שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת תזריע ומצורע

אחד העניינים המדוברים בפרשה הנו נגע הצרעת. בדיני צרעת ומצורע ישנם דינים רבים.

כך מגדיר הרמב"ם את נגע הצרעת: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם – אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע". (הלכות טומאת צרעת, פרק ט"ז הלכה י').

כשלא נוגע לך מהזולת  ה' יתברך נוגע בך

אני אבחר להתייחס כאן לצרעת בגוף האדם: באופן כללי מדובר על מצב בו אדם מבחין בסימנים שהופיעו על עורו במקום (עולם) מסוים בגופו, בזמן (שנה) בו הופיע הנגע וכמה זמן הוא נשאר, והשפעת הנגע על מצבו הנפשי של הנגוע במהלך שהותו בבדידות חברתית מחוץ למחנה למשך שבוע ימים (נפש). נלווה לכך גווני הנגע, עומק הנגע, התפשטות הנגע לעוד מקומות בגוף ועוד..

אחד המאפיינים אליהם מפנה התורה את תשומת לבנו בפרשת המצורע הנו הדיבור. אדם המספר בגנות חבירו בפני אדם נוסף לוקה בצרעת.

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע. (מסכת ערכין ט"ו, ע"ב).

איך ומדוע נגע בגוף קשור לדיבור בגנות חבירו?

ישנו מושג המכונה 'דיבור נגוע': בהגדרה המילונית נכתב כך: "התבטאות בוטה ומכוערת, מלאה בקללות, גסויות, ביטויי שנאה וגזענות וכד' דיבור מלוכלך".

אמנם אני רוצה לעמוד על הדיוק בביטוי ולהשתמש בו כפי שהוא.

נגוע מלשון נֶּגַע, נֶּגַע מלשון  לגעת. כלומר: כאשר לא נוגע לך הצער והסבל של חברך כשאתה מדבר עליו לשון הרע, אזי הקב"ה נוגע בך ואז אתה חש פתאום שנוגע לך.. ולא אין זה עונש חלילה, להיפך זוהי מתנה כשמישהו נוגע בך אז גם אתה חש לפתע שנוגע לך..

'הצלפות נעימות'?

בשנת תש"ח נתמנה הרב שלום-בער גורדון לרב קהילה בקליפורניה. הוא נכנס אל הרבי הריי"צ  האדמו"ר השישי לאדמו"רי חב"ד לדורותיהם ושאל: " אני יודע שמתפקידי כרב אני אמור ליצור קשר משמעותי וקרוב עם בני קהילתי על ידי גילוי אכפתיות והתעניינות אמיתית בבני קהילתי ובמצבם, אך איך זה מתיישב עם כך שחלק מתפקידי ומחויבותי כרב הנו גם להוכיחם ולהטיף להם מוסר?" וכיצד אדע איך לעשות זאת נכון באופן שזה גם יתקבל באהבה?.

שאל אותו הרבי אם ביקר מעודו בסאונה ומה עושים שם?. כשהשיב הרב גורדון בחיוב, ביקשו הרבי לתאר את הביקור. סיפר  הרב גורדון שתחילה האדם מתחמם באדים הלוהטים, ואז הוא עולה במדרגות למקום חם עוד יותר, ושם 'מצליפים על גבו' במטאטא מיוחד.

אמר לו הרבי: "אילו היית תופס אדם ברחוב ומתחיל להכותו במטאטא, הוא היה כועס מאוד נכון?. אבל לאחר 'שחממת אותו'  כלומר: העצמת אותו רוממתו אותו, הוא מוכן לקבל גם הצלפות ואף מבקש עוד. ככה צריך להשמיע דברי תוכחה".

הכרה והכרה הדדית:

הספרות הטיפולית מתייחסת למושג הכרה והכרה הדדית: הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).

ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ).  כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).

מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.

הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.

הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.

הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.

קרבה הנה רצון ותשוקה של שני סובייקטים המעוניינים האחד בקרבתו של השני ומנסים דרכים שונות על מנת למצוא ולהשיג האחד את קרבת השני.

כדי שתתרחש קרבה אמיתית בין שני סובייקטים חייבת להתקיים ביניהם העמדה הנפשית של הכרה והכרה הדדית, ולפיה כל אחד מהם חייב לראות בטובתו של השני ולדאוג להביא טובה זו אל הפועל בקיומו האחד של השני!

