שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת קרח.   

אחד הסיפורים הבולטים בפרשה שעל שמה נקראת היא קרח, הנו מחלוקת קרח ועדתו על משה רבינו.                                                                                                                                              

קרח היה מהמיוחסים הכי גדולים בישראל, צאצא לאחת המשפחות המכובדות ביותר, היה למדן גדול, מעשירי-תבל הכי גדולים, איש פיקח מאוד, וגם מקורב למשה רבנו ואהרן הכהן (בן דוד).

ובכל זאת בחר קרח לצאת למחלוקת, מדוע?

בתורה שבעל פה ובמדרשים משורטטים קווי אישיות נרקסיסטיים ואפילו פתולוגיים המקשים על קרח לצמוח לצד אנשים נוספים לצדו מבלי לחוש מאוים ומעורער מכך. כאשר לא נבחר וגם לא היה מעומד לתפקיד שכנראה לא תאם או הלם למידותיו – מנהיג בדמות 'כהן גדול ' או מנהיג בדמות מלך 'ראש העם', יצא ממנו 'השד' הנרקסיסטי וזה היה האות לפתיחה במלחמה מצדו.

קרח לא היה מסוגל לקבל את העובדה שמישהו אחר נמצא בקדמת הבימה ולא הוא, גם אם כך ציווה ה' זה לא רלוונטי מבחינתו, הוא ורק הוא צריך לקבל את התפקיד הבכיר, ואם לא אז אף אחד לא יישא בתפקיד!

בדרך יצירתית יש לומר: קרח בוחר לפנות לכיוון בו הוא מסית את הדיון מתשוקתו המעוותת לתפקיד הנכסף ומפנה את האש לכיוון אחר ומפתיע. קרח אוסף 250 איש מראשי הסנהדרין, מסית ומדיח אותם כלפי משה ואהרון בטענה המגוחכת שלעם לא צריך להיות מנהיג, שהרי כולם שווים, קדושים וטהורים..

וכפי שנאמר בפסוק: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה". (במדבר ט"ז,ג').

  קרח נהפך ללוחם צדק חברתי ונאבק על 'שוויון זכויות' חברתי!

הסיפור מסתיים באופן טראגי כאשר קרח וכל עדתו נבלעים חיים באדמה שפצתה את פיה וכפי שנאמר: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ". (במדבר ט"ז, ל"ב).

חכמת חייה של אשה שהצילה את בעלה מרדת שחת:

למרות שיש המון מה לכתוב ולומר על הסיפור יוצא הדופן הזה, בכל זאת  אבחר להתייחס לסיפור נוסף שאירע מאחורי הקלעים בפרשת קרח ועדתו.

בתלמוד הבבלי מובא הסיפור דלהלן: "און בן פלת אשתו הצלתו, אמרה לו מה נפקא מינה לך (כלומר: מה יצא לך מזה שתיקח חלק במחלוקת של קרח ועדתו עם משה רבינו)? אם משה הרב אתה תלמיד ואם קרח הרב תהיה תלמיד, אמר לה: ומה אעשה? הרי הייתי עם קרח ונשבעתי לו אמונים, אמרה לו: הרי ידוע כי כל העדה קדושים וצנועים, שב אתה ואני אציל אותך, השקתו יין ונשתכר, והשכבתו בתוך הבית והיא התיישבה על יד הפתח ופרעה את שערה, וכל מי שבא לקרוא לו וראה לאשתו היה חוזר, ובינתיים נבלעו עדת קרח" (סנהדרין ק"ט עמוד א').

ובמדרש הגדול: (במדבר ט"ז, ל"ב) ממשיך לתאר את המשך הסאגה: "בשעה שפתחה הארץ את פיה, הייתה מבקשת לבלוע את און שהיה (שוכב) במטה, עמדה אשתו ואחזה במטה ואמרה: ריבון העולמים, כבר נשבע און בשמך הגדול שלא יהיה במחלוקת לעולם, שמך חי וקיים לעולם, אך אם יכפור בשבועה אתה יכול להיפרע ממנו לאחר מכן.

אמרה לו לאון: קום צא! אמר לה: מתבייש אני ממשה רבנו, אמרה לו אני אצא עמך, מיד יצאה ועמדה לפני משה, ברח משה ממנה, כשנעמדה הייתה צווחת ובוכה, אמר משה: מה טיבה של אשה זו? אמר לו: רבנו כך וכך היה מעשה, הלך עמה לביתה ועמד על הפתח וקרא לאון בן פלת ואמר לו: המקום ימחול לך". ועליה נאמר: "'חכמות נשים בנתה ביתה' – זו אשתו של און בן פלת" (סנהדרין ק"י עמוד א').

