שלום לכולם השבוע נקרא את פרשת ראה

אחת המצוות הנזכרות בפרשה זו היא מצוות הצדקה. התורה מתארת במילים ייחודיות את המצווה האנושית והרגישה הזו:

"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". (דברים ט"ו י'-י"א).

"כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ": כלומר המצב בו יהיו אביונים בעולם הנו תמידי. ההבדל היחידי הוא היכן ימצאו האביונים. כפי שמבאר זאת הספרי (מדרש מבית מדרשו של רבי עקיבא על ספר דברים): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ . ולהלן הוא אומר כי לא יהיה בך אביון. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? בזמן שאתם עושים רצונו של מקום – אביונים באחרים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום -אביונים בכם."

אביון – הנו המצב השפל והנמוך בקרב בני האדם המתאר את מצב העוני. אביון פירושו ש"תאב לכל דבר" (רש"י משפטים כ"ג, ו'). כלומר בגלל שאין לו כלום משלו, לכן הוא תאב לכל דבר, מצבו כל כך קשה שכבר הוא לא מבקש משהו ספציפי עבור עצמו, אלא כל דבר עבורו הופך הכרחי כדי להתקיים לשרוד ולחיות.

וכאן עולה השאלה: המציאות המתוארת הנה כל כך קשה, היא זועקת בחלל האוויר למה? מדוע לא יחדל אביון מקרב הארץ?

על רגש לא מצווים! 

בכדי להבין זאת נקדים את ההבדל בין שני הציוויים בשני הפסוקים הנ"ל: בפסוק אחד נאמר: "נָתוֹן תִּתֵּן" ובשני: "פָתֹחַ תִּפְתַּח" . מה משמעות ההבדל בין נתינה לפתיחת היד בנתינה? ומה המשמעות בכפל הלשון: "נָתוֹן תִּתֵּן", "פָתֹחַ תִּפְתַּח" ?

מסביר הרבי מליובאוויטש: שהכתוב "פתוח תפתח" (הבא אחר האזהרה מאמוץ (כיווץ) הלב וקפיצת הידיים) עוסק בפתיחת לבו וידו של ה­נותן, משא"כ הכתוב "נתון תתן" מדבר (בעקרו) בנתינה אל האביון .

כאן נולדה לה התפיסה האלוקית ולפיה בכדי לקיים עולם בריא, אנושי ורגיש, יש צורך לייצר מצב תמידי שיזכיר לנו בכל רגע שהתנאי ההכרחי לקיומו של עולמנו מותנה בציווי – "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".          

ה' יתברך מקיים מצב כל כך קשה בעולם למען מטרה אחת והיא: כדי שלבנו לא יאטם רגשית חלילה בפני הזולת! 

כאן נוכל לעמוד על הבדל נוסף בין שני הפסוקים הנ"ל. בנוגע לציווי נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ – מבאר רש"י: אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים. ואלו בנוגע לציווי פָתֹחַ תִּפְתַּח – מבאר רש"י – אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים.

גם כאן מסביר הרבי מליובאוויטש את ההבדל: הציווי נָתוֹן תִּתֵּן פונה אל מקבל הצדקה, ואלו הציווי פָתֹחַ תִּפְתַּח פונה אל נותן הצדקה.

בכתוב פָתֹחַ תִּפְתַּח עיקר ההד­גשה בציווי אינה על כמות הנתינה למקבל הצדקה, אלא על פתיחת הלב והידיים של נותן הצדקה, כלומר היחס כאן הוא אל איכות הנתינה מצד הנותן. לכן אין מקום לפרש "אפילו מאה פעמים" בתיאור רגשי של פתיחת הלב. כאן נדרש מאמץ מצד הנותן לעורר את לבו למצבו של האביון ולהיות רגיש אליו ולמצבו. בכדי לדבר על לבו של אדם ולעוררו להתבונן במצבו של הזולת ולפתוח את לבו אליו נדרשת אכפתיות, אמפתיה ואחריות מצד הנותן, לכן כאשר אנו פונים אל לבו של אדם הדרישה והציווי ממנו יהיו להתבונן במצבו של הזולת בכדי שלבו יתעורר ברחמים אליו והוא יירתם מעצמו לעזרת הזולת! שכן אם לא יתעורר לבו ולא ייקח אחריות על מצבו של הזולת אין אפשרות לצוותו ולעוררו רגשית. אפשר לדבר על לבו לתת לבו ודעתו על מצבו של הזולת, אך אין דרך להפעיל את לבו ורגשותיו על ידי ציווי בלבד. הציווי הנו על אך ורק על תשומת הלב הנדרשת מהאדם הנותן, להתבונן במצבו של הזולת ולעורר את הרגש בעצמו כלפיו.

