שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת בהר ו-בְּחֻקֹּתַי

כשהחשיך אורו והודו של אחיך:

אחד הנושאים החשובים הכאובים והמהותיים בפרשת בהר הנו 'משבר כלכלי' המתרגש על אדם. התורה מלמדת אותנו כיצד יש לנהוג  באנשים הנתונים במשבר כלכלי.

וכך נאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.  (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח).

אחד המאפיינים העיקריים במשבר כלכלי הנו המשבר הנפשי הנלווה אליו. הערך והדימוי העצמי של האדם המתמודד עם משבר כלכלי נפגע, בהתייחס לתקופה בה היה נתון במצב כלכלי טוב. החוויה הנפשית רגשית בה הוא נתון מלווה בבושה גדולה מעצם המצב ומעצם המחשבה שכעת הוא יצטרך להיתמך ולהיעזר באחרים.

המציאות אליה התגלגל חדשה לו והוא לא מוצא בה ידיים ורגליים. הוא חש אבוד באפילה, מנסה למצוא כל דרך להסתיר את המצב מאחרים, ומנסה בכל דרך אפשרית להיחלץ מהמצב כמה שיותר מהר. כל יום שעובר עליו מלווה בתחושת כאב, כעס ותסכול, פחד וחוסר אונים.

הדבר המשמעותי שמחזיק אותו ומסייע לו להחזיק מעמד הנה התקווה שאוטוטו המצב יחלוף והוא ישוב למעמדו הקודם, ההבנה שהמצב הנו חולף ואינו 'בר קיימא' מעודד אותו.

אולם ככל שהזמן חולף לו ואין סימנים לשינוי הנראה באופק, אזי מתהווים סדקים בתקווה המיוחלת לשינוי ואט אט המצב הופך למשבר אקוטי והמשבר מתקבע ומופנם בנפש שכנראה זהו גורלי ואין את ה-לְמָה לקוות יותר.

כאן בא הציווי של התורה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ"..                                  

ראשית התמיכה באדם הנופל למשבר כלכלי הנה החזקה!

רש"י על אתר כותב כך: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ – "אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוּטַת הַיָּד. לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשְּׂאוּי שֶׁעַל הַחֲמוֹר: עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר, אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ. נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ" (ספרא על אתר).

 הושטת היד השלוחה לאדם הנופל הנה -'גלגל ההצלה' של האדם הנתון במשבר. החזקה זו הנה מניעה של מצב אקוטי! שם המשחק הוא התזמון, כל רגע קריטי, כל שנייה חשובה.

האור החיים הקדוש כותב על המילים וּמָטָה יָדוֹ – "והחשיך אורו והודו".                                                  

האדם הנתון במשבר כלכלי מאבד את אורו והודו, החיוניות שבאדם כבה.

החזקה אין משמעה רק סיוע כלכלי על מנת להוציאו מהמשבר, החזקה הנה בעיקר בפן הנפשי רגשי. תמיכה נפשית ורגשית מהווים את הבסיס לתקומה מן המשבר.

אמפתיה, חמלה, שותפות בצער ובכאב, עידוד וחיזוק, יוצרים מרחב חדש בנפש האדם הנתון במשבר כלכלי. היכולת להיות שותף רגשי לצער הזולת מאירה את נפש האדם מחדש ונוטעת תקווה חדשה בלבו.

אחד המאפיינים העיקריים במשבר נפשי הנה תחושת הבדידות הרגשית. השותפות הרגשית מספרת על כך שאתה לא לבד! אנחנו לצדך, אנחנו רואים אותך, אנחנו נסייע לך. החיוניות של האדם מתחדשת עם עצם הידיעה שהוא לא לבד, שיש מישהו לצדו, שרואה אותו, שצועד אתו.

שותפות רגשית לצד תמיכה פיזיולוגית

התלמוד הבבלי מתייחס לנתינת הצדקה ומתמקד באופן בו ניתנת הצדקה על ידי האדם והייחס שלו כלפי מקבל הצדקה וכך נאמר שם (מסכת בבא בתרא דף ט' עמ' א'):

"אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות.

הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות שנאמר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח ז').

והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם".) ישעיהו נ"ח י').

"וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו". (ישעיהו נ"ח י"א).

 "וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת". ( ישעיהו נ"ח י"ב).

אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם, מבאר את מהות המעלה המצויה בקרב נותן הצדקה לעני שמעבר לנתינה הפיזית הוא גם מפייסו בדברים.

וכך הוא מבאר זאת (תוכן ערוך): גמילות חסד נפעלת על ידי התעוררות הלב שמתוך כך שגומל חסד בגופו עם הזולת מכיר הזולת בכך שהוא אוהבו. מצב זה יכול להתאפשר כאמור רק על ידי התעוררות רגש אהבה פנימי כלפי הזולת. השותפות הרגשית בכך שצער חברו נוגע לו עמוק בנקודת לבבו באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהוא מפייס את חברו בדברים היוצאים מן הלב וחודרים אל לב זולתו. ובפרט כשמתבונן בכך שהוא עצמו היה יכול היה להיות במצב בו נתון הזולת, רק שההשגחה העליונה כיוונה שהוא זה שיהיה הנותן והזולת יהיה המקבל. (ספר המאמרים תש"ט).

זהו רגע מכונן בו האדם חש את כאב וצער הזולת וחובר אליו ממקום כנה ועמוק ומגייס את כוחותיו ורגשותיו למען הזולת לגמול עמו חסד בגופו ונפשו כאחד.

לפתח את חוש האהבה לזולת:

חסידים מספרים כי אישה ענייה אחת, תגרנית של תפוחים שדוכן סחורתה עמוד בסמוך לביתו של רבי חיים מצאנז, באה אליו בערב שבת וקבלה: רבי, עדיין אין לי כסף לקנות את צרכי השבת. שאל אותה הצדיק: "ומה עם דוכן התפוחים שלך?" השיבה האישה: "הבריות אומרים שתפוחי גרועים הם, ואינם רוצים לקנותם". מיד רץ ר' חיים אל הרחוב וקרא: "מי רוצה לקנות תפוחים טובים". ברגע אחד נתקבץ סביבו עם רב, המטבעות עפו בלי לראותם ובלי למנותם, ובמהרה נמכרו כל הפירות במחיר כפול ומשולש. "ראי נא", אמר ר' חיים בתמימותו בשעה שפנה ללכת, "תפוחייך טובים היו, אלא שהבריות לא ידעו זאת"

.סיפר אדמו"ר הריי"צ על מה ששמע מאביו אדמו"ר הרש"ב: "בחורף תרע"ג נסעתי לבקר את הוד כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי שהיה אז במענטאן – צרפת  והיינו מטיילים על שפת הים כמה שעות ביום.

וכך אמר לי: "יוסף יצחק! שמע! כל אותם מעלות שסיפרתי לך עליהם על כך שכשיהודי יושב וחושב ומתבונן בעניינים עמוקים בתורת החסידות בטלית ותפילין לפני התפילה, הן אצל חסידים והן אצל צדיקים, כל זה אינו בערך לגבי המעלה הנפלאה ש-ה' יתברך מזכה בה את האדם, המקבל חוש ועריבות לעשות טובה ליהודי. עד שהזולת נהיה אצלו יותר יקר מעצמו . שכן על עצמו הלא יכול הוא למצוא כמה טעמים מדוע מגיע לו ח"ו שיהיה לו לא טוב, אבל על השני הרי אין זה שייך כלל.

 כדאי לעמול חמשה ימים, חמש שעות בכל יום, ביגיעת בשר ויגיעת נפש בהשגה אלקית, כדי לרצות באמת לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות. וסיים במאמר מורנו רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) שאמר רבינו הזקן בעל התניא מייסד חסידות חב"ד שקיבל מר' מרדכי הצדיק, נשמה יורדת לעולם, וחיה שבעים שמונים שנה, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות". (ספר המאמרים קונטרסים חלק ג' עמוד מ"ה).

