בכאב ובדמעות צעדו מאות מאנ"ש ובני משפחה בלוויה המצמררת של שליחת הרבי מלך המשיח הצעירה מרת חיה מושקא שושני ע"ה שנהרגה בתאונה קשה וטראגית בניו–זילנד והותירה אחריה את יבלחט"א בעלה מנחם מענדל ושתי בנות קטנות, הורים, אחים ואחיות, בני משפחה וחברות – אשר קיבלו את הבשורה ביחד עם כל משפחת השלוחים ואנ"ש בזעזוע ובהלם רב.

בשורות הבאות שוחחנו עם חמותה הגב' אדרת שושני, גיסתה רחל טובה אביעד, וחברותיה שמחה ניסים וחיה ברכה עדרי, אשר ביחד מעניקות לנו זרקור לדמותה החיננית של מושקי ע"ה אשר כל כולה זעקה – בכל רגע משנות חייה הקצרות: שליחות.

זה התחיל כאשר רק חודשיים ימים חלפו מאז החתונה, ומושקי ביחד עם בעלה יבדלח"ט ר' מנחם מענדל שושני הרחיקו לתקופה לאיי–הפיליפינים לסייע לבית חב"ד אשר היה זקוק באופן מידי לזוג שלוחים.

בתחנה הבאה, כשמושקי כבר הרה ובידם תינוקת קטנה, יצאו למסע שליחותי מאתגר לא פחות – לנהל את השליחות בחודש החגים במדינת קניה שבאפריקה.

והשנה בחודש החגים כבר גמרו בליבם לקבוע יתד של קבע במדינת ניו זילנד, תחילה בדמות פתיחת בית חב"ד בעיירה טריסטציקלד ולאחר מכן באורח קבע בעיר הגדולה והמפורסמת אוקלנד. גם בניו זילנד כמו בכל מקום אליו הגיעו, נחלה הצלחה בשליחות כשהיא משפיעה על נשמות של נשים ובנות יהודיות להאיר את הניצוץ הפנימי ולהפיץ את אורו של משיח.

"אני הצעתי להם לחזור לארץ ישראל", מתארת חמותה הגב' אדרת שושני, "אבל מושקי התעקשה להמשיך בשליחות הלאה מטריסטציקלד לאוקלנד. 'שליחות לא עוזבים בשום מצב. אם הרבי רוצה אותנו עכשיו במקום אחר, לשם נלך'".

באוקלנד המחיה והשכירות זולים יותר לעומת טריסטציקלד והמשפחה הצעירה, כאמור, גמרו בליבם להקים שם בית חב"ד לצד השלוחים הקיימים, אך מסובב הסיבות בחר במסלול שונה.

למרבה הצער, בדרכם לשליחות בעיר אוקלנד, חוו תאונה קשה אשר הותירה את המשפחה הצעירה והכואבת ללא אימם היקרה, חיה מושקא ע"ה. "מוחנו וליבנו המאוחדים עימם מתקשים לשאת את הכאב ורק דורשים ביתר שאת ועוז – גאולה עכשיו!".

אמא מסורה

"בעלה ובנותיה ניצלו בנס עצום", מספרת הגב' שושני אשר מתקשה מאוד להמשיך את השיחה, אך פוקחת עיניה אל מול הניסים לצד הכאב העצום שבלתי ניתן לעיכול. "בנס הצלתן רואים את מסירותה כאמא לשתי בנותיה הקטנות, שייני ורלי.

"כל החודש מושקי חיפשה עבור בנותיה כסאות בטיחות לרכב בארצם הנידחת. היא ביקשה אף מהקהילה הקטנה שם ולא הצליחה למצוא. מספר ימים לפני התאונה פנתה אליה אישה מהקהילה ואמרה שיש לה שני כסאות בטיחות עבורה. מושקי באהבתה לילדותיה והדאגה לביטחונן, קשרה אותן ברכב כנדרש ובכך זכתה להביא להצלתן"…

חיוך אינסופי

"מושקי בדמותה הייתה מייצרת חיים. מלאת חיות, עם רצון תמידי להיות בפעילות ועשייה", משתפת אותנו חיה ברכה עדרי, חברתה של מושקי מהילדות ומהנעורים, אשר בוחרת לתאר אפיזודה הממחישה את החיות המדוברת של מושקי ע"ה:

"באחד הימים בכיתה י"א, מושקי התקשרה אליי עם הצעה שבשביל ה'כלים' שלי זה היה ממש גרנדיוזית – לנסוע להדריך בקייטנה ביו"ש. עם כל הקונוטציה על המצב שם לא התחברתי לרעיון, אך מושקי לא ויתרה. 'חיה תקשיבי יהיה כיף… נעשה ״שליחות״, נביא אנרגיות, נהנה׳, לבסוף היא הצליחה לשכנע אותי ותחושת השליחות והעשייה בהחלט עשתה לי את החופש!

"מושקי שלנו הייתה כל כך חיה ושמחה – זה היה האור שהכי בלט בה. היא הכניסה אנרגיות טובות בכל מקום שידה הייתה מגעת. בהיכרות עמוקה יותר, ראיתי בה את השילוב של כל הקלפים יחד – המשמעות האמיתית שהיא חיפשה ומצאה בכל דבר ועניין, גרמה לכך שהיא ראתה שליחות בכל מקום וגם מצאה את ההנאה בכל דבר. לא הרתיע אותה המרחק, הסגנון, התרבות. המטרה תמיד עמדה לה מול העיניים. יוצאים ליהנות? עושים שליחות!".

