הרכבת הקלה בירושלים היא המצאה נפלאה, אני בקושי נוסעת באוטובוסים, יש אוטו ב"ה. ובכל זאת, כאשר קמו לתת לי מקום ישיבה ברכבת, הבנתי שאני זקנה. הצילו.

אז, נפל לי האסימון, כלומר הבנתי, שאני, כן אני, זקנה.

בפעם אחרת כשנסעתי ברכבת הקלה, רציתי לתת מקום למבוגרות שעלו, והייתי צריכה להזכיר לעצמי שגם אני זקנה.

אז ככה, זה לא מודרני להשתמש במילה 'זקנה'. גם לא ב'קשישה'. בטח לא 'זְקֵיינֶע בּוֹבֶּע'. בימינו הולכים על 'ותיקה'. זה הפירוש ל'ותיק' במילון: נמצא שנים רבות; ישן; זקן. כלומר: אני כבר הרבה שנים פה, די ישנה, בקיצור, זקנה.

הרבי מלך המשיח מתייחס לזיקנה לגמרי אחרת (אפשר לקרוא על זה בהרחבה בספר הנפלא "הדרך לחיים של משמעות" בפרק 'על הזדקנות ופרישה'). הרבי מסביר שכל עוד אנחנו פה, יש לנו תפקיד למלא. אדרבא, ככל שמזדקנים, יש יותר חכמת חיים ונסיון לשתף את הצעירים מאתנו.

ספתא

את התואר 'ספתא' קיבלתי מהנכדים הראשונים כמובן. לפני כן, חברות ל'מבצעים' היו לפעמים אומרות לי "תפסיקי לזחול כמו איזו סבתא", אבל זה לא היה רשמי.

'ספתא' מחמם את הלב, ומשם זה מתפשט לכל הגוף.

בין זיקנה לסבתאות יש הבדל משמעותי. יש בנות 43 שהן כבר סבתות אך לא הייתי אומרת שהן זקנות. הן סבתות צעירות.

חברתי זהבה היא מהסבתות המגויסות. כאשר בנותיה או כלתה חוזרות לעבודה אחרי חופשת לידה – היא מטפלת בנכד/ה. היא מאד אוהבת את זה. היא אפילו מחברת להם שירים, מחליפה להם טיטולים בכיף, מלמדת אותם דברים. ממש כיפית. היא לא מרגישה שהיא מוותרת על שאר הדברים החשובים לה. זהבה אומרת שהמינון הנכון והמדויק הוא המפתח ליחסי סבתאות מאושרים עם כל הנוגעים בדבר.

כן, לפעמים היא גם אומרת 'לא' לילדיה, והיא מגלה שזה מאוד מרענן. יש לה קשר נהדר עם הנכדים, הם זכו לגדול אצל אשה נפלאה לפני שהלכו למעון יום.

שכנתי שיינדי עדיין עובדת, והיא סבורה שזה לגמרי בסדר אם היא לא יכולה להגיע לקריאת ילדיה ולעזור בכל הפעמים שמבקשים ממנה. הדבר האחרון שהיא צריכה – זה להרגיש אי נעימות בנוגע לכך. היא תמיד שמחה שעדיין קוראים לה.

היא עושה כיף עם הנכדים; סבתא זה מקום של בטחון, אהבה עוטפת, אבל גם מקום של כיף. עם סבתא אפשר לעשות דברים שלא תמיד אפשר לעשות עם אמא ואבא והיא משלבת את הנכדים/ות בתחביבים שלה בהתאם: הולכת יחד איתן לשחות, לספרייה, עושה איתם מלאכות – הנכדים נהנים ממה שהיא נהנית. עושה להם חידונים, הפתעות, הפעלות. בקיצור חברה'מנית. בחופש הגדול היא לוקחת אותם לפעמים כדי להקל על ההורים שעדיין עובדים.

עליזה שגרה מעליי שונה בכך שהיא שוכחת לפעמים שהנכדים שלה הם בעצם הילדים של ילדיה שלה; כן, זה נראה שכמעט לא צריך לומר את זה מרוב שזה ברור, אבל לפעמים צריך תזכורת: הנכדים הם ילדי ההורים. ההורים הם האחראים עליהם, הם המחליטים עליהם והם שצריכים למצוא להם פתרונות. בתור סבתא היא תמיד שמחה לעזור ולייעץ.