לעומת זאת בכתוב נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ הדגש הוא על הנתינה למקבל הצדקה ולכן מעתיק רש"י את המילה לוֹ, שבזה מדגיש רש"י את חשיבות הנתינה לאביון על פי מצבו. התורה מתייחסת לנתינה בפועל מצד נותן הצדקה על מנת שנתינה זו תחיה את נפש העני והאביון. כשמדובר על קיום נפש אין דרך למדוד את החייאת הנפש, אנו מתייחסים למציאות בלבד! האם על ידי נתינה זו החיית את נפשו או לא? לכן כאן מדגיש הכתוב את הציווי על הנתינה לעני ולאביון במילים" "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ"  כלומר: שבמעשה הנתינה לעני ולאביון זה צריך להיות קיום נפש האדם ולכן הציווי הוא "אפילו מאה פעמים" ואם נדרש אז אפילו יותר ממאה פעמים עד להחייאת נפשו של העני או האביון כך ננהג..

ואז מגיע המשך הפסוק: "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ": שלא תאמר: הריני מבזבז נכסי לאחרים ומחר אני נצרך לבריות! תלמוד לומר: כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. – עֲשֶׂה את שלך והמקום עושה את שלו. (מדרש תנאים לספר דברים פרק ט"ו פסוק י').

אדם העומד מול מצב הדורש החייאת נפש אדם צריך להניח כל שיקול זר בצד, גם שיקול קיומי שלו עצמו, לא רק בגלל שכך השכל והרגש מחייב אותו, אלא בעיקר מצד הציווי האלוקי.

יתרה מכך, משמעות הדברים בכתוב "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" הנה:  שנתינת הצדקה לא רק שאסור שתהיה בעצבות או מחוסר ברירה, להיפך היא צריכה וחייבת להיעשות בשמחה כמו כל מצווה אותה אנו מקיימים בשמחה מפני רצון ה' יתברך! וכפי שפוסק הרמב"ם: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה". (הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה ד').

מתנות לאביונים:

לפי הסבר זה שהכתוב "פתוח תפתח" (הבא אחר האזהרה מאמוץ (כיווץ) הלב וקפיצת הידיים) עוסק בפתיחת לבו וידו של ה­נותן, כלומר התורה מצווה על הרגש לבו של הנותן כלפי המקבל. עולה לה  השאלה הכיצד? איך אפשר לצוות על רגש הלב? כיצד ניתן לדרוש מבן אדם הנותן לזולת מממונו שלא להרגיש תחושה של כיווץ בלב? זו הרי תחושה סובייקטיבית העולה לה מאליה מעצם העשייה של נתינת הצדקה אצל כל אחד ואחת לפי אישיותו ומצבו הנפשי והכלכלי. שלא לדבר על הדרישה לקיים זאת בשמחה, בטח ובטח כאשר מדובר בבן אדם שמצבו הכלכלי לא כל כך מזהיר והציווי על נתינה מממונו לאחר עלולה לפגוע ביכולת שלו לזון את משפחתו?

על כך מובא המשל הבא (במדרש תנאים הנ"ל):  "שאל פילוסופוס אחד את רבן גמליאל, אמר לו: כתוב בתורתכם: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" וכי יש לך אדם שהוא מבזבז נכסיו לאחרים ואין לבו רע עליו שמא יצטרך לבריות?  אמר לו: אם בא אדם ללוות ממך, מלווהו אתה? אמר לו: לאו. – אם הביא לך את המשכון מלווהו אתה? אמר לו: הן. – אם הביא לך ערב שאינו כראוי, מלווהו אתה? אמר לו: לאו. – אם הביא לך ערב ראש המדינה מלווהו אתה? אמר לו: הן. אמר לו: והלוא דברים קל וחומר! אם כשערבו בשר ודם מלווהו אתה, קל וחומר כשערבו מי שאמר והיה העולם. והפסוק אומר: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו". (משלי י"ט י"ז).

חשיבות פתיחת הלב משמעה- הבנה ושותפות רגשית עמוקה למצבו של הזולת, היכולת לחבור אל מצבו ממקומו של הזולת. מציאות זו יכולה להתקיים כאמור רק כאשר האדם מתבונן במצבו של הזולת מבין, מפנים ומכיר בזכות העצומה שהזדמנה לידו בהחייאת נפש אדם.

ובמילים אחרות : ההבנה הפנימית הנדרשת בנתינת הצדקה הנה, שנתינה זו איננה בגדר צדקה מהמקבל לנותן, אלא בגדר נתינת מתנה.