הדבר יבוא לידי ביטוי בשמירה ובזהירות בה ינהגו שני הסובייקטים האחד כלפי השני לכל אורך תהליך ההתקרבות ביניהם ולאחריה.

הם יגלו אכפתיות האחד כלפי השני ויעשו כל אשר לאל ידם בכדי להיטיב האחד עם השני, לדאוג ולשמר האחד את טובתו של השני.

4 מצורעים שהצילו עיר שלימה:

בהפטרת השבוע לפרשת מצורע ישנו סיפור מעניין ונוגע ללב:

"וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ. אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ. וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ. וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם. וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב' פרק ז', פסוקים ג'-ט').

סיפור זה מתחיל כאשר מלך ארם נלחם ביושבי השומרון ומביא אותם במצור. "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' פרק ו' פסוק כ"ד). המצב בעיר קשה מנשוא אנשים גוועים ברעב, אלישע הנביא מתוודע למצב ומתחנן לפני  ה' יתברך להושיע את ישראל ממצבם. ה' יתברך מורה לו להעביר את הנבואה הבאה: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה כֹּה אָמַר יְהוָה כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן." (מלכים ב' פרק ז', פסוק א'). אלישע מתנבא בשם ה' יתברך שמחר המצב ישתנה לחלוטין ומרוב ריבוי ושפע של מזון מחיר הסולת היקרה והנקייה תרד והיא תהיה כל כך זולה שמחירה יעמוד על שקל לסאה סולת, מחיר שלפני כן היה בגדר חלום מרוב שמחירה האמיר בימי המצור הקשה.

בהמשך הסיפור כאמור אנו מתוודעים ל- 4 המצורעים הנשלחים לחיות מחוץ למחנה בימי צרעתם. ארבעת מצורעים אלו חיים בשטח ההפקר שבין שומרון לארם. כאמור יש מצור על שומרון אבל המצורעים יכולים להסתובב באופן חופשי. והם כאחיהם מושפעים קשות מהרעב הפוקד את שומרון וחשים כי קיצם קרב. במצב הישרדותי שכזה חשו 4 המצורעים כי אין להם מה להפסיד , לעיר אין הם יכולים להיכנס, וכל מה שנותר להם כעת היא לתור אחר מזון להציל את נפשם. למרות הסיכון האדיר שבמעשיהם הם מחליטים לפלוש למחנה ארם על מנת למצוא מזון להחיות את נפשם.

מכאן ואליך הדברים מתגלגלים באופן ניסי, ה' יתברך מדמה מצב של רעש וקולות מלחמה אדיר של צבא שלם, צבא ארם בטוח שצבא ישראל הוא זה הבא לתקוף אותם, הם נבהלים ונחרדים ומתחילים לנוס על נפשם בהותירם אחריהם את כל המחנה העמוס בכל טוב מאחוריהם.

4 המצורעים מתקרבים בלאט אל מחנה ארם והמחזה שנגלה לעיניהם מותיר אף אותם בהלם מוחלט, הם מגלים שאין נפש חיה במחנה מצבא ארם כולם נסו על נפשם.

הם עדיין לא מספיקים לעכל את המצב, אבל המצב הנפשי והפיזי שלהם לא מאפשר להם לעמוד להתבונן ולהתעמק בגודל הנס הגדול שנגלה לעיניהם זה עתה, ברעבם הגדול הם מסתערים על האוכל והשתייה שבמחנה ומחיים בו את נפשם.

לאחר שהם משביעים את רעבונם, הם מתחילים לבזוז כסף וזהב ולהחביאו, כך הם עוברים מאוהל  לאוהל ושבים לבוזזו ולהחביא את השלל, עד שנופל להם 'האסימון', מה אנחנו עושים? הלא אחינו גוועים ברעב בתוך העיר ואנחנו עסוקים בעצמנו ובבזיזת השלל? הלא הם יכולים לגווע ברעב כל רגע? והם מחליטים לשוב העירה ולספר לכל ישראל את הנס הגדול שהתרחש תחת אפם בלי שהיו מודעים אליו כלל. בכך מתגשמת נבואת אלישע והשפע הגדול שהתגלה במחנה ארם הביא לצניחת מחירי האוכל למחיר שפל שלא היה אי פעם, בכך הצילו 4 המצורעים עיר שלימה מאובדן וכליה..

