שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת בלק

אחד האירועים המרכזיים שעל שמה נקראת פרשה זו בלק הוא הגיוס של בלק מלך מואב את נביא אומות העולם בלעם. בלק חושש כאשר הוא חוזה בקריסת האימפריות עמן כרת ברית הגנה כנגד עם ישראל במקרה שירצו להילחם בעמו. ואכן חששו מתאמת עוג וסיחון גדולי האומות עליהם ובהם שם בלק מבטחו קרסו ונפלו במלחמה עם ישראל.

אז האסטרטגיה אליה עובר בלק הנה מלחמה רוחנית, הוא מנסה למצוא פתח שהקב"ה הוא זה  שבעצמו יביא למפלתם של ישראל. התכנית פשוטה לכאורה: בלעם ה'נביא' אותו שכר בלק יחפש הזדמנות לפרצה רוחנית בהתנהלותם של ישראל כלפי ה' יתברך, הוא יחכה לרגע בו ימעדו בברית אותו כרתו ישראל עם ה' ואז הוא ינצל את אותו רגע ש-ה' יכעס על עמו בכדי לקלל את עם ישראל ולהביא לכלייתן והעברתם מן העולם היה לא תהיה.

בלעם מנסה למצוא את ההזדמנות בשבעה מוקדים אליהם מוביל אותו בלק אך בכל פעם שהוא מנסה קורה דבר הפוך הפה שבא לקלל מוצא עצמו מברך. בלעם נושא משלו בנבואה ומברך את עם ישראל בברכות מופלאות עד אחרית הימים.

כיצד קורה הדבר שאדם הנחשב שונא מובהק של העם היהודי, המתגייס בשמחה לקלל את עם ישראל מברכם בסופו של דבר?  

העצמה שבידיעת הזולת הקשר לשתיקה ומה שביניהם!

בכדי להבין זאת נקדים: ידיעה מהי? ומה משמעותה של ידיעה בקשר בין אישי?                      

מייסד תנועת חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מילאדי המכונה 'האדמו"ר הזקן' מבאר בספר היסוד לחסידות חב"ד ספר התניא (פרק ג') את משמעות המילה דעת וז"ל: "והדעת הוא מלשון (הפסוק בבראשית פרק ד' פסוק א'): והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות", כלומר: על מנת להכיר את הפנימיות של האדם, לחוש ולהרגיש אותה, האדם נדרש להתקשר ולהתחבר לזולת.

תכונת הידיעה מספרת לנו על היכרות מעמיקה עם הדבר אותו אני יודע, כשבמקביל אני מתקשר וחובר אליו. כל זמן שחסר בידיעה- בדעת, הדבר לא מחייב את עשייתו בפועל ממש!

וכפי שהאדמו"ר הזקן מבאר (שם) "כי אף מי שהוא חכם ונבון… הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא".
האהבה והיראה הנן פועל יוצא של התקשרות וכל זמן שאין הולדה של אהבה ויראה אין ביטוי להתקשרות.

ובהמשך כותב אדמו"ר הזקן (שם) "ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן"
בחסידות חב"ד מבואר: שספירת הדעת מכונה- "מפתח הכולל לששת המידות", ( ישנן עשר כוחות נפש המורכבות מ-3 תכונות המכונות 'מוחין' (שכל) והם חכמה, בינה ודעת. ו- 7 מידות (תכונות רגשיות) חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות. ספירת המלכות נכללת ב-6 המידות באופן רשמי, אך שונה במהותה מהן בכך שהיא לא נחשבת למידה אקטיבית אלא לתכונה בנפש שעניינה הוא 'בחינת מקבל'- כלומר מידת המלכות מקבלת את חיותה מ-6 המידות ובזכותן הוא קיומה) מה שמסביר את תכונתה הייחודית והעיקרית של הדעת החודרת את האדם כולו ומאחדת אותו סביב הדבר אותו הוא מבקש לדעת, אליו הוא רוצה להתקשר ולחבור.

אם כן כאשר אני מכיר ויודע את הדבר לעומקו ומאוחד עמו, אין לי אפשרות שלא לפעול בהתאם לצורך העולה מהדבר אותו אני יודע!

ידיעה משמעה חיבור אינטימי:

אריך פרום בספרו 'אמנות האהבה' ( 1998) מדגיש את הצורך הבסיסי של כל אדם לדעת את זולתו, צורך המבטא רצון עז להכיר את הזולת לפני ולפנים, להכיר את מהותו, לחשוף את ייחודיותו, כל זאת על מנת לחבור לזולת בצורה אינטימית.

הידיעה מפיגה את החרדה הקיומית מפני 'לא לדעת' ומאפשרת חבירה אינטימית בין בני אדם ללא חשש מביקורתיות או שיפוטיות.

היכולת 'להופיע' אל מול העולם כפי שאני ואיך שאני מותנית בסוג ואופי המפגש בין בני אדם!
ככל שהמרחב בו אני 'מופיע' בעולם מרגיש לי בטוח ומוגן כך 'ההופעה' שלי אל מול העולם תהיה יותר אותנטית!

החשש מפני המפגש עם העולם, מספר את סיפורה של החרדה הקיומית אתה האדם מתנהל בעולם וחש לא מוגן ולא בטוח, לשם כך נזקק האדם לדעת- לחבור להתקשר לזולת ולחוש מוגן ובטוח!

הכמיהה לצאת מכלא הבדידות, הנה המשיכה לדעת את הנפש שלנו ושל הזולת, אך ככל שנעמיק בניסיוננו לדעת את עצמנו ואת האחר, כך תחמוק מאתנו מטרת הידיעה. אך כל זה איננו מונע מאתנו להמשיך לחקור את נפש האדם.

כך שידיעה הנה הדרך המשמעותית להתחבר ולהתאחד עם הדבר אליו אנו רוצים לחבור באופן הכי אינטימי, קרוב וחזק.

משמעותה של שתיקה והיכולת לשהות בחוסר ידיעה מובילה בסופו של דבר לידיעה:

אחד הכלים הנפלאים בטיפול ובחיים בכלל הנו היכולת לשהות עם הגירוי העומד בפני מבלי לנסות לנטרל אותו וכך בעצם לא לחוות אותו כאיום.

הדוגמא הבולטת לכך הנה: השתיקה-כאשר אנו נפגשים לשיחה אינטימית עם הזולת ולפתע ישנו הרגע המוכר בו אין לנו מילים יותר, הדחף הראשוני שעולה בנו הנו הצורך להפר או לשבור שתיקה, מתוך מבוכה העולה בנו מהשתיקה הרועמת שבחדר.

דווקא ברגעים אלו יש לנו הזדמנות נפלאה לפגוש את עצמנו ולהכיר את עצמנו ממקום שונה הזדמנות לחבור לדעת להרגיש לחוש חלקים חבויים בתוכנו ולהתוודע אליהם ולמה שהם מביאים אל תוך חיינו.

השתיקה הנה אחד הכלים הללו בהם אין צורך לומר, לספר, לשתף, אלא פשוט להיות שם ולחוות את הרגע הקסום של לשהות עם הרגע כפי שהוא ולקבל את כל מה שהוא מזמין אל תוכנו באותו רגע מבלי לנסות לערער עליו ולהפר אותו עם זריקה של מילים לחלל האוויר כדי לחמוק מתחושת המבוכה.

דווקא עכשיו כדאי לי לנסות ולראות ברגע שתיקה זה אירוע מכונן בחיי, בו אני חשוף למצב של מבוכה ולמה הוא גורם לי, איך אני מתפקד במצב של מבוכה? איך זה מרגיש לי ברגע של מבוכה? למה אני ממהר לברוח מרגעי מבוכה?

ההזדמנות שבהסכמה לשהות ברגע הזה, בשתיקה הזו ועם מה שהיא מביאה ומזמינה לי, מגלה לי ובי כוחות ויכולות שלא היו במודע אצלי ודווקא בזכותם נוכחתי לדעת שאני יכול להפיק תועלת משמעותית במרחב הבין אישי ובתפקוד שלי ברגעים מביכים!

מעניין לציין את רגע של שתיקה שייסד הרבי מליובאוויטש במוסדות ברחבי ארה"ב לפני שמתחילים את היום, כדי להכיר ולזכור את העובדה שלקוסמוס הזה יש מנהיג, ברגע זה כולם הופכים שותפים למרחב הגלובלי אותו אנו חולקים יחד כדי לשרת מטרה אחת ויחידה, איך אנו יכולים לתרום ולהפוך את העולם הזה ליותר טוב מהרגע שקדם לו!

