השבוע נקרא בפרשת שמיני על שם שמנת ימי המילואים בהם נערכו הכנות קדחתניות לקראת חנוכת המשכן, על הסטאז' אותו מעביר משה לאהרון ובניו, ואז מגיע לו הרגע הגדול הרגע לו ציפו כולם הרגע לו יחלו כולם, השראת השכינה בתוך הבית אותו בנו ונדבו כלל ישראל לכבוד ה' יתברך.

שמחה עצומה ניכרת אצל כלל ישראל ההתרגשות בשיאה אהרון מקריב קרבנות לכבודו של ה', משה ואהרון מברכים את העם "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו-שתשרה ברכה במעשה ידיכם" (רש"י), אש יורדת מן השמים ומכלה את הקרבנות סימן ואות רצון מאת ה' שהקרבנות נתקבלו בבחינת ריח ניחוח אשה ל-ה'.

ואז מתרחש מאורע טרגי. בני אהרון נדב ואביהוא נמצאים בשיא השמחה והדביקות מהגילוי העצום באותם רגעים מרגשים ומשמחים של חנוכת המשכן, ומתוך דביקותם הם מקטירים את הקטורת על דעת עצמם כאות ומחווה לשמחה העצומה והודיה ל-ה' יתברך על השראת השכינה בקרב עם ישראל.

לפתע יוצאת אש מלפני ה' ומכלה אותם, אסון נורא שני בני אהרון מוצאים את מותם ברגע הכי גדול ומשמח ואהרון חתן השמחה מוצא את עצמו באבל כפול, ודווקא מתוך המצב הכל כך מורכב אהרון מלמד אותנו שיעור מאלף, אהרון מתנהג באופן אצילי: 'וידם אהרון', 'לך דומיה תהילה'..

מה בעצם קרה כאן? מה היה הטריגר בגינו יצאה אש מלפני ה' וכילתה את שני בני אהרון?

קרבה אמיתית עוברת ב- הכרה הדדית:   

  הספרות הטיפולית מתייחסת למושג הכרה והכרה הדדית: הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).

ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ).  כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).

מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.

הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.

הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.

הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.

קרבה הנה רצון ותשוקה של שני סובייקטים המעוניינים האחד בקרבתו של השני ומנסים דרכים שונות על מנת למצוא ולהשיג האחד את קרבת השני.

כדי שתתרחש קרבה אמיתית בין שני סובייקטים חייבת להתקיים ביניהם העמדה הנפשית של הכרה והכרה הדדית, ולפיה כל אחד מהם חייב לראות בטובתו של השני ולדאוג להביא טובה זו אל הפועל בקיומו האחד של השני!

הדבר יבוא לידי ביטוי בשמירה ובזהירות בה ינהגו שני הסובייקטים האחד כלפי השני לכל אורך תהליך ההתקרבות ביניהם ולאחריה.

הם יגלו אכפתיות האחד כלפי השני ויעשו כל אשר לאל ידם בכדי להיטיב האחד עם השני, לדאוג ולשמר האחד את טובתו של השני.

קרבה אמיתית כמשמעה חייבת לייצר קרבה בין האחד לשני והדרך לייצר ולשמר את הקרבה בין האחד לשני עוברת בראיית צרכי וטובת הזולת לארוך כל הדרך.

קרבה אמיתית מחייבת תנועה בנפש של השתוקקות האחד לשני, אך גם תנועה של התיישבות קיומית לצידה!

אחד ממושגי היסוד בתורת חסידות חב"ד הנו 'רצוא-ושוב'.                                                 

   רצוא ושוב הנה תנועת נפש המבטאת שני הפכים. מצד אחד רצוא- תשוקה של התקרבות לעבר/ואל.. ומצד שני שוב-מלשון שיבה חזרה לקרקע הקיום ומלשון התיישבות כדי להמשיך ולשמר את אפשרות הקרבה מבלי להיפגע מכך.

התנועה חייבת להישמר בקפדנות במינון ובאיזון הנדרשים כדי שהתנועה לעבר/ואל תהיה מותאמת לצרכי המתקרב, זהירות מקרבת יתר, שימת לב לגבולות היכולת בהתקרבות ועד היכן היא אפשרית, כיצד ההתקרבות והתנועה אל עבר היעד משיגה את התוצאה הרצויה שומרת ומשמרת את/ועל שני הצדדים החפצים בקרבה זו.

