סיפור שנתהווה אחרי ששלי קראה כתבה של מירי קעניג ״החלה״ בשנת תשע"א בעיתון עטרת חיה.

הסיפור פורסם לראשונה בעיתון נשי חב״ד של קראון הייטס בגליון תמוז 5782.

המסע שלי התחיל לפני הרבה שנים בבית קפה חמוד. הייתי אז בת 26, בחורה צעירה עם אהבה לקפה והרבה חלומות. ביחד עם חברה טובה פתחתי בית קפה – ארומה נטקפה׳ באזור בשם פלאשינג במחוז קווינס בניו יורק. כמובן שהיו לי צפיות גבוהות להצליח בגדול, באותן שנים הצלחה עבורי נמדדה בעשירות כלכלית.

בוקר אחד עמדתי מאחורי הדלפק ופתאום נכנסה לתוך הקפה בחורה עם חיוך מדהים ונגשה אלי. באותו רגע  לא ידעתי שזה הרגע שישנה את חיי, יוליך אותי לתהליך של חזרה בתשובה ולהיות שליחה של הרבי.

האישה דיברה איתי בעברית והציגה את עצמה בתור ריטה מזרחי. היא שאלה אותי אם אסכים לארח בבית קפה שיעור תורה שבועי בימי שלישי. היא הסבירה שזו תהיה הזדמנות עסקית עבורי שכן הנשים יזמינו קפה וטוסט ומבחינתם יהיה להם מקום יפה ומרכזי לשיעור תורה.

לא הייתה לי שום סיבה לסרב והסכמתי מיד. מאותו יום, בכל יום שלישי, הרבנית נחמה דינה אביכזר ממרכז דוברי עברית בשכונת קראון הייטס בניו יורק היתה מגיעה לבית קפה להעביר שיעור תורה. היא לימדה על הפרשה השבועית, סיפרה סיפורים חסידיים, ולימדה הלכות שונות.

תחילה לא מצאתי עניין בשיעורים הללו ופשוט התעסקתי בניקוי המכונות קפה. במשך הזמן התחלתי קצת להקשיב ובמהרה פיתחתי קשר קרוב עם הרבנית ומשפחתה, מה שגרם לי להתעניין במקורות היהודיים שלי וללמוד על היהדות ובכלל על חב״ד והרבי.

בינתיים ארומה נטקפה׳ הפך להיות המקום הכי טוב באזור למצוא אספרסו טוב והתחלנו לארח עוד שיעורי תורה קטנים ואירועים מקומיים. באותו זמן לא ממש הבנתי את זה אבל הבית קפה התנהל ממש כמו בית חב״ד מקומי. לצערי עד שנת 2009 העסק סבל כלכלית ונאלצנו לסגור את הדלתות.

כתבתי מכתב לרבי, שבו רשמתי את ההתלבטויות שלי מה לעשות ומה צריך להיות הצעד הבא שלי. שפתחתי את האגרות קודש בחיפוש אחר תשובה ותקווה, קיבלתי מכתב    שאמר ״תודה רבה על העבודה שלך בחינוך….״ לתשובה כזו ממש לא ציפיתי.

אף פעם לא עבדתי בחינוך וגם לא היו לי שום כוונות להתחיל בכך. הרגשתי עצובה, אבודה, ומאוד כעוסה, אבל יותר מכל הרגשתי כישלון גמור. הבית קפה צבר חוב ענקי וזה ממש חנק אותי והרגשתי נטל גדול על כתפי. בינתיים כדי להתאושש מהמפלה הכלכלית התחלתי לעבוד במשרד של רופא בשעות היום, ובלילה עבדתי בתור עובדת ניקיון במקווה המקומי. איבדתי קשר עם הרבנית נחמה דינה אביכזר ומשפחתה והקשר נותק לא רק איתה אלה גם הקשר עם הנשמה שלי.

אחרי תקופה של נדודים מעבודה לעבודה, נעשיתי שותפה בחנות ממתקים בקווינס, באזור קצת יותר רחוק מהבית קפה. שם חב״ד נכנס שוב לחיי. כמה בחורים חב"דניקים התחילו לבוא לחנות כל יום שישי ולפני חגים, לוודא שאני והלקוחות שהגיעו לחנות נעשה כמה שיותר מצוות. הנוכחות שלהם התחילה להחזיר בתוכי חלק מעצמי שהלך לאיבוד בזמן שסגרתי את הבית קפה. בעזרת הבחורים יצרתי קשר עם משפחת אביכזר ובקשתי מהרבנית אם היא תסכים לנהל את השיעור השבועי שלה בחנות ממתקים. ברוך השם, היא הסכימה! שיעורי התורה של יום שלישי המשיכו ואיתם נכנסה שוב רוחניות לחיי וכמובן גם הרבי והמכתבים שלו.

שנתיים לאחר מכן סגרנו את החנות ממתקים, אך הפעם לא הפניתי את גבי ליהדות והמשכתי בדרך שהתחלתי. הרבנית נחמה דינה המשיכה ללמד בימי שלישי אצלי בבית ובאותו זמן אני התחלתי לעבוד בתור מנהלת אופרציה של גן שנקרא – כל ילדי גן ילדים – All My Children Daycare בשכונת קראון הייטס, בדחיפתה ואמונתה המלאה של בלה שמשייב. לא היה לי ידע רב למלא את התפקיד וגם לא נסיון קודם בתחום, אבל מהר מאוד התחלתי לאהוב כל רגע בעבודה, ותפקיד זה הפך להיות אחד התפקידים הכי מספקים שאי פעם היה לי. אהבתי את הילדים, את המורות וכל העובדים, ואת כל מגוון התפקידים שעבודה זו אפשרה לי לממש. שם התחילה הקריירה שלי בחינוך, שעליה קראתי באגרות קודש כמה שנים לפני, שעמדתי חסרת אונים מול החובות והסגירה של הבית קפה.

ככל שהתעמקתי בתפקיד שהוטל עלי ולקחתי עוד מגוון מטלות ואחריות, ימי שישי הפכו להיות הכי קשים, במיוחד שכל מיני דברים לא צפויים תמיד צצו ביום שישי. כתוצאה רוב ימי השישי הייתי נשארת מאוחר ולהגיע הביתה לאזור קווינס לפני שנכנסה השבת התחיל להיות מאתגר. שישי אחד לא הספקתי לצאת בזמן והסכמתי להתארח ברגע האחרון אצל משפחתה של הרבנית אביכזר, בחב״ד מרכז דוברי עברית, ב 845 איסטערן פארקוואי, שהיה קרוב יותר למקום העבודה שלי. לאחר אותו שבת התחלתי לעשות זאת הרבה יותר. ערבי השישי הללו היו מאוד קסומים ונשארו חקוקים בזיכרוני. השירה בשולחן, החלה החמה, והאנרגיה המחייה חיזקו אותי במעטפת כמו שמיכה של רוחניות ואהבה. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי רגש של שייכות.

באחד מימי השישי אצל משפחת אביכזר קראתי כתבה יפה וססגונית בעיתון שנקרא עטרת חיה, המוסף לנשים שיוצא עם  העיתון השבועי- בית משיח. ככל שהמשכתי לקרוא את הכתבה לא יכולתי לעצור את הבכי שלי. הבנתי מיד שהבכי הוא לא רק מהסיפור בכתבה, אלא גם מהכישלון של הבית קפה, החנות ממתקים, הבדידות, והלא נודע. הבכי בעצם המחיש לי שלמרות שהתנתקתי מבורא עולם הוא עדיין ממשיך לשלוח לי מסרים שעיצבו את השביל שלי חזרה לרוחניות. הכתבה נכתבה ע״י השליחה מירי קעניג. מירי מתארת בכתבה שלה איך בחורה בגיל העשרה מבית שהיה חילוני גודלת בארץ, היא טועמת חלה ביתית בפעם הראשונה ומחליטה שיום אחד היא תכין חלה בביתה שלה. היא הופכת להיות בעלת תשובה ועוברת לשליחות עם בעלה, חסיד חב״ד.

בידיעתה שחלה יכולה לשנות חיים, מירי מתחילה תוכנית שבועית לילדים שהופכת להיות מוצלחת ביותר. מירי שולחת כל שבוע ילד שמח עם חלה הביתה למשפחתם. יום אחד אישה דופקת בדלתה של מירי ומספרת לה בדמעות ש17 שנה היא מתחננת לבעלה שיעשה קידוש בליל שישי עם משפחתם והוא תמיד מסרב. יום שישי אחד ששתי הבנות שלהן נכנסו הביתה הן חזרו עם חלה מהתוכניות של מירי. כאשר הבעל ראה את החלה הוא אמר- ״כזו חלה יפה, לזה אני מוכן לעשות קידוש.״ גם מירי התרגשה בבכי בראייתה איך החלה שפעם שינתה את מהלך החיים שלה, עכשיו שינתה חיים של מישהו אחר.

סבתא שלי היתה מספרת לי סיפורים על הילדות שלה במרוקו. היא היתה מתארת איך שהיא הייתה קמה בבוקר בשעה חמש בימי שישי ויחד עם דודתה הן היו מכינות חלות. בתוך המבנים הקטנים עשויים מאבן, על שולחן מלא בקמח, הן היו לשות את הבצק והיו מפרידות חתיכה קטנה להפרשת חלה עבור בורא עולם. האפקט של החלה של סבתא שלי עבר אוקיינוסים ודורות.

שנים לאחר מכן, הסיפור של מירי על החלה, הבהיר לי מה אני צריכה לעשות. הבעל שם טוב לימד אותנו שכל מה שיהודי רואה ושומע זה בהשגחה פרטית והינה קריאה לעשייה מיידית. אני קראתי את הכתבה הזו במכוון. אחרי שבת, התחלתי את הפרויקט חלה – פרוייקט חלה שלי – My Challah Project. הכוונה מאחורי השם היא שכאשר מישהי לוקחת על עצמה להכין חלה, זה הופך להיות הפרויקט שלה, והיא עכשיו אחראית להביא את הברכה הזו לאנשים אחרים באיזו דרך שהיא יכולה. זה שזה גם התחבר לשם שלי היה פשוט בונוס.

מטרת הפרויקט ללמד נשים איך לעשות חלה ולקיים את מצוות הפרשת החלה. יש גם דגש גדול איך להפיץ אהבה וחמלה בזמן הכנת החלה וכאשר נותנים כל דבר למישהו אחר. הנקודה הזו באה מהתקופה שהכנתי מאות כוסות קפה ביום בבית קפה והבנתי שככל שמשקיעים יותר אהבה ואכפתיות בהכנה, כך הקפה היה יוצא יותר טוב. חלה זה אותו דבר. כעת הבנתי שקיבלתי תפקיד למצוא דרך להשפיע על אנשים עם פחות מילים ויותר עשייה.

הפרויקט חלה התחיל בצורה פשוטה מאוד. פניתי לכמה חברות ובקשתי מהן לבוא לביתי לאפות חלות. במשך חודשים, כל שבוע התאספנו לאפות חלות. מאוחר יותר בכדי להגיע ליותר נשים התחלתי ללכת לאוהל בקווינס עם בצק מוכן להפרשה והייתי מציעה לנשים לקיים את המצווה של הפרשת חלה (אחד הסיפורים אם זכור לכם – תינוק חלה- סיפור ניסי שהתרחש כתוצאה מאחד הביקורים הללו באוהל, התפרסם בעיתון נשי חב״ד בכסלו 2017/5778, אפשר למצוא אותו באתר שלנו-N’sheichabadnewsletter.com/ (Challah Baby. היום אני מגיעה להמון בתי חב״ד בעל העולם ומכינה חלות עם נשים רבות ומחברת אותן למצווה של הפרשת חלה.

עדינה מוסקוביץ, היא חברה מאוד יקרה שמצטרפת אלי בפעמים רבות לאוהל לעזור לנשים לקיים את המצווה של הפרשת חלה, היא מכנה את זה- תהליך שממלא את הנשמה. ״אנחנו פוגשות נשים מכל מיני שלבים בחיים, כאלו שעושות חלות באופן קבוע, לאלו ששמעו על זה ואף פעם לא ניסו, ואלו שאף פעם לא שמעו על המצווה הקסומה הזו.״ – אומרת עדינה. ״שלי מסבירה באהבה על מקור המצווה והחשיבות של המצווה עבורם. לאחר מכן היא נותנת להן העתק של הברכה בכרטיס מעוצב שעליו יש גם את המרשם של החלה שהן יכולות להכין בבית בעצמן, וחתיכת בצק שהן יכולות לקחת הביתה ולאפות בתנור שלהן לשבת. זה לא עסקה רעה בשביל מישהי שמגיעה לאוהל ומקבלת טפיחה על הכתף ונשאלת – האם תרצי להצטרף אלי להפרשת חלה ?

כמו שלחלה יש שלושה חלקים, אפשר לתאר שלושה שלבי סיפוק וחיבור הנובעים מקיום המצווה. יש את הסיפוק הרוחני שבא מקיום המצווה, יש את הסיפוק הגשמי שבא עם אכילת חלה טעימה וביתית, ויש את הסיפוק האמוציונלי הנובע מחיבור עם נשים נוספות, שמתחברות לבורא עולם וזהותם היהודית דרך קיום המצווה.

יום אחד ישבתי באוטו בשעת פקקים ופתאום צצה לי מחשבה. מה עם יש אשה יהודייה נוספת שמחכה באוטו מאחורי. היא בטח מסתכלת בלוחיות שעל האוטו שלי ורואה JBD8773. מה אם הלוחית על האוטו שלי היתה – מקווה או חלה, זה אולי יאיר ניצוץ חבוי בליבה. שהגעתי הביתה הזמנתי לוחיות חדשות לאוטו עם המילה חלה – CHALLAH. זה היה ה $60 הכי שווים שאי פעם שילמתי על משהו.

יום שישי אחד, בדרכי לנסוע מחוץ לעיר לשבת, עצרתי בתחנת דלק. שהחזרתי את ידית הדלק למקום פתאום שמעתי את קולה של האשה שממלאה דלק לידי- ״ באמת כתוב חלה ?״ שאלתי אותה אם היא יהודייה, היא אמרה שכן. שאלתי אותה ״האם את רוצה חלה לשבת?״ היא הייתה בשוק שיש לי חלה באוטו, אבל שוב כמעט תמיד יש לי חלה באוטו במיוחד קרוב לשבת. הבאתי לה חלה יפה והצטלמנו יחד לזכור את הרגע. לפני שנפרדנו שאלתי אותה אם יש לה נרות שבת. היא ענתה שיש לה את הפמוטים של סבתא שלה אבל שאינה משתמשת בהם. ביקשתי ממנה בבקשה אם היא יכולה להדליק נרות היום ואמרתי לה את זמן הדלקת נרות. לאחר כחצי שעה היא שלחה לי את הסלים שצילמנו ועוד תמונה עם שני פמוטים עם נרות מוכנות להדלקה, היא כתבה ״הנרות מוכנות, תודה שהזכרת לי להכניס קצת אור לביתי היום. אני לעולם אהיה אסירת תודה לטוב לבך ולחלה מכוסמין שנתת לי. שבת שלום.״

לאחר התקופה שבה עבדתי בגן התחלתי עבודה חדשה בתור מנהלת חינוכית של גן חב"די – גן מנחם קידי קורנרשהוא פרויקט של חב״ד ברוקלין הייטס בדאון טאון ברוקלין שנוסד ע״י רב אהרן לייב ורבנית שטערנא שרה ראסקין. כחלק מהתפקידים שלי הייתי מנהלת תוכנית של קבלת שבת שנקראה יושבה שבה-  YoShaba Shaba שאותה התחילה חני רוגאטסקי, המנהלת שהייתה לפני.

במהלך התוכנית הייתי מספרת סיפור שבת ומכינה חלה עם הילדים. הורים ובייביסיטריות היו מגיעים לתוכניתעם הילדים. כל שבוע הייתי מספרת להם על האור הפנימי שיש לכל אחד מהם, ואיך שעל ידי הדלקת נרות שבת הם מאירים את העולם כולו. הרבה פעמים הייתי מחלקת בצק לאמהות לאפות בבתיהן.

בתשרי האחרון, בתוכנית ראש השנה של חב״ד של ברוקלין הייטס, ילדה קטנה באה אלי ושאלה אותי אם יש לי חלה. לא זכרתי את הילדה בהתחלה עד שהאמה באה אלי והזכירה לי שהילדה ואחיה היו מגיעים ל"יושבה שבה" כשהם היו קטנים. מאזהילדה אוהבת חלה. הלב שלי היה מלא הכרת תודה לבורא עולם ששלח לי את הרגע הזה של הכרה בתוצאות המרחיקות לכת של תוכנית השבת. וכמובן היתה לי חלה לתת לה.

בעשור האחרון היתה לי הזכות לעבוד עם הרבה ילדים בגיל הרך. התמימות הטהורה שלהם תמיד הייתה השראה עבורי ובשל כך ראיתי שהילדים הם המרכבה הכי טובה להפצת יהדות ומצוות. ילדים צעירים לא מפקפקים בחינוך שנותנים להם כאשר זה בא ממקום אמיתי של אהבה וטוב לב. בכל פעם פעם שאני מכינה חלה על ילדים, לפני שאני מחלקת להם בצק לשחק איתו, אני קודם מראה להם את המצווה של הפרשת חלה שעושים לפני השימוש בבצק, אפילו אם הילדים ממש קטנים בגיל כמה חודשים.

אחרת איך נלמד את הילדים שלנו לאהוב ולהעריך את המצוות אם לא נראה להם כמה אנחנו אוהבים ומעריכים את המצוות הללו בחיי היום יום. בכל פעם שאנחנו עם ילדים, זו הזדמנות להראות להם אתהיופי שביהדות, אם אנחנו טובלים כלי חדש במקווה, אפשר לקחת את הילדים איתנו ולהפוך את המצווה לטיול קטן ומהנה. אם אנחנו עושות הפרשת חלה, תנו לילדים לראות ולהשתתף בתהליך.

פעמים רבות הרבי הסביר שחינוך יהודי זה לא רק חובה אלה זה עניין של חיים ומוות. חינוך לגיל הרך הוא האנזים לביאת המשיח. מה שאנחנו נלמד את הילדים היום, ישנה את העתיד שלהם, לכן אסור לנו לזלזל או לבזבז את ההזדמנות והאחריות הזו.

לאחרונה, עברה לי המחשבה, כמה נפלא יכול להיות אם מירי קעניג היתה שומעת על האפקט הגדול של הכתבה שלה בעטרת חיה שנים קודם. למזלי מצאתי את המייל שלה באינטרנט אחר חיפוש קצר. שלחתי לה מייל והסברתי איך הכתבה שלה עזרה לי למצוא את השליחות שלי ואיך השתלשלות הדברים הביאה לעולם את פרוייקט חלה שלי. מירי ענתה לי חזרה ואמרה שכאשר היא כתבה את הכתבה היא קיוותה בליבה שמישהי אחת תיקח אותה לליבה. ״זו אני עניתי לה!״ ומיד לאחר מכן שלחתי לה לינק למאות תמונות משנת 2015 מפרויקט חלה שלי ומירי זכתה לראות את אפקט השרשרת מהסיפור האישי שלה.

אחרי שדיברנו, מירי סיפרה לי שזה מאוד עודד אותה לראות את ההשפעה המרחיקה לכת של הכתבה. מירי עצמה התחילה תוכנית חלה של שפרה ופועה. כחלק מהפרויקט מירי שולחת חבילות יפות ומלאות בכל טוב לנשים בסביבת מגוריה לאחר לידה. החבילה כוללת מתנות לאמא ולתינוק, אוכל חם וחלה בצורת עגלת תינוק. בתשרי האחרון מירי קניג הגיעה לשכונת קראון הייטס עם משפחתה ויצא לנו להיפגש אישית בפעם הראשונה. נפגשנו בחב״ד מרכז דוברי עברית, במקום ששם לראשונה קראתי את הכתבה שלה. ערכנו התוועדות נשים ודברנו על איך הסיפורים שלנו התאחדו והשפיעו על אחרים ואיך עשייה של אדם אחד בלבד יכול להשפיע השפעה כל כך מרחיקה לכת.

הרבי באופן קבוע דרבן אנשים לחלוק את הסיפורים שלהם, לגבי מבצעים במיוחד, בכדי לספק השראה לאחרים, שגם הם יתעסקו בהפצת תורה ומצוות. התקווה שלי היא שעל ידי התחלקות בסיפור שלי, שהתחיל עם הבקשה של ריטה מזרחי, לארח שיעור תורה, והגיע להשראת מאות נשים לחוות את מצוות החלה, גם אתן יכולות להשתתף בשרשרת של הפצת מעשי חסד ומצוות. פה אני פונה בקריאה לכל הנשים בכל מקום שהן, להשתמש בכוחות והרעיונות שלכן במרץ בכדי לעזור לנשים אחרות. תשתמשו במצוות חלה, נרות שבת, ומקווה, שהן מצוות אוניברסליות לכל אשה, כדי לעזור לנשים אחרות לחזור לשורשים שלהן. אין גבול להשגים שתוכלו ליישם!

״מצווה אחת יכולה להטות את המטוטלת לצד אחד ולשנות את כל העולם. המצווה הזו יכולה להביא את המשיח!״ – הרמב״ם.