• נגד הזרם

    הגדלה

    הסיפור של נעה הוא לא עוד סיפור על חזרה בתשובה. נעה עברה מסע, כברת דרך משמעותית בליבה פנימה > סיפורה הוא גם סיפור ההצלחה של המוסדות שהקים הרבי, אבל בעיקר סיפור של חיפוש עצמי עיקש, לצד אומץ נדיר של נערה צעירה. מאת: ברכה מעטוף, עטרת חיה  

    כשמשוחחים עם נעה עסיס לא ניתן שלא להבחין בלבביותה השופעת. סיפורה האישי קולח מפיה, ובין המילים ניתן ללמוד על אישיותה המיוחדת. היא לחלוטין מחוברת לסביבה, אך כל העת מאזינה לקול הפנימי שמנחה אותה בדרכה הייחודית. היא חברותית ונעימת שיחה, אבל כשמשהו נראה לה כדבר הנכון לעשות, היא לא תתפשר ותעמוד על שלה.

    המסע שעברה מאפשר לה להביט בכל אדם ולראות את הפנימיות שלו, היא לעולם אינה מתרשמת מעטיפות חיצוניות. אולי זה מה שגורם לאנשים בסביבתה הקרובה והרחוקה לתת בה אמון, ומאפשר לה להשפיע עליהם, לטובה.

    שנות ילדות

    נעה נולדה וגדלה בנצרת עילית (כיום נוף הגליל), בבית לא־דתי. היא למדה בבתי־ספר ממלכתיים ונחשבה לתלמידה מצטיינת הן בלימודים והן בחברה, והייתה אמורה להמשיך במסלול הסטנדרטי. בסביבתה ניבאו לה עתיד מזהיר בתחום הרפואה או בכל תחום מדעי אחר שתבחר. ואכן, היו לה את כל הסיבות להצליח. אף אחד לא יכול היה לצפות את השינוי החד שחל בתוכנית.

     

    איך זה קורה בעצם, יום אחד קמה נערה בת שלוש עשרה וחוזרת בתשובה?

    "עד כיתה ו' למדתי בבית־ספר לא־דתי. לא היו לי מושגים ביהדות, לא ידעתי מה זו דת. מה שכן, הייתי באה בקביעות ל'קבלת שבת' אצל משפחת קעניג. שם קיבלתי קצת מושגים, ברכות, אפילו קיבלנו החלטות טובות. היו לי כל מיני שיחות עם אם המשפחה, הגב' מירי קעניג.

    בסוף כיתה ו' היא אמרה לי "טוב נעה, מה עם בית־ספר חב"ד?" רציתי להיות מנומסת אז אמרתי שאחשוב על כך. בכלל לא חשבתי על הכיוון באותו זמן, אבל היא שאלה ולא רציתי לאכזב. חשבתי, והחלטתי שלא.

    דקה אחרי שקניתי תלבושת לבית־הספר הלא־דתי, הגיעו אלינו שתי מורות מבית־ספר חב"ד לביקור בית, וניסו לשכנע את אמא שלי שתשלח אותי לבית־ספר חב"ד. אני חושבת שמה שהשפיע בסופו של דבר על ההחלטה שלי, זה שראיתי את אחותי חוזרת מקייטנת חב"ד עם ניצוצות בעיניים. הבנתי שיש כאן עולם שלם שאני לא מכירה. ככה שמחים שם? מעניין.

    התחלתי את שנת הלימודים בחטיבת ביניים ממלכתית, ויום אחד בלי לומר מילה לאף אחד לבשתי את החצאית היחידה שהייתה לי וקפוצ'ון בית־ספר – כי זה הדבר היחיד שהיה לי שכיסה את המרפק, ופשוט קמתי והלכתי לבית־הספר חב"ד… השיעור הראשון שהייתי בו היה שיעור מדעים עם המורה נעה קעניג. זה מצא חן בעיניי, גם נעה. גם מורה צעירה וחמודה וגם מדעים – המקצוע האהוב עלי. החלטתי שאני נשארת"…

    ממש השגחה פרטית. נשמע שהגעת בלי סיבה הגיונית מוגדרת.

    "ממש ככה. ה' פשוט הוביל אותי ובחר בי להיות בבית־ספר חב"ד".

     

    בוחרת את הדרך

    הרבה בנות מכל מיני בתים מגיעות לחב"ד. לא כולן עוברות תהליך משמעותי כמו שעברת את. מה הסוד שלך? מה גרם לך להיות ממש חלק?