כשבני אהרון נדב ואביהוא חפצים בקרבת ה' בחנוכת המשכן הם נמצאים בתנועה של 'רצוא' ללא סימן תנועה של-'שוב' מצדם וכפי שנאמר בפסוק: בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ (ויקרא, ט"ז,א') הקרבה הייתה הצד היחיד בתנועת הנפש שלהם ה-'שוב' נעדר מתנועת הנפש..

שלשת הרבדים בנפש האדם המחברים אותו לעצמו ולתכלית בריאתו:

במדרש (ויקרא רבה פרק כ', ט'. תנחומא פרשת אחרי ו') מובא שלש דעות לגבי אופן ביטוי תנועת ה-רצוא  בעבודתם של נדב ואביהוא בהקטרת הקטורת: א. "מחוסרי בגדים נכנסו", ב. "שתויי יין נכנסו", ג. "שלא היו להם בנים", שלשת עניינים אלו מורים על עבודה בתנועה של רצוא ללא שוב.

א.     מחוסרי בגדים- בגדי כהונה נדרשים לעבודת כהן: מהות הלבושים (בגדים) הינם בכדי להגיע ולהיפגש עם הזולת הסובייקט הנפרד ממנו באופן המותאם ומכוון לצרכי הזולת. אילו נדב ואביהוא מחוסרי בגדים היו – לא היה להם קשר וחיבור עם/ואל הזולת, ואדרבה: הם היו בתנועה של עליה למעלה התנתקות מהזולת  וחוסר חיבור אל צרכיו ורצונותיו על פי ייחודיותו הסובייקטיבית.

ב.     שתויי יין: שתוי יין, שיכור – יוצא ממדידה והגבלה של טעם ודעת. הוא מאבד שליטה ויכולת להיפגש עם הסובייקט באופן מיטיב ומותאם לצרכיו. וזהו שתויי יין נכנסו שעבודתם של נדב ואביהוא הייתה באופן של רצוא, יציאה ממדידה והגבלה  ללא שליטה על עצמם וללא יכולת להיפגש עם הזולת באופן הנכון והמותאם לצרכיו.

ג.      לא היו להם ילדים: לידת ילדים עניינה המשכת כח האין סוף אל תוך מגבלת הסוף כלומר אל תוף העולם הגלובלי והמוגבל בו אנו חיים. אצל נדב ואביהוא הייתה תנועה של רצוא ועליה למעלה – היפך ענין המשכת כח האין סוף למטה.

הקב"ה מבחין בכך ומבין שמשמעות הדבר הנה איבוד לדעת תרתי משמע, איבוד של הקשר לעולם מצדם של נדב ואביהוא ואיבוד דרכו של עולם שהרי "לא לתוהו בראה אלא לשבת יצרה", העולם נברא כדי ליישבו ולא להיפך.

מתוך הקשר העמוק של הקב"ה לנדב ואביהוא הוא מחליט לפעול על פי הנאמנות לאופן בו ברא את העולם ובפרט את בחיר הנבראים האדם ולאפשר את הבחירה החופשית למרות גודל הצער על התוצאה הבלתי רצויה שנגרמה מותם של נדב ואביהוא כתוצאה מקרבת יתר 'רצוא' ללא יכולת 'שוב'.

ובמילים אחרות: נדב ואביהוא הגיעו לכלות הנפש בתנועה של רצוא ללא יכולת שוב מתוך בחירה!                 

     הם סברו שהעבודה בבחינת רצוא עם היותה חד צדדית ושלא כפי כוונת הבריאה, עדיין נעלית יותר היא בעיניהם מהשילוב של ה-רצוא וה-שוב גם יחד.  

הם וויתרו על החיבור אל קרקע הקיום מתוך הבנה שלצורך העמקת הקשר עם הבורא חייבים להתעלות מעל כל המגבלות הפיזיולוגיות המנועות מהם לחוש קרובים אל ה' יתברך באופן ייחודי.