החילוק בין צדקה למתנה הוא – נתינת צדקה משקפת נתינה חד צדדית. מצדו של נותן הצדקה  לזולת, אף שהוא עצמו אינו צריך לזה, אלא הנתינה כולה היא רק בשביל הזולת!  מה שאין כן מתנה משקפת נתינה דו צדדית. נתינת המתנה נוגעת לנותן המתנה, לא פחות ממה שהיא נוגעת למקבלה! כמאמר רז"ל "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא". כלומר: אילו לא גרם לו הזולת נחת רוח, לא היה נותן לו מתנה. (מגילה כ"ו, עמ' ב'. גיטין נ', עמ' ב. ועוד).

אומר הרבי מליובאוויטש כעת נוכל להבין את דיוק הלשון במצוות "מתנות לאביונים" בפורים – הציווי על נתינה לאביון צריכה להתקיים באופן כזה שגם כאשר עושים טובה (לא רק ל"עני", שהוא במדרגה נעלית יותר כאמור, אלא אפילו) ל"אביון", שאין לו מאומה – אין זה ענין של "צדקה", אלא ענין של "מתנה".

מצב זה יכול להתאפשר על ידי הקדמת ההתבוננות במצבו של הזולת והתחושה המתעוררת ממנה שמצבו של הזולת נוגע לי כאילו היה זה מצבי ממש. כאשר לצידה נולדת לה ההבנה שנתינה לאביון הנה זכות עבורי, זכות לקיים נפשו של אביון. הבנה זו צריכה לגרום לנותן לחוש את ההרגשה הנפעלת בנתינת מתנה. שנעשה מזה "נייחא לנפשיה" (נחת רוח) גם לנותן .לחוש את העונג ואת הנחת רוח שבעשיית טובה לזולת.

 כלומר: לנותן ה"מתנות לאביונים" צריך להיות נחת רוח, מעצם זה שהאביון מקבל ממנו את המתנה! כיון שבאמצעות עשיית הטובה לזולת, זוכה הנותן עצמו להתרוממות רוח ונפש מעל המצב השגרתי בו הוא נתון בחיי היום יום.

 היציאה מהמרחב ומהאזור בו התחושות והרגשות נולדים ומתבססים על תחושת הנאה עצמית, אל מרחב בו התחושות והרגשות נולדים ומתבססים על תחושת ההנאה הנגרמת לי מעצם עשיית טובה לזולת.

על טוב עין וטוב לב ומה שבינהם:   

התלמוד הבבלי נותן נקודת מבט ייחודית לנתינת צדקה: "אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות" (בבא בתרא ט', עמ' ב').

ואף הרמב"ם מביא את חשיבות פיוס העני בדברים: "שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פייסהו בדברים" (הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה ה').

התורה לא מתעלמת ממצבם הכלכלי של אלו שאין בידם לתמוך באביון כלכלית. אך היא כן דורשת מכל אדם לתת את מה שיש באפשרותו לתת.

לפייס בדברים אומר הרבי מליובאוויטש משמעו- טוב עין: על תכונה זו כתב החכם באדם: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" (משלי, פרק כ"ב פסוק ט'), כלומר: מדובר כאן על אדם שנוסף על עצם הנתינה מלחמו, כלומר: הוא נותן לא רק מדברים שהם מותרות עבורו, אלא גם "מלחמו" מעצם קיומו לדל (כולל גם דל ואביון שאין לו מעצמו כלום), גם אז צריכה להיות הנתינה באופן ד-"טוב עין" ההקפדה על אופן הנתינה. אדם המצטיין בתכונה אנושית זו של "טוב עין", אופן הנתינה אצלו שונה לחלוטין מהנותן ללא כוונה מיוחדת, נתינה זו חשובה בעיני ה' יתברך עוד יותר מעצם הנתינה.

 על חשיבות אופי הנתינה מצינו מאמר תלמודי נוסף בנוגע לכיבוד אב ואם: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא" (מסכת קידושין דף ל"א, עמ' א').

המאמר מיוחס לאבימי בנו של רבי אבהו שהיה אמורא ארץ ישראלי בן הדור הרביעי לאמוראים . למרות שהתנאים והאמוראים הקפידו לקיים את כל תרי"ג המצוות, לכל אחד הייתה מצווה שבה היה זהיר במיוחד אצל אבימי הייתה זו מצוות כיבוד הורים.

אבימי בן רבי אבהו מאיר את מצוות כיבוד הורים מזווית אחרת. לפי הגישה שלו, יותר משחשובה העשייה עצמה של מצוות כיבוד הורים, חשובה הדרך שבה היא נעשית. ובלשונו הציורית  "יש מאכיל לאביו פַּסְיוֹנִי" – עוף מפוטם ומשובח" וטורדו מן העולם" – נענש על כך, "ויש מַטְחִינוֹ ברחיים" – מעביד את אביו בעבודה קשה" ומביאו לחיי העולם הבא" – מקבל שכר על כך.