התלמוד מספר על אשה (שאפילו אזכור לשמה אין, מלבד היותה אשת און בן פלת) אמיצה ונחושה, שחששה לאבד את בעלה שהיה שותף למחלוקת קרח, ובאומץ נפשי ובהקרבה עצמית מעוררת השראה הצילה אותו מרדת שאולה עם קרח וכל עדתו.

התיאור הן מהתלמוד והן מהמדרש מתאר התנהגות יוצאת דופן ולא שגרתית של אשת און. בשלב הראשון היא מונעת פיזית מבעלה לשוב אל קרח ועדתו ומאלצת אותו להישאר בבית על ידי השקאתו ביין עד שנשתכר, ואז בנחישות ובמהירות היא מתיישבת פתח האוהל סותרת את שערה ובכך מציבה עובדה לכל מי שינסה או יחשוב לבא לקחת את בעלה חזרה לבועת המחלוקת, אין לכם מה לחפש כאן. סתירת השיער של אשה נשואה הנה העברת מסר לכל מי שיגיע אסור לנו לראות אשה נשואה במצב שכזה, ואכן כל מי שהגיע בשליחותו של קרח שב כלאחר שבא בידיים ריקות!   

כאן לא מסתיימת הסאגה: כשהגיע הרגע בו פצתה האדמה את פיה ודורשת את חייו של בעלה, היא פשוט אוחזת במיטתו זועקת ומתחננת אל ה' יתברך ופונה אל משה בבכי תמרורים על חיי בעלה, משה מנסה לברר מה קורה כאן, לאחר דברי הסבר קצרים ניגש משה בעצמו אל האוהל ומבטל את הגזירה מעל ראשו של און בן פלת.

בעלה כנראה איש פשוט ביותר, לא מוזכר בתורה כאיש מיוחס ,חכם ,או עשיר כקורח. מלבד זאת כנראה שיציבות נפשית ואומץ לב לא ממש היו חלק ממבנה אישיותו, נגרר למחלוקת טיפשית ומסתבך בה.

אשתו שקלטה את חומרת המצב הבינה שהיא חייבת לקחת את המושכות לידיה ולפעול מידית בכדי להציל את חיי בעלה.

היא מבינה שבעלה לא יהיה מסוגל בעצמו לומר לקרח שהוא יוצא מחוץ למחלוקת, אז היא נוטלת יוזמה ופועלת בחכמה רבה בשלב ראשון למנוע בכל מחיר את שיבתו של בעלה לעדת המחלוקת של קרח.

לאחר מכן בשלב קריטי ברגע בו האדמה פוצה את פיה ודורשת את חיי בעלה היא פונה אליו שוב שיצא למשה ויספר לו שהוא לא בעסקי המחלוקת כבר. אמנם בעלה לא מסוגל מרוב בושה לראות את פני משה, אז היא מבינה שאם היא לא תעשה מעשה מידי בעלה ימצא את עצמו עמוק במעמקי האדמה עוד רגע.

היא מגייסת כוחות ממעמקי לבה, נפשה ונשמתה ובאומץ לב מונעת פיזית את אבדן בעלה תוך כדי אחזיה במיטתו שבמקביל לכך היא מוסיפה לכך את תפילתה ותחנוניה בבכי קורע לב מעומק ליבה לבורא עולם ולמשה עבדו שיחוסו על נפש בעלה ואכן מצליחה בסופו של דבר למנוע את מותו הטראגי של און בן פלת בעלה האהוב!

מה עומד מאחורי כוחות ואצילות נפש זו?

על סיפור זה כתב ואמר החכם באדם שלמה המלך בספרו: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" (משלי י"ד, א').

רש"י על אתר כותב כך:

חכמות נשים בנתה ביתה – חכמות נקוד פתח שאינו שם דבר אלא החכמות שבנשים בונות את בתיהם שמתקיימות על ידיהן כמו אשתו של און בן פלת כמו שמפורש בפרק חלק- מסכת סנהדרין.

ואולת – ואשה שוטה בידיה תהרסנו – תהרוס ביתה זו אשתו של קרח.

ובתלמוד הבבלי נכתב כך: "ועליה נאמר: 'חכמות נשים בנתה ביתה'- זו אשתו של און בן פלת" (סנהדרין ק"י, עמוד א').

חכמת חיים זו של אשת אות בן פלת בשילוב אומץ לב והקרבה עצמית נדירה מספרות על:

אשה נדירה שהקשר הזוגי עבורה הוא ערך עליון עמוק.

אשה שהיכולת שלה לראות את בעלה ממקומו ולסייע לו ברגע קריטי נתון, טבועה עמוק בתכונות נפשה.