הדבר בא לידי ביטוי כאמור מההתנזרות שלהם מכל שלשת הרבדים העמוקים הקושרים ומחברים את האדם לעצמו ולתכלית כוונת בריאתו והם : לבושים-הקשר הראשוני והיסודי עם הזולת, שתיית יין– התפשטות משליטה קוגניטיבית והתמסרות על שכלית ל-ה' יתברך, בנות זוג והולדת ילדים– חוסר חיבור לדור ההמשך על ידי הנצחת והמשכת כח האין סוף בעולם הזה.

וזה היה חטאם- (חטא מלשון חסרון) שתנועת ה-רצוא מנעה מהם להיות קשובים, מכוונים ומחוברים לכוונת הבורא ותכלית בריאת העולם ביישובו של עולם נשמות בגופים.

אמנם הקרבה והדבקות בבורא היא נעלית מאוד, אבל מי שחפץ בקרבתך חפץ לא פחות בקיומך!       

   מי שצווה על קרבתך ציווה גם על הישמרו מאוד לנפשותיכם! וזהו סוד ותכלית הבריאה: המשכת האין סוף כאן בעולם ולא הימשכות לאין סוף ופרידה מן העולם!

אכילה קיומית נפשית:

כאשר אדמו"ר הזקן 'בעל התניא' מייסד חסידות חב"ד הגיע לרבו המגיד ממעזריטש סוכם שאדמו"ר הזקן ורבי 'אברהם המלאך' (כינוי של בן המגיד ממעזריטש שעסק בעניינים רוחניים ופרש מענייני העולם לטובת התעלות רוחנית כאשר הוא מתבודד מעיני הבריות במשך שנים רבות) ילמדו יחדיו. אדמו"ר הזקן ילמד עם רבי אברהם המלאך את החלק הנגלה שבתורה, ורבי אברהם ילמד עם אדמו"ר הזקן (שזה עתה הגיע מליטא ולא הכיר את תורת החסידות) את החלק הנסתר שבתורה.

פעם אחת, לאחר שלמדו יחד עניין עמוד ביותר בתורת החסידות, מצא רבי אברהם המלאך את רבינו הזקן כשהוא אוכל כריך בייגל עם חמאה, (בזמנם היה זה נחשב למותרות) ולתמיהתו של רבי אברהם המלאך לפשר הדברים (הייתכן שלאחרי לימוד בעניין נעלה כל כך מתיישב הוא לאכול דבר גשמי וטעים דווקא?) השיב רבינו הזקן: שבעת לימודם בתורת החסידות הרגיש שעוד מעט מגיע הוא לכלות הנפש ולכן, הוכרח לאכול בייגל עם חמאה, כדי שנשמתו לא תיפרד מגופו בכלות הנפש ממש שהרי תכלית כוונת הבריאה על פי רצון ה' יתברך היא שהנשמה תחיה בגוף גשמי דווקא" (ליקוטי שיחות, חלק כ"ז, עמ' 273).

'הרצוא ושוב' אצל דוד המלך בצימאון, בערגה ובכמיהה ל-ה' יתברך:

בספר תהילים נאמר: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (פרק מ"ב, פס' ב').

רש"י על אתר מפרש את הפסוק כך:

כאיל תערג על אפיקי מים" לשון 'ערג' נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים וצפצוף לעופות. אמרו רבותינו האיילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים.

ובהזדמנות אחרת מתאר דוד המלך את צימאון נפשו וכמיהת בשרו ל-ה' יתברך באופן הזה:   

  "אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם". (תהילים פרק ס"ג פס' ב').

ורש"י על אתר מפרש את הפסוק כך:

 "אשחרך -"אבקש ואדרוש לך כמו ושחרתני ואינני (איוב ז').

"צמאה לך נפשי" – צמא ותאב אני לבוא אליך בבית תפלתך.

"כמה לך בשרי"- לשון תאווה ואין לו דמיון במקרא.

"בארץ ציה" – במדבר.

על פסוק זה הולחן ניגון חב"ד ניגון זה המלא געגועים וכיסופי הנשמה, מיוחס הוא לאדמו"ר הזקן בעל התניא.