היא סבתא אידיאלית כיון שהיא אף פעם לא בודקת עם ילדיה לפני שהיא מציעה משהו לנכדים. כמו נסיעה לים – משהו שנשמע לה נהדר, וייתכן שלילדים שלה, ההורים, זה נשמע קצת פחות מלהיב.

כשהיא קונה דברים חשובים, היא ממש לא מבררת עם ילדיה אם זה נחוץ. זה די מעצבן שהיא כל כך מושלמת, וכמה שאני מנסה, אני לא כל כך מצליחה להיות כמוה. אני לא מעזה להחליט לילדים שלי איך להיות הורים לנכדיי. למרות שאני גם אמא, לא?!

יש דברים שמאוד הפנמתי, כמו למשל, לשמור על שלום בית של ילדיי: לא לומר חס־וחלילה מילה לא חיובית לבן זוג אחד על השני, וגם כך לגביי נכדיי.

בראש השנה הילדים מביאים תמונות מודפסות על מגנטים של הנכדים ואני מדביקה אותן על דלת המקרר. בפסח הכל הולך לשקית, והנכדים, שחלקם כבר הורים בעצמם, נהנים לראות את עצמם בתמונות כשהיו ממש ילדודעס.

האמת, להיות מעל גיל 70 ממש מפתיע אותי: פעם הייתי מזיזה לבדי ארונות שלמים כדי לנקות לפסח, היום – אין פסח בלי הנכדות! (בעלי כבר לחוץ, אני רגועה) אני מראה להן דוגמה טובה בכך שאני יושבת על הכורסא הנוחה כשהן מנקות סביבי. זמן טוב לפטפוטים.

עליזה, למשל, לוקחת עוזרת בית. מה לעשות שלי אין תקציב? אני מעדיפה לשלם לנכדות: "עניי עירך קודמין", לא? כך גם בהכנת הסוכה, יש נכדים. כך הם זוכים למתנות מיוחדות ממני, לרוב, טלפון סלולרי כשר… עם תשלום לשנה. איך אני?

אני נהדרת. אני יודעת. זו גם ההתרשמות שלי.

היו ימים

חלק מהזקנה, זה הגעגועים למה שהיה "פעם", ל"היו זמנים", כשהיה פשוט יותר, ורובנו לא היינו עשירים. למי היה אוטו? רק לדוד שלי ז"ל מנתניה.

אבל באמת, אינני חושבת שמישהי באמת מתגעגעת לעשות כביסה בידיים או לגהץ כל דבר חוץ ממגבות. אפילו את הסדינים היינו מגהצים, כי היו מכותנה.

הזדנבנו אחרי העגלה עם הקרח (לא היו אז מקררים אלא מין ארון עם קרח) וחוטפים חתיכות קרח ללקק (עשיתי על כך תשובה). גם חלב היו מחלקים בבקבוקים ושמים לפני הדלת, והיה שומן חלב טרי כזה וטעים מלמעלה. היו מתקנים גרביים – הייתה מין כרית עגולה מעץ והיו מתקנים בשתי וערב. לא היה ניילון, רק גרבי משי וכדומה וגם אותם שלחו לתיקון.

היום? החלב זה מים לבנים שאפילו הפרות מסרבות לחלוב, העגבניות הן משהו עגול בצבע אדום ואת המקרר אני יכולה להפעיל באמצעות דיבור: "סמסונג תעלה את הטמפרטורה", "סמסונג תפעיל שעון שבת", והוא עונה בקוריאנית "קוֹמְסָמִידָה" כלומר, תודה. ופלסטיק? גרביים, בגדים, כלים, מה לא.

אני מתגעגעת מאד להיות שוב בת שמונה־עשרה, ולהיות יותר רזה מעכשיו… הייתי הרבה יותר חזקה, והיו לי יותר נמשים. היום, הנכדים לא נותנים לי להתכופף להרים דברים מהרצפה. הם לא מבינים שזה בריא להתכופף להרים חפצים מהרצפה. ואולי הם לא יכולים לסבול את הגניחות והאנחות שאני משמיעה כשאני מתכופפת. ילדים טובים.

שיינדי חברתי מתגעגעת לפעמים לזמנים שעשינו לבד ריבָּה, או שהיה גזוז אמיתי בקיוסקים.

מסעדות? מי אכל במסעדות?? אני חושבת שבכפר סבא היתה "מסעדה לפועלים" שהפעילה ההסתדרות הכללית. אוכלים בבית ואף אחד לא יוצא לשום מסעדה. ללעוס ולבלוע לא היה בילוי.