    "מה שגרם לי להשתנות מקצה לקצה היא העובדה שהגעתי בגיל מאוד קריטי. אני שמחה שחוויתי את המעבר הזה דווקא בגיל ההתבגרות; המקום הזה של המרד שהרבה בני נוער נמצאים בו בשלב הזה, עזר לי לעמוד על האמת שלי ביתר תוקף. הייתי ילדה מאוד סקרנית וחקרנית, ולא יכולתי לסבול את הסתירה שיש בחיים שלי. מצד אחד אומרים לי יש הקב"ה ויש תכלית לעולם. ומצד שני עולם שלם, שזה העולם הלא־דתי שהייתי בו ששם הגישה היא 'חיים רק פעם אחת, בואו ננצל את זה'. כל התכלית היא להשכיל, כי אם לא תלמדי מחשבים אז איך תפתחי את התוכנות והמחשבים של הדור הבא?! ואם לא תלמדי ביולוגיה איך תפתחי חיסונים?!"…

    ואת רואה את זה כסתירה?

    כן, זו סתירה. כי לא ראיתי שום תכלית בעולם הלא־דתי. אוקיי אני אלמד, אמציא תוכנות מחשב, אפתח חיסונים, ואז מה? בשביל מה כל זה? כששואלים כל הזמן 'ואז מה' מבינים שאין תכלית. אני שאלתי ושאלתי, לא ויתרתי, עד שקיבלתי תשובות שסיפקו אותי. כשאת מקבלת תשובה לדבר שהטריד אותך אין דבר יותר משמח מזה!"

    איך את רואה את העולם הלא–דתי?

    "חומריות. רק חומר. זה עולם שמכירים אותך ומעריכים אותך רק לפי החיצוניות, רק לפי כמה עלה הג'ינס שלך אם הוא עלה אלף ש"ח או שקנית אותו במכירת חיסול במקום נידח כלשהו… פתאום אני מגיעה לעולם שכל הדבר הזה לא מעניין. יש תכלית, יש הלכה, קיום מצוות. יש לעשות את מה שה' רוצה מאיתנו. בעולם הלא־דתי יש המון חסר. רִיק. אני חושבת שצריך להכניס לבתי ספר הלא–דתיים יותר תוכן, מטרה. אפילו אנושיות. זה מאוד חסר. מסתובבים שם תלמידים והם לא יודעים מה זה אומר שאנחנו יהודים, מה ההבדל ביננו ובין הגויים. חלקם בטוחים שאין שום הבדל, שלא לדבר על כאלו שאינם מודעים כלל שהחגאות של הגויים זה לא שלנו בכלל.

    אני חושבת שהדבר הכי קשה שהיה לי בבתי הספר הלא־דתיים היה דווקא שיעור תנ"ך. לומדים שם תנ"ך כמו טקסט ספרותי כלשהו… לומדים מה שהיה, בסדר, שיעור יפה, לא מעבר. לא רלוונטי אלינו, לא נוגע לחיים שלנו. לומדים, בסדר נחמד, וממשיכים לשיעור פיזיקה".

    מה משך אותך בעולם של חב"ד?

    "התניא משך אותי. למרות שבמבחן הראשון שלי בחסידות קיבלתי 56, החלטתי שאני רוצה ללמוד את זה ולקחת את זה לחיים".

     

    גם וגם

    מה בסופו של דבר חיבר אותך לחיי תורה ומצוות, הבנה בשכל שזו האמת, או שהיה רגש שהנחה אותך, גרם לך להרגיש חיבור?

    "ה' ברא אותנו עם שכל ורגש, זה לא סתם. הם משלימים אחד את השני. נכון היה לי את ההבנה בשכל שזו האמת, אבל זה לא היה שלם בלי הרגש שמשך אותי לשם. אני רואה גם אנשים שהם יותר מידי 'אמונה' בלי שכל בכלל, וגם אנשים שהם רק 'שכל'. צריך שיהיה גם וגם. נכון שחקרתי והיו לי בתחילה כל מיני שאלות על אבולוציה, דינוזאורים… גם קיבלתי תשובות מספקות.

    יש את ההבנה הזו בשכל שהאמת היא כך ולא אחרת, אבל יש גם את רגש הלב, לשם אני שייכת. את זה אני אומרת בתור אחת שאוהבת מדעים, בתור אחת שבוחנת כל דבר בעיני השכל. אבל בלי הלב, זה לא שלם!"

