שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת חוקת

אחד הסיפורים המעניינים בפרשה הנו הסיפור אודות: פרשת "מי מריבה".

בני ישראל חונים בקדש שם מתה ונקברת מרים, אחות אהרון ומשה.

כאשר העם צמאים למים הם שבים ומתלוננים על משה ואהרון: מדוע הוצאתם אותנו ממצרים והבאתם אותנו אל המקום הרע הזה שאפילו מים אין בו לשתות?

בתגובה לתלונתם מצווה הבורא למשה ולאהרון להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע כדי שיצא ממנו מים. משה מקהיל את העם אך מכה בסלע פעמיים. המים יוצאים מן הסלע ומשקים את העדה, אך בשל העובדה שמשה ואהרון לא דיברו אל הסלע אלא היכו בו נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ המובטחת.

מדוע משה לא מדבר אל הסלע אלא מכה בה?

"הרמב"ן בפירושו על הפסוק כותב כך: "ודברתם אל הסלע -"ולא אמר והכיתם שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה.

פירושו של הרמב"ן רק מחזק את התמיהה מדוע משה בוחר להכות את הסלע ולא לדבר אליה כפי שציווה ה' יתברך, הלא בדברו אל הסלע היה מתקדש שמו של ה' יתברך לעיני כל?

רק בעל הבית יכול לחוש את מעשה ידיו כפי שאף אחד לא יכול ולא מסוגל לחוש!

בכדי להבין מה עומד מאחורי בחירתו של משה לשנות מדברי ה' נקדים סיפור מהנביא: 

יונה הנביא מצווה על ידי ה' לצאת לנינווה ולהתריע בפניהם כי מעשיהם הרעים והשחתת דרך האנושות גרמו לה' יתברך לקבל החלטה להעבירם מן העולם וכעת עליהם לשוב בתשובה בכדי למנוע את הגזירה! יונה מתחמק מלבצע את שליחותו ופותח במסע 'בריחה' מלפני ה' יתברך. יונה מתגלגל למסע באנייה שבסופו מוצא את עצמו מוטל למי הים העמוקים ומשם נבלע אל בטנו של לווייתן המקיא אותו לאחר שלשה ימים אל מימי חופיה של נינווה. יונה מוצא את עצמו בטלטלה נפשית גדולה מהמסע שעבר.

ואז עוד בטרם הספיק יונה לעכל את שעבר עליו חוזר ה' יתברך ומצווה אותו לשוב אל נינווה, הפעם יונה קם הולך מהלך שלשת ימים וקורא בקול גדול ברחובות העיר את הנבואה של ה' יתברך אל אנשי נינווה. אנשי נינווה מצדם  מיד עם שמעם על דבר הגזירה, חוגרים שק, מתענים ושבים בתשובה שלימה.

יונה יוצא את העיר ולא ממש אוהב את מה שרואות עיניו כאשר תיכף עם העברת המסר האלוקי אליהם הם שבים בתשובה שלימה ומבקש את נפשו למות. כפי שמתאר זאת הנביא: "וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ. וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה יְהוָה קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי".

כלומר: יונה חושף את לבו בפני ה' יתברך ומשתף אותו בהחלטתו 'לברוח מפניו', בשל היות ה' רחום חנון וסלח, חששתי מכך שאנשי נינווה ישובו בתשובה מיד, ואז יתעורר קטרוג על עם ישראל חלילה. מה יאמרו אמות העולם שישמעו על כך: הנה עם שהשחית את דרכו גויי הארץ, רק כאשר שמעו את דבר ה' יתברך וגזירתו שבו בתשובה שלימה, מה יהיה לימוד הזכות על עם ישראל כאשר יאמר ה' יתברך "והם לא ידעו דרכי".. "ולא הלכו בה..", "ולא שמעו בקולי?

 בינתיים יונה יושב וממתין בדריכות לראות כיצד ייפול דבר. יונה מוצא עצמו מתמודד עם החום הכבד על אדמת נינווה, חשוף לשמש הקופחת על ראשו, מותש, עייף ומיובש. יונה בונה לו סוכה לשבת תחתיה מפני השמש, אך היא לא יעילה בחום הכבד בו הוא נתון ואליו הוא חשוף. ה' יתברך רואה זאת ומזמן באופן נסי קיקיון (ענפים הגדלים לגובה ויוצרים צל רב תחתיהם) יונה שמח מאוד על כך, נרדם וישן שינה ערבה. בעלות השחר מזמן ה' יתברך תולעת והיא מכרסמת את העלים ומנתקת אותם משרשם והקיקיון יבש. השמש עולה ה' יתברך מזמן רוח קדים חרישית (רוח המשתקת את משב הרוח הקרה ומפזרת חום רב סביבה) מעל ראשו של יונה שמתעלף, ומיד עם שוב הרוח אליו שואל את נפשו למות מרוב צער וחוסר אונים!

