תקשורת הורה־ילד נטו

כאשר פותחים שיח עם ילדים, יש לשים לב להתאים את השיח לגיל הילד, ליכולתו השכלית, בשלותו הרגשית וכו', וכן לתנאים הסביבתיים שיש לנו כרגע. חשוב מאוד להגדיר לעצמנו מראש את המטרה אליה אנחנו חותרים בשיחה.

אם נרצה לעודד ילד לשתף במה שקורה איתו במוסד הלימודי, סביר להניח שהשאלה: "איך היה לך היום?" תניב תשובה "בסדר"…

אז איך כן ניתן לשאול?

למשל: "איזה דבר משמח קרה לך היום בכיתה?" ואם הילד עונה: "כלום", אפשר להוסיף ולשאול בנחת: "אולי נחשוב ביחד מה יכול לעשות שמחר כן יהיה לך משהו משמח בכתה?"

עם ילד בגיל בוגר יותר אפשר לפתוח את השיח בפתיחות שלנו – למשל שיתוף באירוע שאנחנו עברנו, והתחושות שלנו לגביו, תוך עידוד הילד להגיב, ומשם להמשיך את השיחה לאירועים שעברו עליו.

בגיל הבוגר יותר, גם במקרה של חוסר הסכמה עדיף לשוחח מאשר לנזוף. לדוגמה: "אני מבינה שלמרות הסיכום שלנו היה לך קשה לעזוב ולחזור הביתה כשכל החברות עדיין חוגגות". פתיח כזה יתן הרבה יותר סיכוי לשיח פתוח שאפשר יהיה לצאת ממנו עם תובנות מאשר "אבל סיכמנו שעה, נכון? אז למה לא עמדת בה?".

שיח רגשי, הכלה וקבלת עול

לפעמים הורים קצת מתבלבלים מהצורך הזה להכיל ולשוחח עם הילדים, בעיקר הורים כאלה שהם עצמם גדלו והתחנכו בילדותם באווירה של קבלת עול וציות מוחלט. לכן, חשוב מאוד להדגיש: ההכלה של הילדים והשיח על רגשותיהם, בשום אופן לא באים על חשבון חינוך למשמעת. אם ילד מתעקש להכניס לפה משהו מסוכן – נדאג קודם להרחיק אותו ממנו, נכון? גם בחינוך נקפיד על חינוך לקבלת עול בתור בסיס, ובהתאם לביטוי "בתוקף ובדרכי נועם" – גם נכיל את הילד ונבין אותו, אך לא נכנע לו או נחכה להבנתו או להסכמתו בתחומים חינוכיים.

חינוך לקבלת עול ייעשה על ידי דרישה לציות גם בלי הבנה; הכלה תעשה על ידי שיח פתוח ותקשורת של הבנה.

אם החלטנו שהמתאים כעת הוא שיח, הבה נהיה קשובים באמת כאשר הילד מדבר, נוודא שהבנו את דבריו. גם אם הרגשות שהילד מבטא לא מקובלים עלינו נגיד: "אני מבינה שזה מה שאתה מרגיש"; אולם בשלב שני נסביר לו מה נכון לעשות וכיצד מנתבים רגשות.

לדוגמה, ילד שבשעת כעס מתפרץ ומתנהג באופן לא ראוי – נשמע ממנו איך הוא מרגיש, נשקף ונכיל אותו, ואז נוכל להסביר לו שההתנהגות הזו ציערה/הפתיעה אותנו. שאנחנו מאמינים ביכולת שלו ומוכנים יחד איתו לחפש פתרונות שיכולים לעזור לו בפעם הבאה. ננסה ביחד לנתח את האירוע, לזהות מה גורם לו לאבד שליטה – ולתת לו כלים להתמודדות נכונה.

אז נכון, נשמע שהרבה יותר קל "להמטיר הוראות" – אבל אין דרך נכונה יותר להכיר ולהעצים ילדים מלדבר איתם, לשמוע ולהשמיע. אין ספק שכדי שבבגרות הילדים יפנו אלינו בעת התמודדות – הם צריכים לדעת ש"יש עם מי לדבר" וזו ההשקעה הנכונה לטווח הארוך.

וכך כותב הרבי מה"מ במכתב מיום כ"ט במרחשוון תשט"ז על חשיבות הקדשת הזמן לחינוך בבית: "בדרכי נועם ובעניינים של קירוב", וקצת אחר־כך מוסיף הרבי "ומובן שאין להיות מיצר על הזמן הדרוש לפעולות אלו".

באדיבות: מגזין עטרת חיה