    בדרך כלל, אנשים שחוזרים בתשובה עוברים את התהליך בגיל מבוגר יותר, או בתור ילדים להורים שגם הם בתהליך התחזקות. איך נערה צעירה כל־כך שואבת כוח ואומץ לעשות צעד כזה לגמרי לבד?

    "זה היה לא פשוט. זה אתגר מאוד קשה. אני נזכרת בסיטואציה שקרתה כשהייתי בכיתה ב'. אז לא ידעתי דבר על תורה ומצוות, אבל יום אחד דיברתי עם חברה שלי ואמרתי לה בתמימות של ילדה, 'את יודעת, אמא שלי אמרה לי שעוד מעט אנחנו נהיה דתיים ונשמור שבת…' וכשהגעתי לשלב הזה שרציתי להתחיל לשמור שבת נזכרתי בסיטואציה הזו ואז הבנתי שלא, זה לא הולך להיות ככה… וזה היה אתגר לא פשוט שנמשך למעשה עד החתונה.

    כל התהליך הזה היה מאוד הדרגתי. הייתה לי תקופה של הכחשה, כי בהתחלה לא רציתי להיות דתיה. אבל אמרתי לעצמי, רק את השבת הזו אני אשמור. ואחר־כך גם את השבת הבאה, ואחרי ששמרתי שבת, חשבתי 'מה אני אוכַל אוכֶל שאינו מופרד כמו שצריך בין בשר לחלב?'… וכך זה התגלגל הלאה. בכיתה ט' התחלתי ללבוש חצאיות גם אחרי הלימודים, אבל לא כל הזמן. כמובן שהיו הרבה מתחים סביב זה ואמא שלי אמרה לי 'מה את עכשיו לובשת חצאית? בדיוק קנית מכנס מאוד מוצלח'… הפעם האחרונה שיצאתי מהבית עם מכנסיים הייתה בכיתה י'. יצאתי לזרוק את הפח. זה היה אחרי התלבטות ארוכה מאוד, שעה שלימה התלבטתי אם לזרוק את הפח עם מכנסיים או עם חצאית. בסוף החלטתי לצאת עם מכנסיים. לאחר מעשה כעסתי על עצמי וכתבתי הודעה למשפיעה שלי (כבר הייתה לי אז משפיעה): 'היום יצאתי מהבית בפעם האחרונה עם מכנסיים'. וכך היה".

     

    איך הסביבה שלך הגיבה לתהליך שעברת?

    "היו תגובות גם חיוביות וגם להיפך, גם מהמשפחה וגם מחברות מאוד טובות שהיו לי מבתי־הספר הלא־דתיים. סיימתי כיתה י"ב ואמרו לי 'מה תעשי עם חמש יחידות באידיש?'. ובאמת פחדתי מזה, אני לא אגיד שלא פחדתי. תביני, אני חונכתי לצאת מבית־הספר עם חמש יחידות בכימיה, חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות ביולוגיה, חמש יחידות בכל דבר אפשרי. סיימתי י"ב ואוקיי מה עכשיו? אני רציתי בכלל להיות רופאה"…

     

    את עדיין שומרת על קשר עם חברות מהעבר?

    "היום אני כבר פחות בקשר עם חברות מבית־הספר היסודי. כן קצת בקשר מידי פעם, שולחת להן הודעת 'מזל טוב' ביום־ההולדת הלועזי, כי אני לא יודעת את העברי"…

     

    הרגע המכריע

    "עוד ציון דרך מאוד חשוב היה כשנסעתי לרבי מה"מ ל'תשרי'. יום אחד ישבתי עם הגב' רחל קניג ב'אקווריום', הכינוי לחדר השלישי בעזרת־הנשים ב–770. הסתכלתי למטה, על כל החסידים שרוקדים ושרים. התחלתי לבכות, פתאום הבנתי מה קורה איתי, אני בסעווען סעווענטי, הגעתי לרבי, הרגשתי שייכת. מאז הגדרתי את עצמי חסידה של הרבי".

     

    מה נתן לך כח ברגעים של קושי, בזמנים של החלטה מאוד קשה או בזמנים של נפילות?