 הרבי מליובאוויטש לימדו בהתוועדות שבת פרשת קדושים מברכים החודש אייר תשי"ד. הרבי אמר על ניגון זה ששלושת הבבות הראשונות הם בעלייה היינו צימאון, בפעם הראשונה שמנגנים את המילים כן בקודש חזיתיך הוא בגעגועים ומשמעו הוא הלוואי בקודש חזיתיך. אמנם בפעם השנייה הוא מלשון הן הדבר (אישור) ,כלומר: נכון הוא הדבר שבקודש חזיתיך. (חב"ד-פדיה)

התוכן של הניגון הוא שאפילו כאשר נמצאים במצב של צימאון רוחני, המבטא את המצב הנפשי העגום של העלם והסתר על אור ה' יתברך בעולם, על ידי הצימאון והכמיהה עצמם, אפשר לעלות ולהגיע לדרגות הכי גבוהות של גילוי אורו של ה' יתברך על ידי התבוננות בהשגחה הפרטית המופלאה של ה' יתברך על כל בריותיו, בבחינת- 'כן בקדש חזיתיך'.

בפסוקים אלו מלמד אותנו דוד המלך על אופי הכמיהה התשוקה והצימאון הפיזיולוגי לקשר רוחני בלתי מותנה עם ה' יתברך בכל מקום (עולם), בכל מצב (שנה) בכל סיטואציה (נפש).               

כאשר המטרה היא התעלות רוחנית מעל הממד הפיזיולוגי, לטובת חיזוק הקשר הנפשי עם ה' יתברך. כשיחד עם זאת הוא מזכיר לנו את הקיום של הממד הפיזיולוגי, העולם בו אנו חיים, את הזכות לקיים את הקשר עם ה' יתברך בתוך העולם החומרי, המקום בו בחר ה' לשבתו יתברך.    

כפי שנאמר בתהילים: "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ". (פרק קל"ב פס' י"ד).

המלבי"ם מפרש זאת על אתר:

"נשבע ה' לדוד": מבאר הכתוב שבעבור בחירת ציון, נשבע ה' לדוד שלא תסור המלכות מזרעו, והוא כמשל אוהבו של מלך שמרוב אהבתו התאכסן המלך אצלו וייבן לו בביתו מקדש מלך בנוי לתלפיות, עד שמצא המקום ההוא חן בעיני המלך לשבת שם לעולם, וישבע לו בל יעזוב המקום הזה לעולם, ולכן המקום ישמש לו אכסניה גם כאשר יתאכסן אצל זרעו ונשאר הברית כרות לזרעו, נמצא שהאוהב היה סבה שיבחר במקום, והמקום היה סבה שיבחר בזרע אוהבו לעולם.

 זו הסיבה שנכתב פה על בחירת המקדש שהוא 'בעבור דוד עבדך' ולאחר שאמר שבחר ה' יתברך במקום המקדש לעולם 'כי בחר ה' בציון', נשבע ה' לדוד ש-'מפרי בטנך אשית לכסא לך' כלומר: שמזרעו של דוד תקום מלכות ישראל. יוצא אם כן שכאשר בחר ה'  בציון נשבע שלא תסור המלוכה מבית דוד לעולם.

פרק זה מתחיל בתיאור: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְהוָה לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ." (שם פס' א').

ורש"י על אתר מפרש: "זכור ה' לדוד את כל ענותו" – עינוי נפשו אשר טרח ועמל למצוא לך מקום.

דוד המלך התמודד עם לא מעט אירועים קשים שפגשו אותו לאורך שנות חייו, החל בנידוי משפחתי כוללני מביתו כבר עם היוולדו בטענת ממזרות ואי שייכות למשפחה, כשהוא מוצא את עצמו גר בדיר עם בעלי החיים לאורך שנים. ממשיך ברדיפות של שאול המלך אותו עד כדי ניסיונות להרגו, וכלה במרד אותו ניהל נגדו שאר בשרו בנו אבשלום.

לצד זאת דוד המלך מגיע לפסגת חייו עת הומלך למלך על ישראל בידי שמואל הנביא דבר שסוף סוף הביא להכרה בו ובמי שהוא כאדם בעל שיעור קומה גבוה ומרומם מעם, הראוי להנהיג את עם ישראל.