דווקא הרגע של השתיקה הוא זה שיכול ליצור הזדמנות של עוד אדם לעצור רגע את הטירוף של החיים ולחשוב מה אני בעצם עושה בעולם? מה המטרה, האתגר שלי בעולם?, כיצד אני יכול לגרום לעולם להיראות ולהפוך למרחב טוב יותר?

הבריחה מהרגע היא בבחינת פספוס הזדמנות, בה יכולתי לגלות עוד משהו על עצמי כאמור!
אם כן לשהות בחוסר ידיעה הנה הדרך לדעת את עצמי את הזולת ובכך להיוודע למהות הפנימית שבי או בזולת, לחוש אותם ואת צרכם ולפעול בהתאם לכך.

ידיעה זו מחייבת ומובילה אותי לפעול בהתאם למידת העוררות הרגשית והנפשית מעצם ידיעתי את הזולת, החיבור וההתקשרות ביננו, כך שכל צורך שיתעורר מהחיבור ביננו יוביל לעשיה!

דרגות שונות באהבה והתקשרות זו למעלה מזו:

הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) בספרו 'ליקוטי דיבורים' מתאר במסה מאלפת את דרגות האהבה השונות הקיימות בין אדם לחברו.

וכך הוא כותב: "באופן כללי, קיימות דרגות שונות בגילוי האהבה. ובהתאם לדרגות אור האהבה, כך הן התנועות המהוות "כלים" שבהם מתגלה אור האהבה.

הדרגא הראשונה: בכלי האהבה היא הושטת יד בנתינת וקבלת שלום.

למרות שפעולה זו אינה אלא ענין חיצוני, כפי שנהוג בכל העולם כשפוגש איש את רעהו מושיטים יד אחד לשני, ואין בזה שום רגש של אהבה, אלא רק סימן להיכרות. אך לאמתו של דבר קרירות העולם היא ששיוותה לזה את האופי החיצוני.

בימי קדם היה ה'שלום עליכם' העממי אחר לגמרי כנה וטהור יותר.

 בעבר היו הדברים אחרת. האמת הייתה 'מטבע מהלכת'.

האדם עצמו היה כנה ואמיתי, וגם ה'שלום עליכם' וה-'עליכם שלום' שלו היו כנים ואמיתיים. האדם עצמו היה חם יותר, וה-'שלום עליכם' וה-'עליכם שלום' הפשוט (של ימות החול) היו חמימים. וכאשר שני יהודים נפגשו יחדיו היה ה-'שלום עליכם' וה-'עליכם שלום' נאמרים בחיות פנימית.

'הנחות העולם הכניסו סדר מסוים בדרכי החיים, אבל יחד עם זה גם קרירות מסוימת. העדר משמעותי של האמת, ולפעמים גם שקר.

ב-'שלום עליכם' הרגיל של היום, ניתן להרגיש תכופות, או במרבית הפעמים, תחושה של 'לך לשלום'.

'ואילו ה-'שלום עליכם' התורתי, ה-'שלום עליכם' של אז, היה והנו כלי לאור האהבה.

אך זו רק הדרגא הראשונה של אהבה.

הדרגא השנייה הנה: כאשר שני אוהבים נפגשים, מתבטא אז רגש האהבה בנשיקה. שיש בה משום גילוי אור אהבה נעלה יותר מאשר בהושטת יד בלבד.

הדרגא הגבוה יותר הנה: כשבמפגש בין האוהבים ניכר אריכות הדיבור באהבה וחיבה יתירה. כפי שרואים במוחש כששני רעים אוהבים נאמנים נפגשים, מרבים הם לדבר ביניהם ולספר איש לרעהו מכל הנעשה אתם עמם.

הדרגא הנעלית ממנה היא: כאשר האהבה כה גדולה בין האוהבים עד אשר בגינה הם לא מצליחים לדבר ביניהם כלל. כי הדיבור לא יכיל אותה. המילים יבשות מכדי שתוכלנה להביע את רגש האהבה הפנימי. או אז מתבטאת האהבה בהסתכלות עיניים זה בזה באין אומר ודברים.

כל הפרטים האמורים הם ביטויי אהבה גלויים. שהרי ענין האהבה באופן כללי הוא התקשרות והתאחדות, שבאה בגילוי באופן השונים אמורים.

ברם: ישנה התקשרות פנימית עמוקה יותר מגילוי הרגש והאהבה במפגש רעים, והיא התקשרות של המחשבה. באופן כזה שהאחד מרגיש את השני, כאילו הם עומדים בקרוב מקום, פנים אל פנים והאחד רואה את חברו. כפי שהדבר בא לידי ביטוי במחשבה, שריחוק מקום לא תופס מקום לגביה, כך גם התקשרות רעים במחשבה האחד מרגיש את חברו גם במצב שהם בריחוק מקום האחד מהשני. וכמו רעיו של איוב, אף שהיו במקומות רחוקים ולמרות זאת הרגישו זה את זה".

העצמה שבקשר שבשתיקה:

כאן טמון הסוד בהפיכת הקללות לברכות על ידי הקב"ה כאשר בלעם בא לברך. בלעם לא הפך את עורו ברגע, להיפך בלעם נותר ברשעותו ובשנאתו לעם ישראל גם לאחר שנאלץ לברך את עם ישראל!

הדבר היחיד אך המשמעותי מאוד שהשתנה במשוואה בהפיכת הקללה לברכה הנו ידיעת ה' יתברך את עם ישראל.

כלומר: מעצם ידיעתו של ה' יתברך את עם ישראל אין לו אפשרות כביכול שלא לפעול בהתאם לצורך העולה מהדבר אותו הוא יודע!

משמעות הדברים הנה: שידיעה זו הנה הדרך המשמעותית ביותר בה בחר ה' יתברך להתחבר ולהתאחד עמנו ולקרב אותנו אליו. ה' יתברך רוצה לחבור באופן הכי אינטימי, הכי משמעותי, הכי קרוב והכי חזק אלינו.

מה שמזמין אותו לשהות עם 'הגירוי העומד בפניו' כלומר: קללת בלעם הרשע, מבלי לנסות לנטרל אותו וכך בעצם לא לחוות אותה כאיום!

ה' יתברך ראה הזדמנות לשהות ברגע הזה בו בוחר בלעם לקלל את עם ישראל עם כל המשתמע מכך ועל כל מה שהוא מביא עמו, ולחשוף את בלעם לגילוי של קשר ואהבה שלא ידע ולא הכיר בלעם בשום צורה שהיא לפני כן, קשר עצמי עם ישראל הנובע מידיעה אמיתית של ה' אותנו. קשר שלמעלה מטעם ודעת, קשר בלתי מותנה, קשר שאינו תלוי בדבר, קשר עצמי!

 שהות זו ברגע של שתיקה מחד אך חשיפה ל-מהו קשר עצמי מאידך, גילתה בבלעם כוחות ויכולות שלא היו במודע אצלו, וברגע של השראה מגילוי האהבה העצמית של ה' יתברך לעם ישראל בלעם מוצא עצמו נשאב אל בקסם שבקשר העצום הזה המתבטא ללא מילים רק בשתיקה עצמתית ומפיו בוקעות ברכות מאליפות בשבח עם ישראל והקשר הייחודי שלו עם ה' יתברך!

הדברים נכונים גם אלינו בחיינו אנו: לפעמים שהייה בשתיקה לרגע, מבטאת את עצמת הקשר המיוחד ביננו לבין יקירנו. לפעמים לא צריך מילים בכדי לבטא את האהבה, להיפך האהבה מדברת בעד עצמה מתוך האהבה העצמית שלנו את יקירנו, הנובעת כאמור מהרצון לדעת ולחבור אל יקירנו ואהובינו ממקום עצמתי!

השתיקה הנה הקשב האמפתי לאהובינו ויקירנו שדרכו ועל ידו אנו מוצאים ונותנים ביטוי לקשר עצמי, בלתי מותנה ובלתי תלוי בדבר.

ללמוד מ-ה' יתברך להביט אל הנפש ולראות את הטוב הגלום שבכל אחד ואחת:

על הפסוק בפרשתנו: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר פרק כ"ג, פס' כ"א).