כאן מגיע הרגע במסע אליו כיוון ה' כאשר העביר את יונה בטלטלה הגדולה הזו. בשלב זה מתחילה סאגה מעניינת מאוד בין יונה לבין ה' יתברך.

ה' יתברך פונה אל יונה בחמלה ואמר לו כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה".

אז כן הדימוי מיונה הנביא והקיקיון איננו מקרי כאן, כי תוכחת ה' יתברך ליונה הייתה על כך שהוא לא ממש יודע או חש את גודל שליחותו, משום שהוא פשוט לא בעל הבית ולכן זה לא נוגע לו כפי שה' יתברך חש זאת מעצם היותו בעל הבית לבירה זו!

המסר ליונה הנביא כאן הנו: רק בעל הבית יודע וחש עמוקות את מה שהוא ממונה עליו!, רק בעל הבית חש וחווה את אחריותו למעשה ידיו! רק בעל הבית קשור בכל נימי נפשו ליצירה המופלאה אותה יצר! רק בעל הבית יכול לחמול על מעשה ידיו, ואתה לא בעל הבית!

ואת המסר הזה רצה ה' יתברך להעביר ליונה עם מטפורת הקיקיון. מצד אחד חורה לך מאוד על הקיקיון, אך באותה נשימה אין לך שום קשר אליו, משום שלא בנית אותו ולא יצרת אותו במו ידיך!

כלומר: אם אתה באמת רוצה לחוש את הבריאה, את הנברא, את היצירה האלוקית אתה חייב להיות מחובר אליהם רגשית ונפשית בקשר עמוק!

ובכדי לחוש את תחושת השייכות העמוקה הזו, אתה חייב להיות בעל הבית, ומכיוון שאינך, עולה השאלה: "אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה"?

כאן מסתיימת הסגה המאלפת בין רצונו של יונה הנביא 'להשתמט' משליחות זו, כדי למנוע קטרוג על עם ישראל, לבין קיום רצון ה' יתברך, ומה שמכריע בסופו של דבר את העניין הנו החיבור הרגשי העמוק אותו דורש ה' יתברך מיונה בקיום השליחות לצד המסר הסמוי העולה מחיבור זה.

ובמילים אחרות: ה' יתברך מסכים עם יונה בכך שהוא משתמט מהשליחות בניסיון למנוע קטרוג על עם ישראל ואף גאה בו על כך, אך לצד זאת נוטע בו ומלמד אותו על תכונה ושמה חמלה, כאשר הוא מעביר אותו חוויה של עלפון באמצע שום מקום ודרכה מעביר לו את המסר הכל כך חשוב והכל כך אנושי.

אל לו לאדם לוותר על ערכיו האנושיים: אהבה, אכפתיות, מסירות, הערכה וכבוד, המספרים על הקשר העמוק שלו עם ה-'אני מאמין' שלו כבן אדם. כפי שבא הדבר לידי ביטוי עם יונה הנביא המחובר בקשר עמוק כנביא וכמנהיג לעם ישראל ואוהב אותם אהבת נפש. מה שמנחה את מצפונו להימנע מביצוע השליחות שהטיל עליו ה' יתברך, רק כדי ללמד זכות על עם ישראל וכדי להימנע מלהוציא לעז חלילה עליהם. יונה מרחיק לכת בהחלטתו הוא מעדיף להימנע מביצוע השליחות, גם אם זה יעלה לו במחיר אישי! (יונה שילם על כך מחיר אישי כבד).

אך לצד זאת עובר המסר הלא פחות חשוב ליונה הנביא: שהבחירה החופשית של האדם, הנה מה שמייחדת אותו כאדם  ובלעדיה איננו אדם!

לעם ישראל אמנם ניתנה המתנה הזו של בחירה חופשית והם ידעו מה לעשות אתה לטוב ולמוטב וגם אם יחטאו ישנה דרך חזרה. אבל מה יעשו אותו עם שאינו נמנה עם ישראל ולהם כידוע אין בחירה חופשית (אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ), כיצד הם יתמודדו עם הגזירה אם לא תינתן להם אפשרות לשוב בתשובה?

זוהי אם כן גישתו של אבא, מנהיג אמיתי, רועה נאמן החס על ילדיו, על עמו ועל צאנו ולא מוכן שחלילה יתעורר קטרוג עליהם בשום צורה, בשום דרך ובכל מחיר שיידרש לכך ממנו!