לאחר כל התלאות הרבות אותם עבר דוד המלך הוא חפץ להקים את הבית ל-ה' יתברך בית עולמים. ה' יתברך מנחה אותו שלא הוא זה שיבנה את בית המקדש, כי אם בנו שלמה, משום שמצד אחד הוא אמנם לחם את מלחמות ה' באויבי ישראל שהנם מלחמת מצווה, אך מכיוון שידיו דמים שפכו לא יוכל לבנות הוא בעצמו את בית המקדש  כי אם בנו שלמה כאמור.

כאן  מבטיח לו ה' יתברך בעצם שזרעו של דוד יהיה זה שימלוך עד ביאת המשיח ועד בכלל.

זו הייתה אם כן תנועת הנפש של דוד המלך לאורך חייו ושנותיו עלי אדמות, מצד אחד 'רצוא'- כמיהה צימאון והשתוקקות אדירה לקשר רוחני עם ה' יתברך, כשלאידך הוא תר אחרי המנוחה והנחלה כמכון לשבתו יתברך דווקא בעולם הזה החומרי והשימוש בו ככלי לעבוד בו את ה' יתברך.

סיפורו של בחור תמים וניגון 'כלות הנפש' שהותיר בלכתו:

הלל פרוטקי היה בחור בישיבת 'תומכי תמימים' חב"ד.

 הישיבה הראשונה בעולם בה נלמדה תורת חסידות חב"ד באופן רשמי. נוסדה ביום ראשון ט"ו לחודש אלול תרנ"ז בעיירה ליובאוויטש שברוסיה. עיר בירת חסידות חב"ד ואם ישיבות תומכי תמימים על כל מחלוקתיהם וסניפיהם. תלמידי הישיבה הלומדים בה מכונים 'תמימים'.

הוא הגיע ללמוד בליובאוויטש, שם כינוהו בחיבה "הלל-ק'ע (הלל) פוצ'פר", (על שם מקום מוצאו העיירה פוצ'פ, עיירה ברוסיה שבה חיו ופעלו כמה חסידים). כבר בילדותו נתגלה כילד פלא בעל כישרונות גדולים.

בשנת תרע"א, היה הלל בין שבעת בחורי התמימים שנשלחו ע"י אדמו"ר החמישי מאדמו"רי חב"ד לדורותיהם רבי שלום דב בער המכונה הרש"ב לייסד את ישיבת "תורת אמת" בחברון, והוא עודנו בחור צעיר לימים.

הרב שמעון גליצנשטיין, שבצעירותו למד עמו יחד בחברון, והכירו בהיכרות אישית, משרטט קוים לדמותו הרוחנית (בכתבה שפורסמה בבטאון חב"ד לפני למעלה מ–60 שנה):

"הוא היה בחור כארז, רם וחסון, ענקי ושגיא כח. מעיניו נוצץ אור בטחון עצמי, חוט של פשטות מתוח עליו, משקיע כל כוחותיו הענקיים בעבודת ה'. הוא דולג לחיי רתיחה בעבודת ה' שאין בה מנוחה. איזה אור גנוז היה בתוך נפשו הזכה, זיק קדוש טמון וטמיר במסתר לבבו ולפעמים הוא מתלהט ומתלהב בהתפרצות רעשנית עד שאין להכירו. זהו אופיו של התמים הלל-ק'ע, כפי שהיו קוראים לו.

"הכרתיו, ראיתיו, ידעתיו. היה בחור גבה קומה, צנום וזקוף שאין לו בעולמו כי אם ד' אמות של תורת החסידות. הוא בילה את ה-'מעת לעת' שלו ביום ובלילה, בלימוד בהתעמקות ובהתבוננות חב"דית. שיווה לה רוח מיוחד ושם לה צורה מיוחדת. מצד אחד התרחק מחד גוניות הבאה מן ההרגל שיש בה יבשות וקרירות, ומצד שני מאס בהתלהבות רגעית המתלהטת ודועכת מיד. הוא כולו חדור מתינות והתבוננות. קוים אלה מסמנים אופיה של התפלה וההתבוננות של התמים המופלג הלל-ק'ע פוצ'פר.