שמחה של נתינה

רחל טובה אביעד, מספרת על דמותה מזווית של גיסה שהפכה גם לידידה קרובה: "מושקי היתה מלאת שמחה. לכל מקום אליו הגיעה, הביאה עמה חיוך נצחי. בכל סיטואציה היא הפכה את ה׳לימון׳ ל׳לימונדה׳. כל מטלה אצלה נעשתה בכיף, כיף היה להיות לידה… אני זוכרת שבחג הפסח כשהיא הגיעה לבית ההורים, במצב בו לכולם היה חשק לאוכל מעניין בתוך כל ההידורים, היא היתה מגיעה למטבח, מפשילה שרוולים ואומרת – ׳בואו נכין אוכל טעים!׳ כל כולה שמחה של נתינה".

ואם אנו עוסקים בנתינתה של האישה המדהימה הזו, שנלקחה מאתנו ברגעים האחרונים של הגלות, חברתה הטובה שמחה ניסים, מגלה לנו פן נוסף מדמותה המיוחדת:

"כשנהייתי כלה, ביקשתי ממנה עזרה בארגון ובהכנה של ה׳לחיים׳ וה׳ווארט׳, ומושקי כמו מושקי נעתרה בחיוך לבקשתי מבלי לחשוב פעמיים. בכלל, בכל הזדמנות שמישהי ביקשה ממנה עזרה או סיוע מושקי תמיד נרתמה לעזור. היא הייתה חברה מלאת אור, מלאת נתינה. גם בחיי השליחות שלהם, באיי הפיליפינים, קניה וניו זילנד, היא הקדישה את כל חייה לשליחות ולמטיילים שהגיעו לבית חב"ד. לפעול למען הגאולה היה בדם שלה".

הערב האחרון שלה

חמותה משתפת באירוע ממיס כל לב: "יום לפני שהתרחש האסון, מושקי ארגנה אירוע הפרשת חלה למטיילות מישראל בשעה 12 בצהריים ולמטיילות מארצות הברית בשעה 5 בערב (אף כאן ניתן לראות את דאגתה המיוחדת לנוחות של כל אחת ואחת שתהנה עם הסביבה שלה).

לאירוע של הישראליות נרשמו הרבה נשים. היא השקיעה מאוד והכינה איתן סוגי לחמניות מעניינות עם עלים ופרחים והאווירה הייתה מרוממת. אך לאירוע השני לא נרשמה אף אחת ונראה היה שההפרשה תתבטל. מה גם שהמשפחה הצעירה הייתה עסוקה בהכנות קדחתניות לקראת הנסיעה למקום השליחות הבא, כך שלא היה חסר להם מה לעשות…  ובכל זאת, בשעה שלוש התקשרה בחורה אמריקאית ואמרה שהיא מעוניינת להירשם.

מושקי לא חשבה אף שנייה נוספת והזמינה אותה בשמחה לערב אישי שכמעט התבטל".

אף ביומה האחרון בגלות, האירה מושקי את סביבתה באור המיוחד שלה. אור של נתינה ללא גבולות, של שמחה שפורצת כל גדר והתמסרות לשליחות היחידה.

והחי יתן אל ליבו

כפי שהרבי מלך המשיח מחנך אותנו, לסיום ביקשנו ללמוד ולשמוע מכל אחת מהמרואיינות לשתף אותנו במאפיין אחד שהיא לוקחת אל חייה האישיים מדמותה של מושקי ע"ה.

חיה:

אני לומדת מחברתנו האהובה מושקי ע"ה לחיות את הרגע. תמיד לחשוב מהי השליחות שלי במקום הנוכחי. מושקי הייתה מלאה בתנועת חיים תמידית, לא מתבזבזת, מנצלת כל דקה ויודעת לחיות, להיות "פנימי" – מונחת היכן שהיא נמצאת. אני מתפללת שבזכות תנועת החיים הזו של מושקי נחזה תיכף ומיד ממש בתחייתה.

רחל טובה:

אווירת השליחות שאותה היא חיה השפיעה גם על בעלה וכמובן על כל משפחתה, אך יחד עם התמסרותה המוחלטת לשליחות, משפחתה וילדותיה עמדו בראש מעייניה.

אף בזמן שהם גרו ביישוב דובב ליד צפת, מרחק נסיעה, היא הייתה נוסעת באוטובוסים במיוחד בשביל להיות בשיעור טהרת המשפחה ולא הייתה מפספסת שום הזדמנות.

היא הייתה ממש עקרת בית אמיתית והשקעתה בבנות, הינה דוגמא נצחית עבורי. מושקי היתה דמות האם שנותנת את כל כולה לילדים. מוחה לא פסק מלחשוב על רעיונות יצירתיים לבנותיה שלא יכלו להישלח – בשל השליחות – לגן או למעון. היא היתה הולכת איתן למשחקיה, עושה להן פעילויות עם גואש…

מושקי חינכה אותן באהבה וברוגע, לא הרימה עליהן את הקול וידעה לנתב בין תקיפות חינוכית לסבלנות. אני לומדת ממנה לזכור תמיד שהילדים הם אושר, מתנה מה' ויש לנו את הזכות ואת הכוח להעניק להם את מלוא תשומת הלב וההשקעה גם בדברים הקטנים!

באדיבות מגזין עטרת חיה