רבי משה אלשיך (תלמידו של רב יוסף קארו מחבר השולחן ערוך) בפירושו לפסוק "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ" מבאר כך: "ראוי לשים לב, למה נכתבה תיבת עוון בשני ווי"ן מה שלא מצינו בכל המקרא? אך הנה ידוע מאמר רבותינו ז"ל כי ד' אנשים אלו היו, גיחזי ושלשת בניו. והנה עון שהביא צרעת זו עליו ועל בניו, היה מה שחמד מנעמן שר צבא מלך ארם כסף ובגדים, שעל כן אמר לו אלישע הנביא: "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך". ועל כן עתה אמרו הנה נתעסקנו עד כה להטמין כסף וזהב ובגדים שחמדנו, ולא כן אנחנו עושים להתעסק בזה.  כי הנה היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים וחיכינו עד אור הבוקר? כי עבירת חמדת כסף ובגדים של נעמן יתוסף ויגרור לנו מאור הבקר והלאה לעשות כן גם פה, לחמוד ולהטמין יותר. ואולי יש נוטים למות בעיר מהרעב, ואם נתמהמה ימותו טרם יאכלו מלחם ארם וישיבו את נפשם".

גם על פי פירוש ר' צדוק הכהן מלובלין מתבארים הדברים באופן זהה – ('צדקת הצדיק' אות ע"ג): "וכך בגיחזי שחטאוֹ היה שחמד למה שאינו שלו. התחלת תיקונו היה שזימן לו השם יתברך בשורת ביזת ארם כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהמצורעים הם גיחזי ובניו. ולא חמדו לשתוק ולהרבות בביזה לעצמם כי חששו לחטא כמו שנאמר 'וּמְצָאָנוּ עָווֹן'.

 ור' צדוק מוסיף ומפנה את תשומת לבנו לכך שבפרק ח' גיחזי מדבר על לב המלך בעבור האישה השונמית שבאה להתחנן בפני המלך על השדה שנגזלה ממנה כאשר הייתה בארץ פלישתים ועתה שבה אל ביתה, וגיחזי משתדל עבורה דרך תיאור גדולתו של הנביא אלישע בפני המלך, על מנת להשיב את השדה בחזרה לרשותה, דבר המעיד על גמר תיקונו".

אם כן ניתן לראות את תהליך התשובה של גיחזי ושלושת בניו שהפכו למצורעים המנסים לכפר על חטא לקיחת המתנות מנעמן בבשורה עם בוקר לאנשי שומרון הנצורה על מנוסת ארם ובכך הצילו עיר ואם בישראל כאמור. 

סיפור נפלא זה יש בו בכדי ללמדנו על מהות ומשמעות מצב המצורע במקרא ומה הוא בעצם מספר לנו בהווייתו.  המצב בו נתון המצורע נובע ממקום מאוד ראשוני חוסר אכפתיות והתחשבות בזולת הנובעת מחוסר הכרה בסובייקטיביות ובנפרדות הזולת. תיקון המצב נעשה בדיוק באותו אופן בו הוא התרחש, רק שכעת מגלה המצורע הכרה בסובייקטיביות של הזולת ובנפרדותו, הבאה לידי ביטוי באכפתיות ובהתחשבות בזולת לה הוא ראוי מעצם היותו נפרד ובעל צרכים משלו.

מה בין בדידות חברתית ללשון הרע?

איך מטפלים בנגעים?

אומרת התורה: "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא י"ג, ט').

אדם שלקה בנגע הצרעת נדרש לעבור שני שלבים:

השלב הראשון – ראיית הנגע. עליו לגשת לחכם מומחה, בקי בדיני הנגעים, כדי שזה יקבע את מהותו של הנגע. חכם זה אינו חייב להיות כוהן.

השלב השני – הגדרת הטומאה והטהרה. אפילו לאחר שהחכם קבע שזה אכן נגע טמא, עדיין לא נטמא האדם. הגדרתו כטמא יכולה להיעשות דווקא על-ידי כוהן, שמכריז עליו: "טמא אתה".

לכאורה סותרת הלכה זו את מהותה של הכהונה. תפקידו של כוהן הוא לטהר את עם-ישראל ולהרעיף עליו רוח של טהרה. לכן אסור לכוהן להיטמא ועליו לשמור על טהרתו. ואולם כאן מייעדת לו התורה דווקא תפקיד הפוך – לטמא את הצרוע?

מסביר הרבי מליובאוויטש: הדבר נעוץ בחומרתה של טומאת הצרעת. אחת מהדרישות מהמצורע על מנת להיטהר מנגע הצרעת היא "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". אפילו טמאים אחרים אינם רשאים לשבת במחיצתו של הצרוע, שכן עליו לצאת לגמרי אל מחוץ למחנה ישראל.

כלומר: משמעותה של נגע הצרעת הנו יצירת מרחב של בדידות חברתית עבור המצורע, שמטרתה הנה התבוננות פנימה במטרה לעורר את תחושת האמפתיה והחמלה לזולת עליו דיבר המצורע לשון הרע.

דבר זה מוצא את ביטויו כאשר המצורע חש את עומק הבדידות החברתית בה הוא נתון 7 ימים מנותק מכל מגע חברתי.

במציאות זו מקבלת לה הבדידות משמעות עמוקה, ולפיה התחושה העוברת אל המצורע הנה: חברי היקר שכל כך קרוב אל לבי עליו דברתי, בוודאי יצטער מאוד לשמוע על כך שדברתי עליו מאחורי גבו, הדבר יגרום לו סבל וצער רב, מדוע לא עצרתי רגע לחשוב לפני שפתחתי את פי?

לחוש את הזולת ולחבור אליו ממקומו:

ישנו מושג יסוד בחסידות חב"ד הנקרא: 'עולם שנה נפש'.

מושג זה עוסק במציאות הדבר הנבחנת סביב 3 פרמטרים: המקום (עולם), הזמן (שנה), והסיטואציה בה הוא נתון (נפש).

מציאות זו של יצירת מרחב מיוחד (עולם) עבור המצורע מפגישה אותו עם עצמו והוא מוצא זמן ( שנה) להתבונן על מצבו האישי והבין אישי (נפש).

דווקא משום כך קובעת התורה, שרק כוהן יכול לחרוץ דין כזה על אדם מישראל. כוהן הוא איש חסד, ועבודתו היא "לברך את עמו ישראל באהבה". אין התורה מסתמכת על חכם, שאמנם הוא פוסק על-פי התורה, אבל ייתכן שהוא אינו מרגיש די הצורך את גודל הכאב והצער שייגרם לאותו יהודי כתוצאה מכך שהוא עתיד להישלח לשבוע ימים לבידוד חברתי ואת משמעות הדבר עבורו.

הכוהן, איש החסד, מרגיש ומבין היטב את משמעות הדבר, נכון אמנם יהודי זה נכשל בלשון הרע על חברו, מה שמחייב יצירת תיקון למעשיו.

אבל האם הוא יעמוד בבידוד החברתי הזה? האם הוא במקום הנכון (עולם), בזמן הנכון (שנה), ובמצב הנפשי הנכון (נפש) לו בכדי לשלוח אותו לבידוד שכזה?

ולכן התורה דורשת שדווקא הוא יקבע סופית אם היהודי אכן טמא בטומאת הצרעת!

הכהן הנו הרופא הרוחני של האדם הנגוע בנגע הצרעת. הוא יכול 'לחוש את הדופק'  (תרתי משמע) בכדי להבין האם המקרה הזה מחייב לשלוח אותו לבידוד כעת, או שמא הבידוד יסב לו נזק נפשי כה רב, שהמחיר הזה לשלוח אותו לבידוד להתבונן פנימה ולתקן את דרכו לא מותאם לבן אדם הזה לא במקום בו הוא נמצא, לא בנקודת הזמן הספציפית הזו, ולא במצב הנפשי בו הוא שרוי.

רק מי שיכול לחוש את הדופק של הזולת דרך התבוננות במצבו הפיזי והנפשי יכול לשלוח אותו למרחב שבסופו של יום יביא לריפויו הסופי.

כאשר אנו כמורי דרך בחיי יקירנו, תלמידנו, מטופלנו.. מכירים את הנפשות ופועלים בהתאם למצבם האינדיבידואלי, הסובייקטיבי, הייחודי שלהם מתוך הבנה ותחושה עמוקה למצבם ב-'כאן ועכשיו' ,נהיה בבחינת הכהן איש החסד עבורם ונפעל ממקום מותאם ומדויק לצרכיהם וכך נסייע להם לצלוח את הדרך בחייהם..

שבת שלום וחדש טוב ומבורך

לעילוי נשמת רחל בת זהבה