זוהי גישתו של משה רבינו כלפי עם ישראל, נכון אלו אדבר אל הסלע הדבר יגרום לקידוש שמו בעולם של ה' יתברך בכך כאשר כל העדה היו אומרים: "ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה" (רמב"ן לעיל).

אמנם מצד שני כאשר עם ישראל נתון בעמדת מרי כפי שמתואר במקרא: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". אזי משה חושש מאוד מכך שיתעורר קטרוג על עם ישראל והפעם מהצד השני של המטבע.

מה יאמר ה' יתברך: ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו מיד, ואילו עם ישראל איננו שומע בקולי?

מזה חשש מאוד משה ובשל כך העדיף להכות את הסלע ולעבור על דבר ה' יתברך ובכך אף לאבד את חלקו בארץ ישראל, רק שחלילה לא יתעורר קטרוג על עם ישראל!

זהו סוד גדולתו של משה רבינו המשליך עצמו וחייו מנגד למען צאן מרעיתו!

זכינו ובדורנו הרבי מליובאוויטש משמש אף הוא אב, רועה ומנהיג כלל עולמי. הרבי אף הוא בהתנהלותו משליך עצמו מנגד למען כלל ישראל בכל פעולה ופעולה. ויתר על צרכיו הרוחניים והגשמיים כאחד, הקדיש עצמו ואת חייו לטובת העולם כולו. רבבות רבות של תפילות רוויות דמעות, ברכות, עצות, מכתבים, שיחות ומאמרים, חלוקת שטרות לצדקה, מפגשים אישיים ובין אישיים, מבט חודר ונוגע מלטף ואוהב, חיוך אבהי, תנועת עידוד, מילה עוצמתית ומדויקת ששינו את חייהם של רבים וטובים. לילות כימים פשוטו כמשמעו אותם הקדיש הרבי לטובת הכלל, אנשים נשים וטף מכל קצוות תבל, ללא הבדל בין גזע, דת או מין…

להתנהג כמו ה' יתברך!

מספר הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון:

סיפור ששמעתי מבעל המעשה הרב אידלמן.

בתקופת כהונתו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם) עוד קודם עלה הרבי על כס הנשיאות, היה הוא חסיד מובהק לכל דבר ועניין של חמיו הרבי הריי"צ.

פעם אחת כאשר הרבי יצא מביתו של הרבי הריי"צ (שהיה דר בקומה השנייה של בית הכנסת ובית המדרש בית של מעשים טובים המכונה בפי חסידי חב"ד-770 מספר הבית ברחוב איסטרן פארק וויי בשכונת ברוקלין שב-ניו יורק) בצאתו מדלת המעלית פגש שני חסידים: הרב אידלמן והרב פוגלמן. פנה אליהם הרבי ואמר להם: בחורים, רצונכם לשמוע תובנה טרייה ששמעתי ברגע זה מפי הרבי. ענו לו החסידים: כן, בוודאי.

פתח הרבי וסיפר:

אתם יודעים שלפעמים מגיעים לבית הכנסת יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. כאלה שבאו מבית שומר תורה ומצוות והתרחקו וכאלה שנולדו בבית שאינו שומר תורה ומצוות. וכאשר אני פוגש אותם, אני תמיד חם ולבבי כלפיהם, מזמין אותם אליי מקרב ומחבק אותם. כמה מחסידי חב"ד המבוגרים פנו אליי ואמרו לי: אינך מתנהג כראוי, כי על ידי התנהגותך אתה נותן הכשר למעשיהם. להיפך, אמרו זקני החסידים, אתה צריך להיות קשוח כלפיהם, לנזוף בהם, ולהעמידם על האמת.

מכיוון שלא ידעתי אם אני צודק או שמא הם צודקים, הלכתי לרבי הריי"צ לשאול אותו, אם עליי לשנות את התנהגותי או להמשיך בדרכי.

ענה לי הרבי: ה' יתברך ברא עולם ובני אדם, כשהם הופכים לזוג ה' יתברך מזכה אותם במתנה ונותן להם ילד, ההורים אוהבים את הילד מאוד, אהבה בלי גבולות, אהבה הממלאת את כל הלב, וכשמגיע עוד ילד ההורים אוהבים גם אותו אהבה אינסופית וכן הלאה, כך לכל הילדים נותנים ההורים אהבה ללא גבולות.