ילד קטן בגיל 7 נכנס לבית קפה והתיישב לו באחד השולחנות. הוא פנה אל המלצר, והמלצר ניגש אליו. הילד שאל בענווה את המלצר : "סליחה, כמה עולה גלידה עם קצפת וסוכריות?".
המלצר שהבין ש- "הלקוח" הצעיר תופס לו מקום בשביל גלידה… הפטיר בזווית פיו בזלזול : "עשרה שקלים". הילד ספר שוב את מטבעות הכסף שהיו בידו, ושאל את המלצר: "וכמה עולה גלידה רגילה בלי קצפת וסוכריות?" המלצר איבד את סבלנותו וסינן שוב בזלזול: "חמישה שקלים!". שוב הפנה הילד את מבטו אל כפות ידיו הקטנות ואמר: "אקח גלידה רגילה בבקשה".
המלצר התרגז על "חוצפתו" של הילד הקטן ולאחר כמה דקות הביא לו המלצר את הגלידה. הוא זרק את החשבון בבוז על השולחן והלך משם. הילד ברך ואכל את הגלידה בהנאה. כשסיים ברך ברכה אחרונה ויצא מבית הקפה. כשהמלצר ניגש לפנות ולנקות את השולחן, נקוו דמעות בעיניו, על מפית קטנה השאיר הילד 10 שקלים, חמישה עבור הגלידה וחמישה נוספים לטיפ בשבילו. רק אז הבין המלצר שהילד בעצם דאג לו לתשורה. המלצר רצה לרוץ להודות לילד הקטן, אך הילד כבר נעלם ברחוב.

החזקה רגשית לעומת שימוש באובייקט

בהמשך לציווי "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" באים כאמור מיד שני הפסוקים הבאים:  "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (שם).

התורה פונה אל האדם שבחר לראות את מצוקת חברו והחליט לסייע לו במתן הלוואה. מצד אחד באמת יפה מצדך שבחרת לסייע לחברך בשעת מצוקתו, רק זכור! אל תנצל לרעה את מצבו בכדי 'לגזור עליו קופון' בלקיחת ריבית ממנו..

התורה פונה אל האדם ומזהירה אותו מפני לקיחת ריבית כחלק מהתגייסותו עבור הזולת! וכן ישנה את ריבית הממון המוכרת לכולנו במתן הלוואה. אמנם ישנה ריבית נוספת, ריבית זו מכונה בחז"ל 'ריבית דברים' המתייחסת להכרת הטוב וההודאה על מתן הסיוע הכספי שנתן האדם לחברו, אך גם ובעיקר למתן הסיוע הנפשי רגשי אותו נתן לו חברו.

ישנם רגעים בחיים בהם אנו מצפים ל-'ריבית' על מה שעשינו עבור הזולת. אתה זוכר איך תמכתי בך אז כשהיית במשבר נכון?, אתה זוכר כמה שעות ימים ולילות בילינו יחד והייתי אוזן קשבת עבורך?, אני היחיד שראה אותך אז ועמדתי לצדך לאורך כל הדרך זוכר? איזה  כפוי טובה אתה, אתה לא מתבייש אחרי כל מה שעשיתי עבורך?..

 'ריבית דברים' מציבה ומציגה את האדם במערומיו וגורמת לו לחוש בושה קיומית, היא מונעת ממנו את האפשרות  לחוש סובייקט נפרד, בעל בחירה, רצונות ומאוויים, היא מונעת ממנו להשמיע את קולו, היא מונעת ממנו את הזכות הבסיסית לחוש ראוי לקבל סיוע מהזולת, שכן ברגע שהנושה בא עמו 'בריבית דברים' במניפולציה ובסחיטה רגשית על עצם הסיוע הנפשי והרגשי אותו העניק לו, מקבל הסיוע חש נטול עמוד שדרה לעמוד ולהתייצב אל מול הנושה ולהישיר מבט אל 'מושיעו'. ברגע זה המסייע משחזר למסתייע על ידו את אותה תחושת חוסר אונים, בושה, השפלה, כאב, תסכול וצער אותם חווה ברגעי המשבר הכלכלי בו היה נתון!..

מצב זה עלול להוביל את המסתייע לכניעה רגשית (שבסופו של יום מייצרת אישיות לא בשלה ותלותית) אל מול המסייע ולהפנים את העובדה שאיננו ראוי כלל לסיוע, שכן בלעדי המסייע ש'הושיע' אותו ממצבו מי יודע איפה הוא היה כעת!?

ריבית זו הנה תזכורת ועדות מהדהדת וזועקת שהעזרה והסיוע אותו הענקתי לזולת היוו את החשיבה והראייה העצמית שלי ולא באמת את מצוקתו של הזולת!, שכל מאוויי היו נתונים לתועלת האדרה והעצמה אישית שיצמחו לי מסיוע זה.

דפוס זה משקף אישיות נרקסיסטית פגועה המייצרת סביבה ומרחב של עזרה וסיוע לזולת הראויים בזכות עצמם לכל הערכה והערצה, אך לצד זאת מהווה פיצוי נפשי ורגשי לחוסר שיקוף והאדרה שנמנעה מהם בילדותם וכעת תובעים את ההכרה דרך המרחב אותו בנו במו ידם שתכליתו ומטרתו היו סיוע לזולת תוך ראיית האחר והבנה למצוקתו, אך בפועל באופן לא מודע מהווה  פיצוי לחסך רגשי עמוק בדמות שיקוף והאדרה לה לא זכו כאמור!

מעניין לציין שמצווה זו מסמלת על פי חז"ל את מהות ותמצית הקשר של הנברא עם בוראו – קבלת עול מלכות שמיים: וכך נאמר: "כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמיים, וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמיים". (ספרא = הספר, המכונה גם 'תורת כהנים'. מדרש הלכה על ספר ויקרא).

תמציתה של הלוואה בריבית היא עשיית רווח ללא מאמץ מעמלו ועל חשבונו של האחר. הקב"ה ברא את עולמו באופן שכל השפע והברכה יבואו ע"י עמל ועבודה, הן בעניינים הגשמיים, והן בעניינים הרוחניים. הסיבה לכך היא משום שרק דבר שהאדם מגיע אליו בעמל וביגיעה עצמית הוא הטוב, הנכון והמדויק ביותר עבורו. דברים הבאים ללא עמל ויגיעה מכונים 'נהמא דכסופא' (לחם בושה).  אמנם כשאדם עמל ומתייגע ואח"כ רואה ברכה בעמלו אזי שמחתו שלימה.

לקיחת ריבית ממון וריבית דברים משמעה: 'שימוש באובייקט'.                                             שימוש באובייקט משקף מצב נפשי בו אני בוחר לראות בזולת 'כלי שרת' עבורי האמור לספק לי את צרכי ומאוויי בשל חוסר אמונה ביכולתי להשיג את צרכי ומאוויי בעצמי, זאת כתוצאה מכך שהאמון שלי נפגע על ידי הדמויות המשמעותיות לי פעם אחר פעם בילדותי, כאשר הייתי זקוק לשיקוף, להאדרה ולאמון ביכולת שלי להשיג את צרכיי ומאוויי בעצמי. לשם כך ובשם כך אני פועל כעת תוך שימוש ציני ומניפולטיבי ומשתמש בזולת כאובייקט להשגת צרכיי ומאוויי.

היכולת להתייגע ולהשיג את צרכי בעצמי מעידה על האמונה (מלשון אמון) המבעבעת באדם ומחיה אותו, זו המעניקה לו את הכח והיכולת להאמין שהוא מסוגל להשיג עבורו כל רק מה שירצה במסגרת האפשרויות הקיימות לו רק ירצה באמת!

אמונה זו בונה אדם בעל ערכים החש בכל רגע נתון את מציאותו של בורא העולם המאמין בו והמעניק לו את הכח והיכולת לממש את עצמו בכוחות עצמו ובזכות עצמו!

קבלת עול מלכות שמיים משמעה: ההכרה ברצון ה' להעניק לנו את הזכות  להיות סובייקטים נפרדים המסוגלים להשיג בעשר אצבעותיהם את הדרוש להם להתקיים בכבוד.

פריקת עול מלכות שמיים משמעה: עיוות וסילוף המושג ומאמר חז"ל  במסכת סנהדרין "כי כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

האדם החש שהעולם נברא בשבילו כלומר עבורו, רואה בזולת אובייקט להגשמה עצמית ולמימוש עצמי דרך פרשנותו המעוותת את מאמר חז"ל זה.

 אמנם אדם החש עצמו כשליח למימוש והגשמת החזון האלוקי האוניברסלי בתכלית בריאת העולם, רואה בעצמו ובזולת כלי וצינור למימוש חזון זה.

וכפי שהבעל שם טוב הקדוש הסביר מאמר חז"ל זה: המילה בשבילי רומזת על המילה 'שביל' שהנו דרך וצינור לשפע האלוקי בעולם.

וזה המסר אלי, אליך אל כולנו: הֱיֵו השביל שבו ועל ידו אנחנו אמורים להמשיך ולהאיר לעולם את האור שלנו. החיים שלנו – נבנים ונבראים – דרכנו, באמצעותנו. רק לנו יש את היכולת להיות הצינור והשביל לשפע האלוקי 'כי בשבילנו נברא העולם'!

שבת שלום שקטה ושלווה לכולנו