לא כדאי שאמשיך עם הנוסטלגיה כי… היו לנו מלא עצים בחצר: תפוזים, רימון, שזיפים, שסק, מה לא. לפני שהולכים לבית הספר, עוצרים לקטוף תפוזים להפסקה.

כשאני משוחחת עם חברה שלי זהבה, אנחנו שוכחות מילים באמצע השיחה, או שמות של אנשים. וזה ממש מדאיג. אמא'לה, אני זקנה על באמת! יותר קל לי לזכור מילים באנגלית, לא יודעת למה.

זקנה ויפה

סיכמנו ביננו שעדיף לעקוף את המראה, עדיף לא לראות את הקמטים… אומרים שנשים יפות תואר, יותר קשה להן להזדקן, אני מבינה אותן. באיזה שהוא מקום אני מודה להשם שעשני כרצונו…

שמעתי פעם פתגם ביידיש, שהתרגום שלו הוא "שהאויבים שלנו לא יזכו להזדקן". אמת, וזה מעודד.

אני מורחת קרמים יקרים ומה לא? עבודה בעיניים על עצמי. אל תראו אותי פסימית, ההיפך, אני אופטימית, וממשיכה למרוח.

יש המון מחקרים איך להיות זקנה יפה, כמו לקחת אמבטיה לפני השינה לשמוע מוזיקה מרגיעה ומדיטציה. מעניין מי עשה את המחקרים… אני בטוחה שאלו אנשים צעירים.

משעשעות אותי המלצות המחקרים:

לא להיות במתח. (אני גרה על קו התפר העיר המזרחית ירושלים, הערבים מרגישים בטוח לבוא לצד שלנו, אני ממש לא. רק העובדים הזרים עוברים לשם לקניות).

"עודף מתח עלול לגרום להזדקנות העור ברמה התאית, כיוון שהוא יכול להוביל להתמוטטות של הקוֹלָגֵן, לעשות נזק ל–DNA ולקדם את שחרורם של גורמים פרו–דלקתיים שיכולים להאיץ את תהליך ההזדקנות". סוף ציטוט. הצבעתי לבן גביר אבל הקולגן שלי ממוטט.

להיות חברתיים: אני עובדת על זה. האמת, התחלתי להתנדב ב״יד שרה״, זה עוזר לראש, לצאת מהבית, לתרום. זה יותר טוב מקוֹלָגֵן ושחרורם של גורמים פרו–דלקתיים. נתינה היא המפתח לכל הגאולות: פרטית, כללית ומשפחתית.

להנות מתחביבים: האמת, לפני שנה קיבלתי מרץ אחרי הקורונה, ועשיתי גינה בחצר המשותפת שלנו והפעלתי את אלו עם הקולגן הטוב, כלומר, הילדים בבניין. אלא שבשנת השמיטה אסור היה להשקות, וכך הלכה לה הגינה.

לטייל בטבע: 38 צעדים מפח האשפה ועד השביל לכניסה לבית. זה סך המרחק שאני רואה צמחיה שגדלה לה לאורך השביל, וזו חלקת הטבע הקטנה שלי, בשכונה שאני גרה בה (מאה שערים).

6 צעדים לרוחב, זה השביל. מדדתי. שאדע להעריך כל צעד. הבנתם?

טיפים נוספים לעניין:

הקפידו על היגיינת פה מצוינת כדי לשפר את בריאות החניכיים ולמנוע בעיות בבריאות הפה ככל שמתבגרים.

הימנעו מג'אנק פוד לא בריא, כיוון שרמות גבוהות של נתרן, שומן וכולסטרול במזונות אלה אינם טובים לעור או לבריאות הכללית שלכם. הבעיה שזה טעים…

שימו לב לשמור על הגוף שיהיה רווי במים. שתו כמות גדולה של מים בכל יום כדי לשטוף החוצה רעלים מהגוף וליהנות מעור בעל מראה צעיר. יְחִי הזִירוֹ!

שמרו היטב על בריאותכם על ידי מעקב שנתי אצל הרופא. ממליצה להיות בקשר הדוק עם המשפיעה ואם אין לך, מייד ליישם!

חיו כל יום במלואו בהווה, ואל תשמרו טינה. זה הכי קשה והכי נכון. כפי שאמרה הרבנית חיה מושקא ע"ה. חיו בהווה.

אז, זהו, סיימתי לברבר ובינתיים הזדקנתי בעוד יום. ב"ה. 

באדיבות: מגזין עטרת חיה