הוסיף הרבי הריי"צ ואמר: ופעמים שנולד להורים ילד, לא עלינו ולא עליכם, עם איזה מגבלה פיזיולוגית, או איזו התמודדות נפשית, או אז בנוסף לאהבת ההורים המשותפת לכל אחד מהילדים, לבם של ההורים יוצא אל הילד המיוחד ברגישות מיוחדת, בחמלה יתירה שמגבירה ומעצימה את האהבה כלפיו.

כך ה' יתברך אוהב כל יהודי כמו אב רחמן האוהב את ילדיו, אהבה אין סופית ללא גבולות. וכאשר הקדוש ברוך הוא רואה שיש חיסרון ביהודי: שמפאת שאינו מניח תפילין יש חיסרון בידו או בנפשו, או מפאת שאינו לומד תורה, נוצר חיסרון בראשו, או שאינו רץ למצווה, דבר היוצר חיסרון ברגלו, או שאינו שומר טהרת משפחה וכו' וכו', דברים שיוצרים פגמים בגופו או בנפשו, יש לו ל-ה' יתברך אהבה עמוקה ומיוחדת כלפיו, ולבו יוצא אליו.

אני רוצה שתתנהג כמו ה' יתברך!

את הרבי אי אפשר לשחד או להערים עליו גם לא בגילויים הרוחניים הכי נעלים שיש!

הרבי הריי"צ סיפר פעם (בהיותו בריגא) אודות הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שלפני הסתלקותו אמר:

היו צדיקים שלפני הסתלקותם הבטיחו שלא יכנסו לגן-עדן עד שיפעלו ביאת משיח, ולבסוף, הערימו עליהם ושיחדו אותם ע"י "צוקער-לעקאַח"-ממתק , כלומר: "גילויים רוחניים נעלים"… אבל אני – סיים רבי לוי יצחק מברדיטשוב -לא אתן שיערימו עלי .

אבל לבסוף – סיים הרבי – הערימו גם עליו. אמרו "קדושה" בגן-עדן, ומיד קפץ הרב הצדיק מברדיטשוב לגן-עדן…

וסיים הרבי:

כיון שהרבי הריי"צ ידע וסיפר זאת, בוודאי הבהיר והבטיח שאצלו לא יהיה כן.

הרבי בוודאי יביא את המשיח.

החילוק שבין שאר הצדיקים לרבי הריי"צ – יובן על פי המבואר בתורת החסידות החילוק שבין המסירות נפש של רבי עקיבא למסירות נפש של אברהם אבינו:

רבי עקיבא חיפש בעבודתו את ה' יתברך וביקש הזדמנות למסירת-נפש, כאמרו "כל ימי הייתי מצטער . . מתי יבוא לידי ואקיימנו, "משא"כ אברהם אבינו לא חיפש מסירת-נפש בעבודתו את ה' יתברך, אלא, עבודתו הייתה לפרסם אלקות בעולם, ועסק בזה מתוך מסירה ונתינה לגמרי, עד כדי כך, שכשיהיה צורך בדבר יהיה מוכן למסור נפשו, אבל הוא לא חיפש למסור נפשו.

כלומר: רבי עקיבא חיפש בעבודת ה' יתברך בדרכו שלו את טובת עצמו, ואצלו המסירת-נפש הייתה העניין הכי נעלה, וממילא, אין זו מסירת-נפש לאמיתתה. משא"כ אברהם אבינו לא חיפש לעצמו מאומה (אפילו לא מסירת-נפש), אלא היה מסור ונתון בכל עצמותו לפרסם אלקות בעולם, וזוהי מסירת-נפש לאמיתתה.

וכך הוא העניין אצל כל הצדיקים שהבטיחו לפני פטירתם שלא יכנסו לגן-עדן עד שיפעלו ביאת משיח – היה הדבר בבחינת מסירת-נפש עבורם:  הם היו מוכנים לוותר אפילו על גן-עדן בשביל טובתם של ישראל. אבל הרבי – כיון שאינו מציאות לעצמו כלל, אלא מסור ונתון בכל מציאותו לכלל ישראל, הרי, פעולתו להביא את המשיח לטובת כלל ישראל אינה "מסירת-נפש", אלא זוהי כל מציאותו.

ולכן: שאר הצדיקים -היו יכולים "לקנותם" עם "גילויים רוחניים נעלים", משא"כ הרבי – אותו אי-אפשר לקנות עם גילויים, ולכן, הרבי לא יכנס לגן עדן עד שיפעל ויביא בוודאי את המשיח.

יהי רצון שכל מעשיו ועבודתו של הרבי במשך ימי חיותו בעולם הזה ואהבתו האמיתית והשלימה לכל אחד ואחת יפעלו את פעולתם ויזרזו וימהרו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת