש. לכתוב עם הילדים במשותף ספר, שבו יתאר כל אחד מה יזכה לראות ולעשות בקבלת הפנים לרבי מלך המשיח. לחלק תפקידים כדי שכולם ידעו מי ממונה על מה בעת העליה לרגל, ואפילו להבטיח לזה שאינו מחבב את טעמו של "בשר על האש", שהנתח של קורבן פסח שנקריב בוודאי ינעם לחיכו.

כך תחדור לתוך לשד עצמותינו האמונה הבלתי ניתנת לערעור אשר אותה ירשנו מן הנשים הצדקניות שבמצרים – שגם אם עבר זמן מה – יש לנו אבא, ואת הבטחתו ש"הגיע זמן גאולתכם" יקיים. או אז תלבשנה הדרישות שלנו פנים חדשות, ונפנה בלהט אל היושב במרומים: אבא, אבינו שבשמים! אנו רוצים לראות כבר את אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח מוביל אותנו אל בית המקדש השלישי, זה שציירנו גם על הקיר וגם בלב. אנו רוצים משיח עכשיו! 

מצה עם ה' כזו, אשר חלון האמונה שלה הוא גדל מימדים – תהיה המצה המהודרת ביותר אשר נוכל להשיג לחג הפסח.

שיהיה חג כשר ושמח, שבו אור חדש על ציון יאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו