חדר הנקה בבית החלמה הוא מקום מרגש במהותו, אבל משעמם מאוד וגם מרדים במציאות. הקהל מורכב מאימהות חלשות ונרדמות המחזיקות תינוקות קטנטנים המעדיפים ללגום את הארוחה שלהם תוך כדי הפסקות שינה. הקהל המרתק גם לא קבוע, מתחלף מדי ביקור וגם תוך כדי. בימות החול עוד אפשר לנהל שיחת טלפון או לצוטט בלי כוונה לשיחה של אחת השכנות, אבל בשבת…

הפכים נפגשים

רוחמה התיישבה באנחה; כבר חשבה שהלילה תישן כמו שצריך, הכוונה שלוש שעות ברצף… אבל הקטנטונת לא רגועה והיא שוב כאן. 'מה בכית כל כך אם כשאני מנסה להאכיל אותך את נרדמת עמוק?'

"איזה תסכול!" שתפה את האלמונית שישבה לידה. "להחזיר אותה לעריסה? היא תתעורר עוד פחות משעה ולא אצליח לישון בכלל! להתעקש איתה עכשיו? היא פשוט תמשיך לישון ואני… לא אצליח לישון כמובן…"

השכנה, נראתה פחות מוטרדת. היא הרימה תינוק קטנטן להוציא אוויר על כתפה. "צריך להכניס אותם לסדר מהרגע הראשון," היא אילפה אותה בינה בחיוך. "פעם בשלוש שעות אוכלים. מי שנרדם, יחכה לארוחה הבאה"…

"זה נחמד בתיאוריה," נאנחה רוחמה. "בפועל, לא נראה לי אפשרי. איך אפשר לראות ייצור כל כך חסר אונים מיילל מרעב ופשוט לומר לו 'לא'. לא מדובר בילד בן עשר שעשה בחירה מושכלת?" היא חייכה אחרי רגע, "אני רוחמה, אגב. שמחה לפגוש אותך כאן ולא להירדם על הכיסא ולהתעורר עם צוואר תפוס…"

"באמת נעים יותר כשאנחנו מדברות" השכנה חייכה בחזרה. "אני דבורה ואת כל כך מזכירה לי את בעלי… הוא ממש נקרע בשבועות הראשונים כשאני מכניסה תינוק לסדר נורמלי של אכילה. 'איך את יכולה לתת לו לבכות?' הוא מזדעזע…"

"איך באמת?" רוחמה פערה עיניים גדולות. "זה לא נראה לך אכזרי?"

"אכזרי?" רוחמה פערה עיניים נדהמות, "לחנך ילד לכללים נורמליים, לחיים מסודרים ובריאים זה אכזרי? לדעתי הרבה יותר אכזרי לתת גם לתינוק וגם לאמא לא לישון לילה אחד נורמלי במשך שנה שלמה… כי היא קמה אליו כל פעם שהוא מיילל, והוא אף פעם לא באמת אוכל כמו שצריך וממילא לא ישן טוב. את יודעת ששינה טובה חשובה מאוד גם לתינוק וגם לאמא?"

רוחמה שקעה בכיסא. "שנה אחת? הלילות האלה ממשיכים הרבה יותר משנה, לפעמים עד הלידה הבאה… בעלי כל הזמן אומר לי את זה"…

"זה דורש הרבה עקביות וקצת תקיפות" הזדקפה דבורה. "אבל כשאת זוכרת שזו טובתו של התינוק, את מוצאת את הכוחות להתמיד ולהתעקש."

"מן הסתם," הסתייגה רוחמה. "בעלי היה שמח לשמוע על השיחה הזו ביננו. אבל לי זה לא ממש מתאים, לא מסתדר לי עם דמות האמא הרחומה והטובה. אני מעדיפה תמיד להיות שם עבור הילדים, ללטף, לנחם, לפייס, לעשות מה שאני יכולה כדי לרפד להם את החיים. מספיק קשה יהיה להם גם ככה". אחרי רגע הוסיפה, "טוב שאנחנו לא באמת מכירות, ככה אני יכולה קצת לשתף אותך במשהו שמטריד אותי מאוד. בעלי מאוד קשוח עם הילדים. יש לו כללים ברורים לגבי שעות הארוחה, ואם ילד רעב בין לבין?! מה, אנחנו לא מנשנשות לפעמים, מחפשות משהו קטן ליד הקפה? יש שעה שבה חייבים לשכב לישון. ממש חישוב של השעה בה צריך לקום פחות מספר השעות אותם ילד צריך לישון. אבל לפעמים ילד לא עייף, לפעמים הוא באמצע פעילות נחמדה, לפעמים הם מתיישבים כולם יחד למשחק מונופול או טאקי מגבש, למה להפריע לזה? אני בטוחה שחוויות הילדות האלה יישארו חרוטות בליבם יותר מלישון בזמן"…

"זה מעניין שמצאת בי אוזן קשבת להתלבטות הזו שלך," חייכה דבורה. "אצלנו המצב הפוך לחלוטין. אני זו שכל כך חשובים לה הכללים והסדר. אולי ה' שלח אותך לדבר איתי הלילה כדי לראות פעם אחת מן הצד השני מה מפריע כל כך לבעלי בהתנהלות הנוקשה שלי. כי אם את שואלת אותי – זה נכון שמשחק משפחתי סוער זו חוויה לכל החיים, אבל אפשר לארגן אותו בשעות שמתאימות למשחקים או בחופש. הכללים כל כך חשובים, גם לבריאות של הילדים וגם לאישיות שלהם כאנשים בוגרים העומדים בתכתיבי החיים ולא נגררים אחרי ריגושים ומצבי רוח. והאמת, שהחוויות והתירוצים היפים מתרבים כל כך, מתעוררים מדי יום עד שאף אחד כבר לא זוכר מה היתה השעה בה היו אמורים הילדים לישון לפני שסטינו ממנה 'חד פעמית' כדי ליצור איזו חווית ילדות משכרת"…

"מה שנכון…" רוחמה נבוכה. "כשבעלי מגיע הביתה בערב ושואל 'איך זה שאתם לא במיטה? כבר שבע וחצי!' הם לא מבינים מה הוא רוצה מהם, מי הולך לישון בשבע וחצי? מי הולך לישון בכלל"…

"אם כבר אנחנו ברגע של גילוי לב," הרצינה דבורה. "אולי אנצל את הלילה הזה לשיתוף גם כן. בעלי מבזבז כסף. לא שהוא קונה לעצמו מכוניות פאר או בגדי יוקרה, שלא תביני לא נכון, אבל הוא נהנה כל כך לקנות ולתת. הוא רואה משחק יפה לילדים, ספר חדש של סיפורי צדיקים, כיפות חדשות, דיסק מלהיב, והוא קונה להם, מגיע הביתה בעיניים נוצצות, שמח לראות את האושר של הילדים. ב'שבת מברכים' הוא הולך וקונה חבילות 'קליק' לכל מי שיגיד תהילים, ארטיק מגנום, זה הון! אז נכון שצריך להשקיע בעניינים של חינוך ושל תורה ומצוות, אבל עדיין, המשכורת היא אותה משכורת, ומה שנוציא פה ירד ממקום אחר, כן? איך אפשר להחליט ככה, ליד דוכן בכנס ענק שזו ההוצאה הכי חשובה לנו עכשיו? אולי זה מגיע על חשבון האתרוג, קלבריא? אולי על חשבון המצות, חבורה תנור ראשון?" היא נאנחת עמוקות. "אני כל כך משתדלת להקפיד על תקציב נורמלי, מאוזן, וההתלהבות הזו לתת ולתת משבשת את כל התוכניות".

"הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך זה תגידי תודה!" לחשה רוחמה. "את יודעת כמה קשה זה בעל חסכן? הלב כל כך מלא לפעמים, כל כך רוצה לתת, להתחדש, להביא משהו יפה ומפתיע הביתה, ותמיד עומד שם הפקח: בעלי והתוכניות לשיקום חשבון הבנק שלנו – 'אין לנו כרגע', 'אי אפשר', 'אפשר להסתדר עם מה שיש'. זה קשה נורא שאת כולך רוצה לתת ולהעניק ומגבילים אותך".

"את מבינה שבעלך בעצם מציל את המאזן המשפחתי שלכם?" ביררה דבורה. "בלי ההתנהלות הברורה והחד משמעית שלו, מי יודע לאיזה מינוס כבר הייתם טובעים"…

"ברור שאני מבינה," רוחמה לא נרגעה. "ההבנה הזו לא מצליחה להרגיע את הרצון לתת ולהשפיע על הילדים ועל הבית בכללי. זה כל כך מקרר ומייאש ההקפדה הזו על כל שקל, מוציאה את החשק מהנתינה"…

דממה השתררה בין שתי הנשים. כל אחת שקעה במחשבות על השיחה שלהן. דבורה קמה ראשונה, "אני חושבת שהגיע הזמן ללכת לישון"… היא הסיעה את העריסה השקופה חזרה לחדר התינוקות. רוחמה חייכה.

"שבת שלום, דבורה! עזרת לי מאוד בהקשבה שלך ובנקודת המבט השונה שלך!" היא עדיין נשארה בחדר, מחכה לקטנה שתחליט מה התוכניות…

איזונים ובלמים

במוצאי שבת הן נפגשו שוב, הפעם גם הטלפונים איתן. דבורה נכנסה כשהטלפון על הכתף, מדברת. היא הנהנה לרוחמה בחיוך של מכרות ותיקות. "וואו, אני בהלם, לא מאמינה" מלמלה לתוך הפומית, לא זורחת מאושר בכלל. "וזכרת לקנות מט, נכון? אה, לא? זה לא משנה אתה אומר…" רגע שתיקה. "בטח, תודה! כל הכבוד! מקווה שלא תשאירו הרבה טפטופים על הרצפה…" שניונת שקט. "צודק, בטח. אז אני לא אפריע לכם, להתראות!"

היא התיישבה באנחה והעירה את הקטן. עברו שלוש שעות, אז מה אם הוא ישן… "אל תשאלי," נאנחה באזני רוחמה. "בעלי והיוזמות שלו… הוא החליט להפתיע אותי ולהכין את חדר הילדים לפסח, עכשיו הוא צובע! את קולטת?"

"וואו, איזה כיף לך!" פרגנה רוחמה. "הלוואי עליי…"

"כיף לי?" דבורה הזדעזעה. "בואי נתחיל מזה שהוא היה כבר מוכן לפסח, סיימתי אותו עוד לפני פורים ובכללי לא אוכלים בחדרים חמץ" רוחמה הנהנה, נבוכה. אצלה החדרים היחידים בהם לא אוכלים חמץ הם האמבטיה והשירותים וגם על זה, היא לא חותמת…

"והעיקר, הוא צובע את החדר! שיהיה בריא. קנה צבע לבן, לא זכר שכל הדירה שלנו מט, ובכלל לחדר בנים מתאים קרם, זה משתלב שם עם הריהוט והוילונות." אנחה. "והכי גרוע בכל הסיפור, זה שאני אחזור ואצטרך בסוף לנקות את הרצפה מהצבע שטפטף עליה…"

"תשמחי שיש לך בעל יוזמתי שאוהב לתת ולא מחכה להוראות…" רוחמה ניסתה לעודד. "בעלי, שיהיה בריא, תמיד שמח לעזור. אבל כל דבר צריך להגיד, לרשום ולבקש. מעולם הוא לא יעשה משהו מיוזמתו. וגם כשתבקשי, הוא יעשה בדיוק מה שביקשת. מעבר? זו מילה שהוא לא מכיר, לא בלקסיקון…. ביקשת לטאטא את הרצפה ביום שישי, טאטא. תראה את הכתמים? תגדיל ראש? תעביר סמרטוט? לא, מה פתאום."

"החיים שלנו פשוט הפוכים, את שמה לב? מה שנראה לך כמו דבר נפלא, אותי מלחיץ. ומה שברור לי, קשה לך מידי…"

"אני חושבת שאנחנו מייצגות שתי מידות שונות", אמרה רוחמה. "אני שופעת, רוצה תמיד לתת להעניק, בלי חשבון. זורמת, מכילה, מאפשרת. יוזמת. לא מעוניינת להיכנס למסגרות, כללים או גבולות. ואת – עומדת על המשמר, נותנת את האהבה שלך בגבולות וכללים, מעניקה גדרות ומעקה יציב לחיים המבולבלים כל כך. יודעת למתן את השפע, לאזן אותו, לחלק אותו לכלים נכונים."

"חסד וגבורה, ממש!" קרצה דבורה.

רוחמה חייכה. "והבעלים שלנו משלימים אותנו, זו הסיבה שלכל אחת מאיתנו קל לראות מה טוב בהתנהגות הבעל שכל כך מקפיצה את השנייה…"

"זה טוב מה שאמרת!" אמרה דבורה, "ברגעים שמאוד קשה לי, שאני ממש מתוסכלת מדברים שהוא עושה או קונה או אומר, אני צריכה להזכיר לעצמי שלא מדובר בהתפרעות, חוסר אכפתיות או הפקרות. זו פשוט עוד מידה, עוד דרך להתנהל בעולם. אפילו הכרתי חברה כזו, בבית החלמה שזו נראתה לה הדרך הנכונה והיפה לחיות. מבט כזה בטח יעורר אצלי יותר כבוד למקום של בעלי."

רוחמה הרהרה. "כנ"ל" חייכה כשדבורה חכתה לתשובה. "בזכותך בעלי מצטייר בעיניי פחות קשוח וחסר רגש, הוא פשוט ממש… דואג לכללים יציבים ובריאים לילדים!"

הטלפון של רוחמה צלצל. היא ענתה בהתלהבות: "יוסי, מה קורה? אני ממש מחכה לכם, אתם בדרך?" פניה התכרכמו, הופתעו. "רק אתה? מה, לא הבאת איתך את הילדים? אבל אני כל כך מתגעגעת אליהם, והכנתי להם כמה הפתעות נחמדות ובטח גם הם מתפקעים מגעגועים…" רגע של שתיקה. "זה נכון," נשמה עמוק, "הם צריכים לישון בזמן. מחר יש לימודים ועד שתחזרו הביתה כבר יהיה אחרי עשר." דבורה חייכה, הרימה אגודל לעידוד. "טוב שאתה מקפיד על זה, יוסי!" היא התמלאה חיות פתאום. "זה שאמא ילדה זה לא סיבה לאבד את כל סדר היום, להיפך! תנצל את זה שאני לא בבית כדי להרגיל אותם לכמה כללים בסיסיים…"

כשהיא סיימה את השיחה היא התפוצצה מצחוק. "היית מאמינה שאני אומר משפט כזה? זה היה טוב…" אחרי רגע היא הרצינה. "זה לא שאני אשתנה פתאום, דבורה. אבל זה הרגע לראות את האמת: בעלי לא בא להקשות לי על החיים, הוא רק מאזן אותי והדרך שלו לא פחות נכונה משלי, היא רק שונה"…  

באדיבות: מגזין עטרת חיה