אשה שהגדלות שלה ניכרת דווקא במקום בו אישה (בעלה) לא יכול לתפקד כאיש.

 אשה שהאמת שבה פורצת ממנה ומדברת מגרונה וזעקתה נשמעת מעמקי נשמתה.

אשה שהאכפתיות שלה בונה ומעצבת את חכמת חייה בכל רגע נתון בחייה.

אשה שרואה אך ורק את טובת העניין שלשמו היא פועלת, מניחה כל שיקול זר ופועלת ללא מטרות רווח או אינטרסים זרים.

אשה המבינה ויודעת את מקומה ומקום בעלה, יודעת מה שלהם ומה איננו שלהם ועבורם.

אשה היודעת לשאת ולאחוז בשני קצות החבל: מצד אחד להכיר ביכולתה ובחכמתה לפעול מיידית ומצד שני להשליך את יהבה להתפלל ולהתחנן ל-ה' יתברך בשעת משבר.

אשה שאהבתה לבעלה היא אבסלוטית ונאמנותה ללא רבב.

עליה נאמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ"

חכמת נשים במקרא:

ישנם דוגמאות רבות על נשים במקרא, כיצד בחכמה ובתבונות לבן היו 'לחבל הצלה' עבור בעליהן בשעת משבר, אביא שתי דוגמאות בולטות.

על דבורה הנביאה שכונתה אשת לפידות נאמר בילקוט שמעוני (שופטים מ"ב, ד'): "תנא דבי אליהו, אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבוא לחיי העולם הבא, והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש".

ג׳ שמות נקראו לו: ברק, מיכאל ולפידות.                                                                             

ברק: על שם שפניו דומות לברק.                                                                                  

מיכאל: על שם שהוא מנמיך עצמו. פירוש אחר: על שם המלאך מיכאל.                                                       

לפידות: על שם שאשתו עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה. והקדוש ברוך הוא בוחן לבות וכליות, אמר לה, דבורה, את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים כנגד י"ב השבטים.

מי זיכה לו ללפידות שיהא חלקו עם הכשרים ויבוא לחיי העולם הבא? הוי אומר דבורה אשתו, עליה נאמר ״חכמות נשים בנתה ביתה״. היא העלתה על נס את בעלה ואת בני ביתה.

דבורה אחת משבע נביאות שבתנ"ך – "ודבורה אשה נביאה", ולא עוד אלא גם שופטת – "והיא שופטה את ישראל".

במה זכתה דבורה להיות נביאה ושופטת על ישראל? נאמר במדרש: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ – בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו" (תנא דביה אליהו פרק ט'). מעשיה האציליים של דבורה הנביאה הן אלו שזיכו אותה במעמדה ובתפקידה.

בנוסף לכך דבורה הנביאה הייתה מתפרנסת בעמל רב בעשר אצבעותיה ובעמל זה רכשה רכוש רב, "ולה דקלים ביריחו, פרדסים ברמה, זיתי שמן בבקעה, רבת מים בבית אל, ועפר לבן בהר המלך" (תרגום יהונתן בן עוזיאל פרק ד' פסוק ה').

אישיותה של דבורה הנביאה אף היא עמדה לה ולזכויותיה. למרות מעלותיה הייחודיות ומידותיה התרומיות האציליות באה בברית הנישואין עם איש פשוט אך תמים במעשיו, שלא זכה להתברך בחכמה יתירה, עובדה זו לא מונעת מדבורה לבחור את בחיר לבה על פי מעשיו ואישיותו הטהורה והזכה, אין היא מתנשאת עליו חלילה, נהפוך הוא היא דואגת לו ובאכפתיות מעוררת השראה מזהה את יכולותיו ומביאה את הפוטנציאל הטמון והגלום בו לידי ממוש עצמי ודואגת להעצים אותו ולהביא להצלחה בחייו בעולם הזה, ולא רק זו אלא אף זו היא טורחת ומוודאת שבעלה יבא במגע עם אנשים כשרים וישרים ומסדרת לו עבודה ושליחות קודש ובכך מזכה אותו ומביאה אותו עמה לחיי העולם הבא.

על אביגיל הנביאה, המכונה: 'אשת נבל הכרמלי' מסופר בספר שמואל (שמואל א' כ"ה, ג'(. "ושם האיש נבל ושם אשתו אביגיל והאשה טובת שכל ויפת תואר והאיש קשה ורע מעללים". אביגיל בחכמתה הרבה כפי שמעיד הכתוב: ״טובת שכל" מצילה את כל בני ביתה.