מפרש המלבי"ם על אתר כך:

יש הבדל בין ראיה ובין הבטה. ראיה: מציינת את הראות הפיזית של  העין. והבטה מציינת את 'הראות הנפשית' כלומר: שימת לב על הדבר ועיון השכל, כמ"ש בישעיה (פרק ה', פסוק י"ב).

 כמו כן יש הבדל בין אָוֶן ובין עָמָל. אָוֶן מציין מעשה רע שנעשה בפועל, ועמל מציין את תכונת הנפש בעת עשות הרע.

 לפי ביאור זה היה ראוי שיאמר בכתוב: לֹא רָאָה אָוֶן וְלֹא הִבִּיט עָמָל, כי ה- אָוֶן שבפועל נראה בחושי העין והעמל הנפשי מושג רק על ידי העיון ושימת לב על הדבר, וכמו שכתוב: "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט" (חבקוק פרק א', פסוק ג').

מבאר המלבי"ם:

'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב': השם יעקב אותית י'-עקב (מלשון עקביים) מסמל את עבודת רוב פשוטי ותמימי העם הממשיכים את שכינת עוזו (ה-י' הראשונה שבשם ה' המסמלת את נקודת החכמה) כאן בעולם הזה (בספירת המלכות הנרמזת באות ה' האחרונה שבשם ה') על ידי מעשיהם ועבודתם בששת ימי החול המשלבים את עבודת ה' יתברך בעבודת כפיים.

עליהם נאמר: לֹא הִבִּיט – כלומר ה' יתברך איננו חפץ לתת לבו ודעתו, ל- אָוֶן – למעידות בפועל של פשוטי העם, אין הוא משקיע את הדעת הקושרת אותו רגשית למעשה המעידה של 'יעקב', פשוטי העם, להיפך הוא נותן לבו ודעתו להבין את מעשיהם ולהכיל אותם כפי שנאמר: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". (תהילים פרק ל"ג, פסוק ט"ו). היוצר – משום שהוא היוצר אחד הוא, על כן הוא לבדו יבין אל כל מעשיהם (אבן עזרא על אתר).

לעומת זאת: 'וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל'- בישראל אותיות לי-ראש המתאר את גדולי ישראל, הצדיקים שבעם, שאינם נכשלים או מועדים במעשה בפועל, שימת הלב ונתינת הדעת של ה' יתברך אינה על תנועת הנפש בכוונת עשייתם, אלא ראייתו עליהם. הוא יתברך בוחר לראות את כוונת הלב הטהורה הבוערת בם ולא לראות את ה-'עָמָל'- כלומר: את הכוונות שאינם טהורות.

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: ( הובא בספר 'מאור עיניים' תחילת פרשת חוקת), שכאשר אדם רואה רע בזולת, הרי זו הוכחה שיש בו עצמו משהו מאותו רע. שכן הזולת הוא בבחינת מראה עבורנו, ומי שפניו נקיים, אינו רואה במראה שום לכלוך על פניו, וכשהוא רואה איזה שהוא לכלוך על פניו במראה הרי זו הוכחה שהלכלוך הזה משקף את מה שרואות עיניו.

כשהיה הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק) ילד קטן (כבן 4) הוא שאל את אביו, הרבי הרש"ב (רבי שלום דובער): אבא, מדוע ברא הקב"ה לאדם שתי עיניים? הרי הוא ברא לאדם אף אחד ופה אחד, מדוע דווקא עיניים צריך שתיים? ענה לו הרבי הרש"ב: האם אתה יודע את אותיות הא'-ב '? כן השיב הילד, למדנו עם המלמד את כל האותיות. אם כן, ודאי אתה יודע שיש שי"ן ימנית ושי"ן שמאלית. האם אתה יודע מה ההבדל ביניהן? בשי"ן ימנית הנקודה מצד ימין, ובשי"ן שמאלית הנקודה מצד שמאל, ענה הילד בשמחה. יפה, שיבח אותו הרבי הרש"ב. תראה, בני, ה' יתברך ברא לנו שתי עיניים כיוון שיש דברים שצריך להסתכל עליהם בעין ימין, ויש דברים שצריך להסתכל עליהם בעין שמאל. בעין ימין עלינו להסתכל על מעלות הזולת, ובשמאל – על חסרונות עצמנו.

שבת שלום ומבורכת

לעילוי נשמת רחל בת זהבה