התלמוד הירושלמי (תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, פרק א' הלכה ז') מרחיב ומביא דוגמא בכדי להמחיש את את דבריו של אבימי בן רבי אבהו: "מעשה בעשיר שהיה מאכיל את אביו מאכלים משובחים. פעם אחת שאל אותו אביו: מניין לך כל המאכלים הללו שאתה מאכיל אותי?. השיב הבן בזלזול: זקן! מה אכפת לך בכלל? תאכל ותהיה בשקט".

"ומעשה נוסף בעני שהיה רגיל במלאכה קשה (טוחן ברחיים), ופעם ציווה המלך על אביו שיעבוד אצלו. אמר הבן: אבא, אני אלך במקומך לעבודת המלך (מכיוון שהעבודה אצל המלך הייתה מלווה בביזיונות והשפלות), ובינתיים תחליף אותי בעבודת הרחיים".

נמצא שהעשיר אמנם האכיל את אביו עופות מפוטמים, אבל התנהג אליו בצורה מזלזלת ומשפילה ולכן נענש על כך, ואילו העני אמנם העסיק את אביו בעבודת רחיים הקשה ומייגעת אבל עשה עבורו טובה עצומה בכך שמנע ממנו את הביזיונות וההשפלות הכרוכות בעבודה אצל המלך וגרם לו נחת רוח בסופו שלם יום, לכן זכה אף לקבל שכר על כך.

האופן בו מתבצעת הנתינה תלויה כאמור בתכונות האופי המיוחדת של טוב עין, אבל יחד עם זאת היא  נשענת בנוסף על כך גם טוב לב.

טוב לב הנה התוצאה הישירה הנובעת מטוב עין, אדם שעינו טובה רואה בזולת את הטוב גם כאשר על פניו לא ניכר הטוב הטמון בזולת. הוא נובר ותר בעיניו אחר הטוב הנמצא בזולת ורק לאחר שמצא את הטוב אותו חיפש אצלו הוא מוצא מרגוע לנפשו. לבו מתמלא באושר וענג צרוף על כך שמצא טוב אצל האחר.

על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל מספרת התורה (שמות ב, י"א): ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וגו'. על מילים אלו כותב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי  של האדם יותר מכל אברי הגוף. כפי שניתן ללמוד ממאמר חז"ל: "העין רואה והלב חומד", המשקף את עצמת איברים אלו בגוף האדם. המהווים כאמור את עצמת הממד הרגשי של המין האנושי ה'אדם' לטוב ולמוטב.

משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך 'נותן עיניו ולבו' המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.

תכונות הטוב עין והטוב לב משקפות את מידת האכפתיות של הנותן כלפי הזולת: עד כמה אכפת לו ממנו?, עד כמה הוא יתאמץ עבורו?, עד כמה הוא ישתדל לתת לזולת תחושה שהוא מעניק לו מתנה ולא צדקה?, עד כמה הוא יטרח לתור אחר הדרך הטובה ביותר להעניק את המתנה לזולת בכדי שהזולת יחוש בנח אתה ולא יחוש בושה לקבלה? עד כמה הוא מרגיש וחש את צער הזולת?

זהו אם כן המפתח לנתינת צדקה לזולת, לא הנתינה לבדה, אלא אופן ואופי הנתינה הנשען כאמור על טוב עין וטוב לב.

לא צריך להיות גאון בכדי לעזור לזולת צריך להיות גאון באהבת הזולת!

ונסיים בסיפור: באחד מערבי חגי ישראל, נודע לרבי מליובאוויטש שישנה משפחה בשכונת מגוריו שאין לה עדיין כסף לצרכי החג. קרא הרבי למזכירו האישי הרב יהודה לייב גרונר וציווהו קח את המעטפה הזו למשפחה הזו בכתובת זו וזו..

לרגע לא ידע הרב גרונר ותהה מה עליו לעשות, הוא פנה לרבי בשאלה אבל אם אתן להם את המעטפה הם יתביישו לקבלה?..

הרבי הסתכל עליו במבט מחביא חיוך שובב, והשיב: אתה לא מכיר את 'הטריק' של מתן בסתר? פשוט מניחים את המעטפה ליד הדלת, דופקים על הדלת ובורחים..

הרגישות לזולת והאכפתיות שאנו מגלים למצבו של הזולת כאילו היה שלנו מולידים את ה-'גאונות' בעזרה לזולת. היצירתיות של הרבי במקרה זה נובעת מהכרה עמוקה ומרגש אכפתי וקרוב ללבו של הזולת, המאפשר את הנתינה באופן מותאם ומושלם עבור הזולת.

שבת שלום ומבורכת

 טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ.. 

לעילוי נשמת רחל בת זהבה