במהלך הפרק מתואר כיצד דוד המלך שלח עשרה נערים לכרמל לשאול בשלומו של נבל ביום בו גזז את צאנו: "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום". ודוד ממשיך לבקש: "ימצאו הנערים חן בעיניך כי על יום טוב באנו, תנה נא את אשר תמצא לעבדיך ולבנך דוד". ורש״י על אתר מבאר: ערב ראש השנה וצריכים אנו לסעודת יום טוב. ובמצודות דוד מבאר: דרכם הייתה לעשות יום טוב ומשתה ושמחה בעת גזיזת הצאן, ומן הראוי לקבל אז את כל הבא בסבר פנים יפות.

תשובת נבל הייתה: "מי דוד ומי בן ישי. היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו"…           ורש״י על אתר מבאר: "מי דוד – מה הוא חושב שאתן לו את שלי, הלא מרות המואביה בא" (זלזל בייחוס של דוד המלך)…

בשמוע דוד המלך דברים אלו הוא מחליט להילחם בנבל ובכל אנשיו, כפי שמתואר במקרא: "ויאמר דוד לאנשיו: חגרו איש את חרבו… ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש", המלבי"ם מבאר על אתר: דוד חשב את עצמו כמלך, אחר שנמשח על פי נביא ואחר שנטו אליו רוב יהודה ורצה לדונו כדין מורד במלכות שחייב מיתה.

 אביגיל בהיותה אשה מלאת חכמה ותבונת חיים, בשמעה מפי אחד הנערים את המעשה, לקחה מנחה ראויה לשמה, שלחה עם הנערים, היא הלכה אחריהם ולנבל לא סיפרה.

בדרך, בפגשה את דוד המלך ואנשיו התנצלה מאד על מעשה נבל, ואמרה שהיא אשמה, אילו ידעה הייתה מונעת את הדבר. היא השפילה את נבל על מעשהו, וגם פיארה את דוד וניבאה לו שהוא עתיד למלוך, תוך שהיא מתחננת על נפשה ועל נפשות כל בני ביתה.

דוד המלך מקבל את בקשתה ואף מודה לה על כך באמרו: "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי". המצודות דוד מבאר על אתר: מבוא בדמים – מבוא בעוון שפיכת דם ובתשועת ידי לעצמי.

את סיפור הדברים היא ספרה לנבל אישה, רק למחרת: "וימת לבו מפחד והיה לאבן"- לאחר עשרה ימים נגף ה' את נבל ומת. וזכתה אביגיל ונתגשמה נבואתה על דוד המלך, בסופו של דבר זכתה גם להינשא לדוד מלך ישראל: "ותלך אחרי מלכי דוד ותהיה לו לאשה".

סיפור דברים אלו מלמדנו על ייחודיותה ועל תכונות נפשה המופלאות של האשה, ה' יתברך הפקיד את 'מפתח החיים' שלה ושל בני ביתה בידיה. בחכמתה ובתבונות לבה היא שומרת על עצמה, על בעלה ועל בני ביתה.

כשאכפת ונוגע באמת אפשר להפוך את הבלתי אפשרי ואת הבלתי מושג לאפשרי ובעל השגה!

כשנבוא להתבונן על אירועים הללו ולנסות להבין מה הם מלמדים אותנו? מה ניתן ללמוד מחכמת הנשים המופלאות הללו?

מסביר הרבי מליובאוויטש: מהכח העצום הגלום והטמון ברגע אחד של התבוננות וחכמת חיים המגולם בדמות הנשית המתגלה ברגע קריטי אך חשוב ומשמעותי מאין כמוהו בחיינו, ניתן ללמוד איך וכיצד נכון לנהל ולהתנהל ברגעי משבר בחיינו, בחיי המשפחה והזוגיות.

רגע של משבר מתרגש לבא, משהו לא טוב עומד להתרחש בחיינו חלילה, בחוץ נושבות רוחות עזות, סערה משתוללת לה ברחובות העיר, מאיימת לכלות כל המעז לעמוד ולעבור בדרכה.

ואז מגיעה הבקשה: בבקשה אל תצא החוצה בבקשה בשעה סוערת שכזו, אל סערה שכזו! אבל מנגד עומד לו הצד השני מסרב לשיתוף פעולה, מה שמעורר ומגייס את הכוחות לעשות הכל אבל הכל בכדי למנוע ממנו לצאת החוצה בכל מחיר!

כאן מתגלה הכח הנשי העצמתי: בכי, תחנונים ותפילה מחד, אך מנגד נקיטת עמדה אקטיבית אמיצה, ברורה וחד משמעית שכולה חכמת חיים, היא עסוקה אך ורק בשאלה מה נדרש ממני כדי למנוע ממנו לצאת החוצה לסערה המשתוללת בחוץ?