    "ראשית, הדבר עצמו הוא נותן את הכוח. נכון שאם אני צריכה להכין 'נעגל וואסער' ליד המיטה אז זה כביכול עוד עבודה, אבל כשאני הולכת לישון עם 'נעגל וואסער' ליד המיטה זאת הרגשה אחרת. זה ממלא אותי. זה הפרטים הקטנים, שהם רצונו של ה'. זו ההבנה הזו שהגעתי לכאן לתכלית מסוימת, ללמוד חסידות, להיות חסידה של הרבי, לא להיות קליינטים של בני אדם, לעבוד בשביל הקב"ה… מי שנתנה לי כתף בתהליך זו המשפיעה שלי, שתמיד הבינה אותי ונתנה לי כוח. היא נתנה לי מבט מבחוץ להבין מתי אני נלחמת על רצון ה' ומתי זה סתם יצר־הרע שלי. גם כל השבתות שהתארחתי אצל משפחת קורנווייץ העניקו לי כוח. הם תמיד קיבלו אותי בשמחה. בן אדם מרגיש אם נותנים לו הרגשה טובה בשביל הנימוס, או שבאמת אוהבים אותו. הם לא היו מנומסים. הם אהבו אותי וחיבקו אותי באמת.

    לאורך הדרך היו אנשים שהתייחסו אליי כרגיל, והיו שהתייחסו אליי כאל מקורבת שצריך כל הזמן לקרב אותה. אמרו לי משפטים כמו: 'מה את לא יודעת את הדבר הזה והזה?'… 'מה, אצל הלא־דתיים לא לומדים את הדברים הבסיסיים האלו על משה רבינו'?…

    אפילו כשהייתי כבר בסמינר וכבר לא היה ניתן לראות עליי שפעם הייתי במקומות אחרים לגמרי, מישהי איכשהו שמעה שחזרתי בתשובה והיא ניגשה אליי בהתלהבות ואמרה לי שהיא רוצה לקרב אותי… היא הייתה ממש חמודה. למרות שהיא הייתה קטנה ממני בשלוש שנים, היא החליטה שתפקידה הוא לקרב אותי כי אמא שלה אמרה שנורא חשוב לקרב בעלי תשובה…

    סופו של דבר, היא מינתה אותי להיות המשפיעה שלה…

    מה שהכי הפחיד אותי היה נושא השידוכים. שמעתי כל מיני דיבורים סביבי על סוג השידוך שאקבל, בגלל הרקע המורכב שלי. בסופו של דבר התחתנתי עם בחור חסידי, ב"ה. לא עניין אותו מה היה לפני, הוא הגדיר אותי לפי מי שאני באמת. 'הרבי אומר שמי שבכל יום הוא טוב יותר מהיום הקודם, הוא חסיד'. אז הוא אמר, 'את עונה להגדרה הזו? מצוין. עכשיו בואי נדבר, נראה אם מתאים או לא מתאים'. בזכות ההערכה שלו לדרך שעשיתי, ולטוב הפנימי שלי הקמנו בית חסידי, ב"ה. הוא ראה שאני חב"דניקית לא כי נולדתי כזאת, אלא כי בחרתי בזה. היום, ב"ה, יש לנו שני ילדים ואנחנו מתגוררים בכפר סיטרין. הבן הגדול חגג 'חלאקה' לפני מספר חודשים".

     

    אל תחכי לאישור

    את פוגשת אישה או נערה בתהליך של תשובה, איזה מסר יש לך להעביר לה?

    "כשאני נזכרת היום ממבט בוגר בנערה שהייתי פעם, אני יודעת שהדבר שעיכב אותי בדרך שלי היה שניסיתי כל הזמן לרַצות את כולם. אני רוצה להגיד לה, לנעה של פעם, 'תעשי מה שטוב לך, מה שנכון לך. אל תחכי לאישור מהסביבה. רצית ללבוש היום חצאית, אבל פחדת ממה יגידו השכנים או החברות?… למדת הלכה מסוימת או שיחה של הרבי והבנת שכך צריך לנהוג וזו האמת? לכי עם זה. לכי עם האמת שלך'.

    דבר נוסף, אל תפחדו לשאול שאלות. אל תחשבו 'לא, אני לא אשאל את זה כי אין לזה תשובה'… להיפך, תשאלו ואם לא קיבלתם תשובה אז תשאלו שוב. לא לכל דבר יש תשובה, ולמרות זאת צריך לקיים את ציווי התורה. צריך רק למצוא את האנשים הנכונים שיתנו לכם את התשובות האלו".

     

    אני אחוזת התפעלות מהשיחה המאלפת עם נעה. מייחלת שנשאב כולנו מעט מן הבהירות הזו, מהמבט הבריא על העולם הזה וכל מה שהוא מסמל והחיבור הרוחני לקב"ה ברגעים פשוטים של יום־יום.

     

    באדיבות מגזין עטרת חיה

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.