גדולי המשפיעים בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש ציינו שהיגיעה בעבודת התפלה שלו הייתה לא בעיונים שכליים שבחסידות, כי אם להביא לידי גילוי של האלקות שבחסידות".

ממשיך הרב גליצנשטיין: זוכרני בחול המועד סוכות האחרון לשהייתו של הלל פוצ'פר בחברון, בעת שתלמידי הישיבה עזבוה, האברכים וכמו כן הבחורים, הלכו ירושלימה לחוג את החג בין בני משפחתם, ובחברון נשאר קומץ מצומצם הקבועים והדיירים במקום, נכנסתי להיכל הישיבה שבמקרה היה ריק ורק בדלת הארוכה והרחבה שבארון העשוי בקיר הצפוני, ששימש בחלקו מקום לבגדי התלמידים, רק שם מצא התמים הלל-ק'ע מקום לתפלתו, מוסתר מעין רואה ורק קולו ישמע.

"בינתיים הופיעה בישיבה קבוצת מבקרים מארה"ב, שכללה אב בא בימים ואשתו ושני בניו. לאזנם הגיע קול רנה היוצא מבין עמודי הארון, המתלהט ומתלהב בהתפרצות רעשנית ברגש עז לבבית, מפזם לחן חב"די טפוסי. בקול נעים וחודר משנן הלל-ק'ע את המלים "אדון עוזנו צור משגבנו" בהרגש עז כזה עד שהמבקרים עמדו משתוממים למראה זו, וזרם של דמעות התפרץ מעיניהם ובאידיש משובשת בקשו ממני לבאר להם את התופעה הזאת.

"וכך היתה דרך עבודתו מדי יום ביומו, סיים את תפלתו בשעות המאוחרות של היום, וסיים בקריאת שמע על המטה לפנות בוקר. פעם בעת התפלה ביקר בישיבה הרה"ג ר' ליב דיין ז"ל, חבר הבד"ץ ומעמודי התווך בירושלים. הוא סקר את התלמידים בתפלתם והצביע על הלל-ק'ע באמרו שתפלתו של הבחור הזה עושה רושם מיוחד, מעורר את הלב".

החסיד ר' רפאל כהן מתאר בספרו "ליובאוויטש  וחייליה" כמה מן הבחורים ה'עובדים', ביניהם גם את הת' הלל פרוטקין ז"ל "שהיה מאריך בתפילתו ושר תנועה אחת מניגון". אלו שהכירוהו שמעו ממנו את התנועה בה היה מתפלל באופן קבוע.

תנועה זו, איננה ארוכה אך עמוקה, תנועה של געגועים והתמוגגות, נושאת בתוכה את דמותו של הילקע, שאיפה שכולה "למסור נפשו באחד". אולי מסיבה זו, נתנו ל'תנועה' זו את הכינוי "ניגון כלות הנפש".

מרוב התעסקותו של הלל-ק'ע בעבודת ה', הוא הזניח את בריאותו ובא לידי חלישות הגוף. אדמו"ר הרש"ב הורה לו להפסיק מדרך זו ולשמור על בריאות גופו.

כאשר חזר מחברון לליובאוויטש גויס לצבא הרוסי. שם בצבא, לא חפץ להשפיע על נפשו לרעה במאכלות אסורים, ובשל כך נחלש מאד, חלה ונפטר. הלל-ק'ע החל במסירת נפש ברוחניות, מסירת הרצון, והשלים במסירות נפש בגשמיות על שמירת התורה והמצוות

 על פי גרסת הרב מרדכי פרלוב, אדמו"ר הרש"ב השתדל לשחררו מעבודת הצבא, "באחרית ימיו סיגף עצמו הרבה מאד באכילה ושתיה וכן היה ממעט בשינה ונעשה חולה ר"ל בחלישות הלב, כולם השתדלו עבורו מאד בנסיון לרפאו והיה אצל גדולי הרופאים המומחים אך לצערנו הם לא הצליחו לייצבו והוא נפטר בימי ימיו ועלומיו".

הלל-ק'ע לא הותיר אחריו אפוא צאצאים, אך הותיר אחריו 'תנועה' ש