אין כאן רגע אחד, או קמצוץ של אגו המתערבב לו והעובר מהדיון האובייקטיבי לקבלת ההחלטות, הכל חדור מטרה אחת ויחידה איך עוצרים אותו?

חיינו מלאים סערות ורגעים בהם  אנו עלולים ברגע אחד של חוסר שימת לב, או טיפשות לאבד הכל, אבל הכל! ברגעים אלו אנו זקוקים למישהו שיעצור בעדנו בכל מחיר כדי שחלילה לא נצטער על הרגע שלא ישוב לעולם.

שם בדיוק באותו מקום באותה עמדה הציב ה' יתברך את האשה שעמנו עם תכונות הנפש המופלאות וחכמת החיים בה התברכה לעמוד כחומה בצורה אל מול מי שנועדה להיות 'העזר כנגדו' ועבורו.

אשה שהאחריות לחיים והמחויבות לערכים הם חלק בלתי נפרד ממנה, לא תאפשר למציאות אפלה חסרת היגיון לנהל את חייה או לאפשר לה לתפוס מקום ומרחב בחלקת החיים הקטנה עליה הופקדה, היא מתייצבת בעוז ובגבורה אך בעיקר עם המון חכמה ותבונה אנושית לקבל את ההחלטה הכל כך משמעותית לה לחייה ולחיי יקיריה.

אסטרטגיה זו נובעת מתכונת אופי אנושית המייצגת עמדה נפשית שנולדה לה ממלאות נפשית ורגשית, המספרת סיפור של אדם שכל מעייניו הם שמירה על העולם, שמירה על האנושות, אחריות על הסביבה בה הוא חיי את חייו ואת חייו המשותפים עם משפחתו.

בספר היום יום (הספר הראשון אותו ערך הרבי מליובאוויטש) מובא פתגם בשם אדמו"ר המהר"ש (רבי שמואל האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) בנוגע להתבוננות בהעמקת הדעת בעניין קשה ההשגה: "אם העניין נוגע אזי מבינים ומשיגים אותו על הצד היותר טוב. וראיה לדבר מן התורה (פרשת פנחס) מבנות צלפחד,.. האמת היא, שכאשר העניין נוגע הנה גם חלושי הדעת ממציאים שכליים עמוקים".

פרשת בנות צלפחד אירעה בשנת הארבעים לצאת בני-ישראל מארץ מצרים, זמן קצר לפני שהם עמדו להיכנס לארץ המובטחת. עם הכניסה לארץ, החלו גם הדיבורים על חלוקת הארץ לשבטים  חלוקה שנערכה לזכרים בכל שבט ושבט. במקרה של פטירה, הבנים הזכרים יקבלו את ירושת אביהם ובכך יובטח כי חלקות האדמה יישארו במשפחה.

למשפחה אחת משבט מנשה, משפחתו של צלפחד, נולדו רק בנות. צלפחד עצמו מת במדבר (על כך בהמשך), וכעת בנותיו חששו כי הן לא יקבלו אף פיסת אדמה בארץ ישראל. לפיכך הן פנו למשה רבינו בבקשה: גם הן רוצות לקבל נחלה בארץ. משה רבינו פונה להתייעצות עם ה' יתברך, והוא נענה באופן ברור ופשוט: " כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". (במדבר, כ"ז,ז').

המסר העובר אלינו מנשים מופלאות אלו הנו: כשאכפת לנו, נוגע בנו ובוער בקרבנו שעוד נשמה סביבנו תמשיך לחיות את חייה עלי אדמות ולא תאבד עצמה לדעת קחו אחריות! נקטו עמדה! אל תתבוננו מהצד כצופים ותאמרו מצטערים אין לנו מה לעשות, זה מעבר ליכולתנו, זה לא באחריותנו, אין באפשרותנו לסייע. לכל אחד ואחת ניתנה האפשרות לסייע ולעזור בשעת משבר, לכל אחד ואחת ניתנה הזכות והכוחות לעשות משהו, אף אחד לא ביקש מאתנו לעשות מה שאיננו ביכולתנו, אבל מה שביכולתו מחובתנו לעשות ולפעול על מנת שעוד נשמה תגלה את הפוטנציאל הטמון וגלום בה, שעוד נשמה תחוש את תחושת השייכות והאכפתיות ממנה וכלפיה.

שנוגע באמת מתגלים בנו כוחות שלא ידענו על קיומם לפני כן הפורצים מאתנו ועומדים לנו לצלוח את האתגר.  

שבת שלום ומבורכת