הכינוסים האלו, עם המודעות המרגשות והתמונה של הרבי במרכז הם כל כך לא צפויים לפעמים. הנה, לפני חמש דקות סיימה המרצה את הרצאתה בקריאה נרגשת: "חייבים לכתוב לרבי. חייבים!"

אני לא מבינה. אין כבר נושאים! טוב שלא קראה לנו להדליק נרות שבת או לקנות לילדינו אות בס"ת. כתיבה לרבי, נו, באמת.

כשחזרתי הביתה פרח כל הכנס מזיכרוני. מה שקורה, לצערי, לרוב הדברים שנכנסים אליו…

מצלצלת בפעמון בדלת, קור אימים בחוץ. למה אף אחד לא פותח? שיהיו בריאים הילדים שלי. כאלו פנימיים… כל דבר עושים עד הסוף. באיזה עומק הם ישנים ובמיוחד ריקי הבכורה.

צלצול נוסף.

אין מה לעשות, פיקוח נפש דוחה הכול. גם את הגילויים המופלאים שזוכה ריקי לראות בשנתה.

דשדוש נעלי בית. שיעול חשוד.

אוי לא!

ריקי הייתה חיוורת כמו הנרות שדלקו בכנס, שיעולה דמה להפליא לצפצופי המיקרופון שעוד מלווים אותי ועל כולנה עלה הברק החשוד בעיניה.

כאמא ותיקה האבחנה הייתה ברורה. חולה, הגברת. כבר פעם שלישית בשבועיים.

למחרת הצצנו בדוקטור שוהם דרך משקפיה העבים. "פנינו לבדיקות מקיפות!" הכריזה כמצביא לפני הקרב. "לא יתכן שהמערכת החיסונית של ריקי חלשה כל כך!" סיימה בתרועה, ואני חשבתי שעוד רגע היא מתחילה לנגן את "מארש נפוליאון" ויוצאת לקרב נגד החיידקים, הווירוס או ה' יודע מה.

ריקי שלי? בדיקות מקיפות?

הצמד הזה ממש לא מצא חן בעיני והפאניקה אפפה אותי מכל צד ופינה. כוח הזיכרון שלי (מאיפה הוא צץ פתאום?) התחיל להזכיר לי שמות של כשלושים מחלות. אחת נוראית מחברתה, כולן תחת הכותרת הזו של בדיקות מקיפות, ודמיוני כבר אשפז את ריקי במגוון מחלקות בבית הרפואה הקרוב (המוח השליט! המוח השליט לקופה בבקשה! דחוף!).

מבט קלוש בריקי הבהיר לי שגם היא לא מהרהרת במזג האוויר הנעים שבחוץ.

הדוקטור רמזה לנו שהביקור הסתיים ושבנו הביתה.

"אמא, התקשרו מהבנק!" בישר לי מוישי בשמחה. חובב טלפונים מושבע שאין לו חשבון בבנק. למה שלא ישמח…

מהבנק?

אלוקים אדירים! שיק חזר וזה לא הראשון. אלא מה? ואת הגרעון חייבים לסגור.

אין בעיות, פקידה יקרה, עניתי לה במוחי. רק גלי לי איפה האוצר הנסתר…

התחלתי בהכנות לארוחת הערב. תחת הזמזום הבלתי פוסק: בדיקות, מינוס, בדיקות, מינוס, בדי…

"אמא"' קטעה אותי רותי הקטנה, חייכה חיוך חשוד. "זה בשבילך, מהמורה".

את תוכן המכתב נשאיר פתוח לדמיון הקוראות. בוא נאמר שהוא הצטרף מצויין לשאר הרהורי הנוגים.

שום דבר לא הולך לי!

מהמטבח החל לעלות עשן חשוד. מה עכשיו?

מ-ע-נ-די!!!!!

צעקתי, בטח שצעקתי. שיבואו כל המנהלות והמנחות ויראו לי, במחילה, מה עושים עם ילד בן שבע שמגביר את האש של השניצלים ומחייך למראה העשן. "איזה יופי, אמא! זה כמו מעל המזבח של הקורבנות…"

כולם לישון! קדימה!

ארוחת הערב השניצלית הוחלפה בחביתות וסלט בתוספת לרביעייה המנצחת שלי: הבדיקות, המינוס, השיק הנחמד שהתגעגע אלינו, המכתב הנלבב של רותי שהציץ אלי ממקום קבורתו מעל המקרר וכמובן ריח נפלא של שניצלים חרוכים שהתפזר בכל האזור.

טוב ששכנה דואגת לא הזמינה מכבי אש.

אחרי שעה אפשר לומר שכמעט ונרגעתי. הקטנים ישנים וסוף סוף יש כאן שקט!

העפתי מבט בבית מפלסת בזהירות שביל בין כל הצעצועים/ כלים/ בגדים (לא לבחור אחד מהם. רק להוסיף עוד כמה סיווגים…). מענדי בטח היה מתלהב ואומר שזה כמו בסווען סווענטי. השביל, כמובן.

רק חסרה לי איזו שכנה שתראה את כל ה…

דפיקה.

או, ברוך ה'! זה רק פנחס, בעלי! (רק? אופס…)

ששתי עליו כמוצאת שלל רב.

אחרי שהתיישב הבין על פי הבעות פני ששלל רב לא מחכה לו כאן.

"פנחס, חייבים לבדוק מזוזות. דחוף! החלטתי גם לומר בכל יום את פרשת המן – סגולה לפרנסה. אולי גם נארגן סעודת אָמֵנים. אל תשאל מה קרה היום…" הוא לא שאל. אבל אני עניתי, ועוד איך.

"וריקי?" פצחתי בלחישה רמה. "שלחו אותנו לבדיקות מקיפות."

בעלי לא הבין מה נשתנה הנושא הזה מכל הנושאים? (וזה מזכיר לי שגם פסח באופק…)

 "מדוע פותחין בצעקה ומסיימין בלחישה?" שאל בניגון גמרא.

"בגלל השידוכים כמובן". השבתי, נחרצת. "היום עוף השכונה מוליך את הכל. חוץ מזה, אז מה אם ריקי רק בת ארבע עשרה? לפחות במשהו אחד אהיה מאורגנת…"

אחרי שסיימתי לפרט לו את מסכת המכות נשמעו נעלי בית מוכרים. רק לא זה. אם הם מתחילים להתעורר עכשיו אני מתמוטטת. פיג'מה כחולה נראתה בפתח.

יואלי, הקטן שלנו…

"כבר מזמן אמרתי שהילד הזה יותר מידי מפו…"

דפיקה בדלת קטעה אותי.

והרי המתכון לאירוח מוצלח: בית הפוך. ילדון שהתעורר. אישה עייפה ובעל רעב (שכחתי להוסיף, אל תנסו את זה בבית).

פנחס ניגש לפתוח.

"כפרה עליכם, מה שלומכם? צדיקים. בטח אתם באמצע ללמוד תורה או משהו. "אני ציפי, אחות של השכנה מלמעלה".

"פשוט, אחותי שלי, סיפרה לי שאצלכם כותבים בספרים האלה… נו… לרב מליובאוויטש, שיהיה בריא. אז אמרתי, פשוט דוד שלי חולה, זה רעיון טוב. לא?"

הוסיפה למראה פני ה… ופני הסלון ה… ופני בעלי ה…

"איזה אקשן! שווה לקום בלילה!" שמח יואלי ותפס תצפית. "את יודעת אמא," המשיך בתום לב. "שמעתי שיש גם לנו המון צרות… אולי כדאי שגם…"

"למיטה! מיד!"

הכנסתי אותה. הייתה לי ברירה? התנצלתי על מראה הבית כמו שלא התנצלתי מאז הפרעת משמעת חמורה במיוחד שעוללתי בסביבות כיתה ו'.

כתבתי איתה לרבי; דווקא לא קיבלה תשובה ברורה.

"לא נורא, ה' יברך אותך. שמעתי שגם אם רק כותבים, זו כבר ברכה".

סיימה ציפי בעוד סדרת ברכות ואיחולים לנו, לרבי ולכל עם ישראל ויצאה.

קמתי ממקום רבצי והתחלתי לחפש את זה בכל מקום. זה חייב להיות כאן.

"מה את מחפשת, אמא?" הי! זה מענדי. מאיפה הוא צץ?

"חיה, הכול בסדר?" המבט והטון הזהירו אותי שתיכף פינחס שולח גם אותי לבדיקות, ולאו דווקא פיזיות.

במגירות? לא. מתחת למיטה? זה חייב להיות פה איפה שהוא…

אולי מתחת לספה? הנה זה! קמתי בקול תרועה, מנקה את החצאית מאבק.

הצופים המסוקרנים העיפו מבט רב עניין בעט שלי.

"אני יודע!" לחש יואלי. "אמא כותבת לרבי, זה הכול!"